כל פעם מחדש משירה הכול, מוותרת על רכוש, עוזבת מקום, מתפשטת מכל עליי, נגדעת ענף אחר ענף, נשארת קטועה וחשופה, עירומה ועריה כל החורף בבדידות ועלבון, מתאבלת על האובדן.
ואז האביב מגיע, ואיתו השמש, מחממת אותי בתקווה מחודשת, עניין חדש נכנס לחיי, או רגש חדש או שיעור חדש.
שוב אני מוציאה ניצנים קטנים ירוקים ופתאום בבת אחת מתפרצת לענפים חדשים ושולחת קנוקנות צעירות עדינות ורכות החוצה. ציפורים אוכלות ממני פקעות טריות, אני מלבלבת. מאביקים נמשכים בשמחה אל אשכולות הפרחים שהנצו ממני ומפרים אותי כשאני מעזה להיפתח ולהתעורר שוב.
פתאום בקיץ אי אפשר לדעת כמה עלובה הייתי קודם, כשאני עומדת כך בשיא תפארתי. עלווה סמיכה ירוקה כהה עוטפת את כולי, אני מעניקה צל, פירות ומקומות קינון לציפורים שנהנות להשתובב בין ענפיי רבי הפוארות.
ואז שוב התפשטות.
ועד הבית מזמינה גנן להוריד את ענפיי שהשתלחו יותר מדי, פשטו אל מעבר לגבולות מבלי משים, הפריעו את השקט הנפשי של השכנים ומהווים סכנה בשל רעיעותם. אוקטובר מגיע והנני, עירומה ועריה שוב, קירחת מכאן ומכאן, עצובה ומתאבלת. אבל הפעם אולי אהיה מוכנה לחורף הארוך. אני יודעת מניסיון העבר שהאביב יגיע ואפרח, שוב.
אחרי שנים של התמודדות בדרכים שונות, פתיחות לגישות שונות וניסיונות רבים, יש לי השגות על דברים שכתבתי בעבר. קשה לי לקרוא את המשפטים שמדברים על קבלת הפיברומיאלגיה "כי אני יכולה". הטקסט שטוען "כנראה שקיבלתי אותה כדי להיות טובה יותר, חזקה יותר, מחוברת יותר, מזדהה יותר עם סבלו של הזולת ואמיצה יותר", מרגיש לא נכון. אני מאמינה שבזמן שכתבתי אותו באמת הרגשתי וחשבתי ככה, אבל כבר לא. אני יכולה להיות חומלת ומבינה את סבלו של הזולת בלי להצטרך לסבול בעצמי.
בשנים האחרונות התפתחו "מדעי הכאב" באופן משמעותי, יש מודעות גדולה יותר לגורמים ולתהליכים שקורים בגוף ובנפש והמידע מציף את כלי המדיה השונים. עקב חיבתי העזה לרכישת ידע, אני נהנית לחקור ולגלות כלים חדשים להקלה וריפוי. הדרך שלי מתמקדת בשלושה תחומים עיקריים: תזונה (פיזית ונפשית!), תנועה ותכלית. הם שלובים זה בזה ומשפיעים זה על זה באופן הדוק. אם מתאים לך, אני מזמינה אותך לקרוא קצת על הכלים שאני משתמשת בהם ואשתדל לצרף כמה שיותר קישורים להרחבה והדגמה. בא לך לנסות?
יאללה, יצאנו לדרך!
אתחיל בתיאוריה שמחלות כאב כרוני הן ביטוי פיזי לכאב נפשי ולרגשות מודחקים. יש מחקר ישראלי (ד"ר רנין חילו, ד"ר ווינפרד האוזר, ד"ר ענבל ברנר, פרופסור דן בוסקילה, פרופסור יעקב ג'ריס, פרופסור אורי אלקיים, ד"ר ולרי אלוש ופרופסור יעקב אבלין) שמוכיח קשר ישיר בין טראומות ילדות לפיברומיאלגיה ואחד נוסף של פרופסור גולן שחר, על הקשר בין ביקורת עצמית קשה וכאב כרוני. ככל שמתקדם המחקר בתחום, יש הבנה עמוקה יותר לגבי הקשרים האלו.
