אני אוהבת אותך.

e2

אני אוהבת אותך, עצמי הקטנה מבית הספר היסודי.

לא היה קל להגיע לרגע הזה בו אני אוהבת אותך.

במשך שנים התגאיתי רק בחלקים הטובים שהיו בך והתביישתי באחרים.

הסתרתי עמוק בזיכרון את הצורך הנואש שלך באהבה ותשומת לב. את הבדידות שחשת רוב הזמן, את הסיבה לכך שלא נכנסת לרוב השיעורים עוד מכיתה ב', כי עצוב להרגיש שאין לך חברות ואת לא כמו כולן כבר בגיל 7. את ההתמכרות לעולם דמיוני שמצאת בספרים (הו, איזו קלישאה!), את הגעגוע המתמשך לאב שלא רצה בך.

העלמתי את החלק המביך שהכתים את האגו המפלצתי שלי, את עצמי הקטנה והדחויה.

כאב לי להיזכר בך. איך אוכל לסלוח לך על הבושה שעולה בי כל פעם שאני נזכרת, מעלה לי סומק חולני על הפנים וגורמת לי להשפיל את עיניי אפילו כשאני לבד?

לא היה קל להגיע לרגע הזה, אבל עם הגיל, למדתי חמלה.

זו לא חוכמה לחמול על המסכנים, העניים, אומללי השוליים של החברה. נראה אתכם חומלים על עצמכם. מורידים את האגו וחומות ההגנה בתוככם.

חמלה רכה יותר מרחמים ואינה מתנשאת כמוהם.

אני חומלת עליך, קטנתי.

על כל יום שנסעת לבית הספר עם שוקו ולחמנייה מהמכולת שנגמרו עוד לפני סוף הנסיעה הארוכה לצד השני של העיר. על כל הפסקה בה עברת בין הבנות, משפילה מבט ומבקשת, אחת אחת: "יש לך אוכל?"

על כל מדקרת בושה שחשת באותם רגעים, ובכל זאת המשכת, נצרבת ללא רחמים באש האגו של עצמך ונדחפת קדימה בעקשנות על ידי רעב נורא וריקנות שלא ניתנת למילוי.

אני חומלת עליך, על אסירות התודה שחשת בעל כורחך לילדה הנחמדה שריחמה עליך בתורה, על הקנאה שאכלה אותך מבפנים עם כל בליעה מהסנדוויץ' המושקע, המפנק באהבה בת אחרת שאינה את.

אני אוהבת אותך, קטנה ואומללה, מול החמגשית עם האוכל ה"ביתי" שחילקו בהפסקת הצהרים, שאימא שלך שילמה עליו במיטב כספה וטרחה חזור והדגש לומר לך זאת ולפטור עצמה מאשמה. האוכל היה עלוב, מבושל מדי, מזיע מתחת למכסה, ללא טעם, רטוב מדי, יבש מדי, לא אישי ומגעיל. שנאת אותו, אני זוכרת. שמחת להחליף תמורת סנדוויץ' ולו הפשוט ביותר, שהוכן באהבה.

אני חומלת עליך, מגיעה בחמש הביתה, אחרי נסיעה ארוכה מהצד השני של העיר, נכנסת בשקט כדי לא להפריע, מרתיחה מים בקומקום ומכינה מנה חמה או שניצל טבעול בתנור. אוכל פלסטיק עם תחושת כאילו מבושל וכאילו משביע. אחר כך היית מתכנסת לתוך עצמך בחדר עם ספר וחור ענק בבטן.

אני אוהבת אותך, עצמי הקטנה. זו לא אשמתך. עשית מה שיכולת. ההשפלה שנצרבה בבשרך כל יום מחדש, חישלה אותנו היטב. למדנו להיות עצמאיות, לא להיות תלויות באף אחד. בשנים שבאו אחר כך, השיעור הזה דחף אותנו קדימה.

בזכותך אני הנני מי שאני היום. בנינו עצמנו מחדש לאחר שיצאנו משם. בחרנו מה לקחת, מה להשאיר ומה לבנות מאפס. ואת? אותך דחפתי עמוק לתוך מגירה קטנה, מוסתרת מעיני כל.

מדי פעם הרגשתי אותך מציצה החוצה, ברגעים הקשים במיוחד. כמו באותו לילה בדירת החדר הקטנה, כששכבתי על מיטת היחיד עם קרטונים במקום מזרון. שוב התחלתי מאפס, בפעם הרביעית בערך. היה לי קר והייתי רעבה. פתאום יצאת מהפינה שלך, הסתכלת עליי בעיניים גדולות, בודדות ושאלת אותי: "יש לך אוכל?"

וכל כך הפחדת אותי שמיד רצתי ומצאתי שלוש עבודות, לא אחת. כדי שלא תצוצי שוב, כדי שתמיד יהיה אוכל.

עכשיו אני יכולה להוציא אותך בעדינות מהפינה, לחבק אותך וללחוש לך באוזן: "יש אוכל". כי מהרגע שעמדתי ברשות עצמי, למדתי להכין את כל הדברים הטובים ההם שרצית כל כך ועכשיו יש הכל. מרקים, עוף בתנור, אורז עם קציצות ברוטב עגבניות וברוטב קארי וקוקוס, ופסטה אלפרדו ורוטב עגבניות ובזיליקום ודג בתנור עם בצל ועגבניות ושניצלים עם פירה ופשטידות ולזניה וספגטי בולונז ולביבות ו… ו…

ואני מבטיחה לך, קטנה, שלא יחסר לנו, אף פעם.

אני אוהבת אותך.