אחת התיאוריות הפופולריות על הקשר בין גוף לנפש שייכת לד"ר גאבור מאטה. הדוקטור הקנדי מדבר על הקשר בין טראומות ילדות עוד מהרחם (!) לבעיות התפתחות שקשורות בהמשך למגוון תופעות נפשיות ופיזיולוגיות, כמו כאב כרוני, התמכרויות והפרעות קשב וריכוז. הוא מעלה סרטוני הרצאות ליוטיוב, מתראיין בנושא ומקדם חמלה והבנה גלובלית למטרת ריפוי.
אני מאוד מסכימה עם דבריו ועם הפן התורשתי שהוא מזכיר. במשפחה שלי יש פיברומיאלגיה בנוסף למחלות כאב אחרות ואני מאמינה שהרקע ההיסטורי, שכולל הרבה מאוד סטרס ומצבי דחק קשים, גרם להעברת הטראומה. בעיניי אין עניין או טעם להטיח האשמות בדורות הקודמים. כולם עשו כמיטב יכולתם להתמודד עם הקשיים בעזרת הכלים שעמדו לרשותם. לכן חשוב לפתח את ארגז הכלים האישי והמשפחתי להתמודדות עם סטרס ועומס נפשי. החיים של רובנו עמוסים, לחוצים ומתישים בעידן הקידמה הטכנולוגית שבו אינספור גירויים מציפים באופן קבוע את מערכת העצבים והנפש.
בעיניי, טיפול נפשי פסיכותרפי הוא אחד הכלים הכי חשובים לשיפור החיים עם כאב כרוני. אני נמצאת בטיפול רציף ככל יכולתי ומאמינה שהוא חשוב לכל אחת, פיברו' או לא. העבודה דורשת אומץ, כנות וכוחות נפש, והיא כמו שריר הדורש אימון, אך גם מתגמלת היטב כשאני "מתאמנת" ומתמסרת לטיפול. אני רואה בחדר הטיפולים מקום בטוח שמאפשר לי לפרוק עומסים נפשיים ולשחרר דפוסי מחשבה והתנהגות מיותרים.
עם התקדמות המחקר בתחום, קיימת הסכמה רחבה כי לסטרס יש השפעה עמוקה מאוד על הגוף והנפש, במיוחד כשמדובר במצב סטרס כרוני. לד"ר רוברט סאפולסקי יש הרצאה נפלאה ומשעשעת שמסבירה על התהליכים הפיזיולוגיים שקורים תחת השפעת סטרס מתמשך. ההרצאה הזו עזרה לי להבין כמה תהליכים שהרגשתי בעצמי וגם לצחוק קצת.
אפשר למצוא מידע מעמיק על השפעות טראומה וסטרס כרוני ועל דרכים להחלמה מהן במגוון מקורות מידע. למשל בספר The Body Keeps The Score שכתב ד"ר בסל ון דר קורק, או באתרי אינטרנט של מרכזי טיפול בטראומה דרך החוויה הסומטית כמו זה לדוגמה, הנשען על שיטת טיפול וריפוי שפיתח ד"ר פיטר לוין.
ד"ר ג'ון סארנו, שהיה רופא מומחה לרפואה שיקומית בארה"ב, פיתח שיטת טיפול לתסמונת שקרא לה TMS – Tension Myositis Syndrome. בעברית – תסמונת כאב ממקור מתח. הוא כתב ספר שנקרא "ריפוי הכאב הכרוני" וקיים גם בתרגום לעברית. למעוניינות, לינק לקריאה נוספת באתר של ד"ר אמיר צבעוני, רופא משפחה מומחה המטפל בכאב גם בעזרת השיטה. להלן קישור גם לאתר שנקרא TMSwiki, ובו הסבר ותוכנית טיפול המוצעת בחינם וכוללת מידע רב וכלים מעשיים.
ד"ר סארנו קבע 12 עקרונות שמהווים תזכורת יומית בשיטה. ביניהם (תרגום חופשי): "הכאב הוא ממקור TMS ואינו ממקור מבני", "TMS הוא מצב לא מזיק הנגרם על ידי רגשות מודחקים", "מכיוון שגופי בריא ונורמלי, אין ממה לפחד", "לכן, פעילות גופנית אינה מסוכנת", "אתמקד מחדש ברגשות במקום בכאב".
לגבי פעילות גופנית.
אני יודעת כמה קשה להרים את עצמך ולזוז. שבירת מעגל הכאב קשה בכל פעם מחדש.
בשבילי זה החלק הכי קשה. אבל מהרגע שקמתי, פתאום יש לי יכולת לעשות יותר משחשבתי. הרבה יותר קל לבחור לצאת לאימון כשאני כבר עומדת, לכן אנסה קודם לקום ורק אז להחליט. אם יורד גשם, אתאמן בבית, ובכל הזדמנות אחרת – אצא. היציאה עצמה כבר משפרת את הרגשתי ובכל פעם שאני מסיימת פעילות ספורטיבית, יש לי תחושת הישג וסיפוק. מומלץ ללכת לפחות 5 פעמים בשבוע למשך 20 דקות, בקצב שבו אפשר לדבר בלי להתנשף. "אבל לא לשיר", מוסיף רופא המשפחה שלי בחיוך.
האימון שלי כולל בדרך כלל הליכה מהירה ותרגילי פילאטיס לחיזוק שרירי הליבה והגפיים. אחד החלקים שאני שמה עליהם דגש מיוחד הוא האגן ושריר המותן כסל. השריר קריטי ליציבה ולתפקוד תקין ומתקצר בישיבה ממושכת. הנה סרטון הסבר קצר של ד"ר שמי שגיב, כירופרקט, עם מגוון תרגילים לשיפור תנועת השריר.
שחייה היא פעילות גופנית נוספת שמאוד מומלצת לפיברואידיות. בכל תקופה שבה שחיתי כ-3-4 פעמים בשבוע, הייתי רגועה יותר, הכאבים פחתו והתמלאתי בהנאה וסיפוק. ממליצה בחום לנסות. אולי יהיה לך כיף? אם יש לך גישה להידרותרפיה, אפילו יותר טוב. פיזיותרפיה במים חמימים מאפשרת להוריד עומס מהמפרקים, להרגיש את גבולות היכולת יותר בקלות ולזוז בתנועות רכות.
יש מגוון עצום של פעילויות גופניות כיפיות, אפשר לבחור מה שמתחשק וגם להחליף. העיקר לזוז, בכל דרך שעושה לך טוב, להתחיל באיזי ולהיות בהקשבה לגוף. באתר האינטרנט של עמותת אגם יש תוכנית שיקום נהדרת שכתבה הגב' שושנה ברג, פיזיותרפיסטית מומחית לאהלרס-דנלוס – תסמונת רקמות חיבור. בתוכנית יש התייחסות לחשיבות המנוחה ובנייה הדרגתית של טווח התנועה, המנח הבריא של הגוף ויכולת השליטה בשרירים. נעזרתי בה להנחייה עצמית כשקיבלתי סט טיפולים באשפוז יום של מחלקת השיקום באיכילוב והרגשתי שיפור עצום. בביקור הקצר במחלקה זכיתי בחוויה מעצימה ועוטפת של שיקום הוליסטי ואני מודה מכל הלב על המתנה הזו לצוות הרגיש והנפלא.
אני מתחילה כל יום עם מקלחת ומדיטציה לרכך את הגוף והנפש, שומרת על תזונה נקייה מגלוטן וסוכר ומשתדלת להימנע מאכילה רגשית. בספטמבר 2017 התחלתי את תהליך הגמילה ועדיין רבה העבודה לפניי. בשנים האחרונות ברורים יותר ויותר נזקי הסוכר והמזון המתועש. יש הרבה מאוד מידע על הנושא, כולל על הקשר לסכרת סוג 2 ואלצהיימר ("סכרת סוג 3") ויש לי מוטיבציה גדולה להמשיך בתהליך. אבל המוטיבציה לא הופכת אותו לקל יותר, במיוחד בימים שכואב לי מאוד ואני חשה צורך לפצות את עצמי.
כשאני שומרת על שגרת אימונים קבועה, קל יותר לשמור על תזונה בריאה ולספק לגוף מזון שנעים לו לקבל. כתמריץ נוסף, תחום המחקר על חיידקי המעיים הולך וצובר תאוצה ולמדתי ששמירה על איזון המיקרוביומה היא קריטית לתפקוד התקין שלי. פיזית, מנטלית, רגשית ונפשית. כל המערכות קשורות, כפי שמסביר בן וורן, תזונאי קליני, בהרצאה המרתקת הזו וגם יש לו מבטא ממש כיפי! כדי לשמור על איזון חיידקי המעיים כדאי להוסיף בהדרגה סיבים ומזונות מותססים לתפריט – את היתרונות מסביר היטב אורי מאיר-צ'יזיק במאמרו "מסע קצר במערכת העיכול", לשתות יותר מים, לזוז יותר ביומיום, לא רק בזמנים מוקצבים לאימון ואם אפשר – להוריד סוכר מהתפריט.