סיפור חורף

jumping

גדלתי בהוסטל לנערות בסיכון.

לפני זה, הסתובבתי קצת ברחובות. ממש מעט, כי די מהר הבנתי שזה לא המקום שלי. אני באמת ילדה טובה, אין מה לעשות. סמים לא עניינו אותי, פשוט לא יכולתי להיות בבית. הבית היה מקום לא בריא, עם התעללות נפשית ופיזית. לא מקום טוב לגדול בו.

בחלק מהשיטוטים שלי הגעתי לכיכר ציון, במקרה זה היה ביום חמישי. כבר הכרתי שם כמה חברים, כל אחד נפש חופשייה ומבולבלת, חלקם על סמים, חלקם המועט לא. עודנו יושבים ומקשקשים, הגיע רכב מסחרי גדול למרכז הכיכר, ובלי להתחשב בחוקי התנועה, עלה על המדרכה ונעצר. כולם התחילו להתקרב אליו בציפייה ולא הבנתי למה. הדלתות נפתחו, צעירים חייכניים פרקו שולחנות וכסאות פלסטיק, תרמוס תה ענק, צבעים, ניירות ומשחקים.

זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי את "עלם", עמותה לנוער במצבי סיכון. פגשתי אותם במשך השנים מדי פעם, כשהגעתי לכיכר, ותמיד עצרתי לכוס תה חם, מתוק להפליא, ושיחת עידוד קצרה. מדהים איך תמיד הם נכונו להעניק אותם ללא תנאי, בלי לשאול מי אני ולחטט.

אחרי חודשיים שבהם חיפשתי את עצמי, פניתי ללשכת הרווחה וביקשתי שיוציאו אותי מהבית. לא התאים לי להיזרק ברחובות ולחפש מקום לישון בו. רציתי בית חדש. בעזרת שופט מבית משפט לנוער, העבירו אותי למשמורת המדינה. יש מצב שאני היחידה בארץ שביקשה את זה בעצמה וזה לא נכפה עליה.

התקבלתי להוסטל לנערות בסיכון, אימצה אותי משפחה נהדרת לחופשות של סופי השבוע והתחלתי לפרוח. קיבלתי טיפול מהעו"סית של ההוסטל, התקדמתי, למדתי בתיכון מעולה, סיימתי בגרות מלאה והתגייסתי לצבא.

המשפחה הנהדרת שאימצה אותי, החליטה להמשיך איתי לתמיד, והכינו לי חדר אצלם, שתמיד אוכל לחזור אליו. בגלל כל האהבה והקבלה הזאת, אני מרגישה שאני חייבת להם חוב עצום עד היום, ולא היה לי קל לקבל את זה. למרות הכל, לא הרגשתי בבית, בגלל החוב הזה.

בצנחנים הייתי ביחידה סגורה, לבקשתי, ויצאתי כל שבת שלישית, גם כן לבקשתי. היה לי טוב בגדוד ולא ראיתי צורך בחופשות. התנדבתי לעיתים קרובות למלא מקום של סמל תורן במקום סמלי מחלקה אחרים במפקדה, והם תמיד הביטו בי בתמיהה ולא הבינו.

חורף אחד, בדיוק לפני השחרור שלי, הגדוד יצא לרגילה – חופשה של שבוע.שמתי את התיק בבית המשפחה המאמצת, וחיפשתי את עצמי בשיטוטים במרכז העיר. היה קפוא, גשום וסגרירי. אני זוכרת את הקור שחדר לי עד ללב למרות הצעיף החם. השחרור הקרוב מהצבא העלה בי חרדות מאיבוד עוד מסגרת שהיוותה עבורי בית. תוך כדי הליכה, ידיי מכונסות בחיקי בגלל הרוח חודרת העצמות, התחילו הדמעות לעלות. הרגשתי פתאום שוב כמו ילדה אבודה בת 14 שמחפשת בית.

בלי לשים לב, הגעתי לכיכר ציון.

מישהו קרא בשמי.

הרמתי את הראש, הדמעות עדיין מתייבשות על לחיי, וזיהיתי את הרכב. מתוכו הציצה אחת המתנדבות.

הכרתי אותה, היא הדריכה לפני שנים במעון זמני ששהיתי בו עד לכניסה להוסטל – "אתנחתא".

חמימות פתאומית מילאה לי את הלב. היא חיבקה אותי, הגישה לי כוס תה, והזמינה אותי לשבת בתוך הניידת של "עלם". בתוך שתי דקות כבר התגלגלנו מצחוק, נזכרות בתעלולים מלפני שנים, חברים שהיו ורגעי קסם מפעם. כשהפשרתי לגמרי, כבר העזתי בעצמי לספר על הפחדים ולשאול את השאלה המעיקה  "מה עכשיו?"

תוך שהיא מוזגת לי כוס שניה של תה מתוק רותח, הזכירה לי מאיפה באתי, איפה אני היום ואיך הכוחות שלי הם חלק אדיר מהסיבה לכך. לאט לאט חזרתי לעצמי, והתחלתי להבין שבאמת יהיה בסדר.

המחשבות כבר לא הסתחררו, אלא התיישבו בצורה מסודרת במקום, החרדות נרגעו קצת ויכולתי לנשום. עבודה, דירה, לימודים, זו התוכנית. "צעד צעד, כל יום בנפרד", אמרה לי "אני יודעת שתצליחי".

החמימות לא עזבה אותי גם כשנפרדנו בחיבוק ויצאתי לדרכי. אני יכולה לעשות הכל, כי הבית נמצא בתוכי.