בזכות חברה שנתנה לי חיידקים ידידותיים להכנת קפיר ביתי, הוספתי לתפריט מנה קבועה של יוגורט מותסס שיוצא חמצמץ-טעים וכיף לי לאכול. בנוסף, הארוחות שלי מורכבות, בין היתר, מהרבה סלטים טעימים עם מגוון עלים ירוקים, גרעיני חמנייה ודלעת, מבחר אגוזים, זרעי פשתן וצ'יה, ירקות צלויים בתנור ועוד שפע של מזונות טריים וטעימים שמספקים הרבה סיבים.
תזונה נכונה ותנועה מתמשכת מקלות עליי את ההתמודדות הן בפן הפיזי והן בפן הנפשי. נפש בריאה בגוף בריא – התעמלות קבועה מקלה על תסמיני דיכאון, כאב, עייפות ועיכול. Motion Is Lotion – תנועה "משמנת" את הגוף ומאפשרת לו לנוע יותר טוב וכך לשבור את מעגל הכאב. היא חשובה גם לאיברים הפנימיים שמתפקדים בחסר רוב הזמן, מגמישה את רקמות החיבור ו"מכריחה" אותי לנשום עמוק.
רוב הזמן אנחנו בלי אוויר.
אולי נעצור רגע?
נשימה עמוקה. רוצה להמשיך?
אחת הסיבות להחמרה של כאבים כרוניים רבים היא מחסור בחמצן. אורח החיים היושבני של רובנו גורם לנו לנשום נשימות שטוחות מדי. בכל פעם שאני נזכרת לבדוק את עצמי, אני שמה לב ששוב התכווצתי. כדי להשתחרר, אני עוצרת לדקה ונושמת. שואפת לאט תוך כדי ספירה עד 5 ונושפת תוך כדי ספירה עד 5. הנשימה הזאת מביאה את הגוף לאיזון ומפעילה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית, שאחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה.
כשאנחנו בלחץ, מערכת העצבים הסימפטטית עובדת. היא מכינה את הגוף להתמודדות במצבי חירום וסכנה באמצעות מאבק, בריחה או קיפאון – Fight, flight or freeze. היא מעלה את לחץ הדם, מגבירה את הדופק, מזרימה אנרגיה מיידית ומעלה את הקורטיזול – "הורמון הסטרס". בנוסף היא עוצרת פעולות שאינן קריטיות להישרדות מיידית באמצעות נטרול מערכת העצבים הפאראסימפתטית.
כשהלחץ קבוע, המערכת עובדת כל הזמן על מצב חירום, מרוקנת את מאגרי האנרגיה ויוצרת שלל מחלות. פיברומיאלגיה, הפרעות בעיכול, מעי רגיז, תסמונת התשישות הכרונית, מחלות עצביות ושל רקמות החיבור (הפאשיה), הפרעות קשב וריכוז, סכרת, נוירופתיה, תת ויתר פעילות של בלוטת התריס, לחץ דם גבוה, השמנה ומחלות מטבוליות והורמונליות נוספות. חלק משמעותי בטיפול הוא הרגעת מערכת העצבים הסימפטטית.
אני רואה בזה אלמנט משמעותי מתחום התנועה – לדעת גם איך להיות באי-תנועה. לאפשר לעצמי לעצור, להוריד את העומס ממערכת העצבים וכמו שתמיד אמרו לי ולא אהבתי לשמוע, "להוריד סטרס". צדקו, מה לעשות. יש מגוון רחב של כלים, כמו מדיטציה, יוגה, פילאטיס, טאי צ'י, טיפולי מגע, שחרור פאשיה, חיבוק ארוך עם אדם אהוב, שהייה בטבע, צפייה בשקיעה, או אפילו פשוט לשכב על הגב כמה דקות ולהתמקד בנשימות. ככה סתם, בלי לעשות כלום!
כשנחשפתי לקיומו של וים הוף, המכונה "The Iceman", התחלתי לנשום מהסרעפת.
וים הוף פיתח שיטת נשימות שעושה פלאים בגוף ובשילוב עם חשיפה לקור הגיע ליכולות מרשימות ושבר למעלה מ-20 שיאי גינס. צפיתי בראיונות וסרטונים שלו ואני משתדלת לתרגל נשימות לפחות פעמיים בשבוע. חוץ משיפור מערכת החיסון והקלה באלרגיות שגיליתי בעקבות ההתנסות, התועלת החשובה בשיטה היא שיפור תגובת הדחק של הגוף ושל הנפש. על ידי הנשימות והמוכנות לעבור דרך אי הנעימות (הקור), אני מתרגלת את הגוף להיות מאוזן יותר ונכון להתמודד גם עם הצפה רגשית ותגובות סטרס.
מחקרים הוכיחו קשר בין שחייה במים קרים לשיפור במצבי דיכאון וסטרס ובקיץ תרגלתי בהנאה מקלחות קרות בהשראת וים הוף, אבל בחורף לקחתי מהן הפסקה בצער רב. ברור לי ש"זו לא חוכמה", אבל לרוב, מטופלות פיברומיאלגיה צריכות מקלחות חמות להרפיית השרירים וקור עז עלול לגרום לדלקת בדרכי השתן עקב רגישות היתר. כשהתחילו הימים להתקרר, אחרי מספר מקלחות קרות שהביאו אותי להרגשה רעה, העדפתי לוותר. החלק הכי חשוב, מעל לכל, הוא ההקשבה לגוף. להבין מה עושה לי טוב, אבל גם מה פחות מתאים. אולי למישהי אחרת יכול לעבוד משהו שלי לא יתאים, ולהפך.
ולפעמים שום דבר לא עובד.
יש ימים שלא.
אני קמה בבוקר ופשוט לא.
אז לא. אז חרא וזה מה יש.
הגוף מכריח אותי להבין שהגזמתי ועשיתי יותר מדי. הוא כבר לא מאותת בעדינות, כי התעלמתי, אז הוא צועק. כואב לו, כואב לי. הוא הכלי שלי להתקיים בעולם הזה, איך שאטפל בו, ככה יהיה לי נעים או לא נעים. לפעמים עוזר לי לחשוב, איך הייתי מתייחסת לילדה בת 5 שעייפה וכואב לה? האם הייתי אומרת לה "לא עכשיו! קודם תסיימי את כל המטלות ורק אז תאכלי ותנוחי"? לא! הייתי מחבקת אותה ודואגת לה. הכאב מזכיר לי להתייחס אליי קצת, כי הסתכלתי רק החוצה ושכחתי אותי בין כל המשימות. שיחכו.
באופן אישי אני גם בעד טיפול תרופתי ובעצמי לוקחת כמה תרופות. לגבי משככי כאבים – עברתי דרך ארוכה ומסייגת פה במיוחד שכותבת אך ורק מניסיוני הפרטי בלבד. אם כואב לי מאוד אקח אקמול או אופטלגין, אין סיבה לסבול סתם, אבל כל הנרקוטיקה ומשככי הכאבים במרשם הם זבל ממכר שרק מחמיר אצלי את הכאבים והסבל ומחזיר אותי למעגל הכאב האכזרי. לפעמים אני עדיין נופלת בהבטחת השווא כי כשכואב לי רק רוצה שיפסיק ומקבלת החלטות בצורה מאוד לא בריאה. המטרה שלי היא לא להגיע לרמת ריגוש עצבי כל כך גבוהה. להיות בהקשבה ולהוריד הילוך הרבה לפני שמגיעה קריסה מערכתית משתקת וכואבת.
מותר להתעייף, כן? מזכירה לעצמי כמעט כל יום שעייפות היא לא עונש. היא רק עייפות. אז תנוחי. מטפל נפלא פקח את עיניי כשהגעתי לטיפול ואמרתי "אני עייפה" והוא שאל "אוקיי, וזה רע?" הו, וואו! אולי לא? לקח לי שנים להבין שכשאני מקשיבה לגוף ומרשה לעצמי לנוח במקומות הנכונים, אני לא חייבת להגיע לתשישות וקריסה. הכאבים המשתקים והתחושה שהתפרקתי מגיעים רק כשלא קיימתי את ההבטחה לעצמי. ככל שאהיה יותר קשובה לאיתותים ממערכת העצבים הרגישה שלי, אוכל להתעייף בטוב, עם סיפוק, בלי פחד, כי אני מאמינה לי שאדע להיות טובה אליי ואדאג לעצמי.
בימים כאלה אני משתדלת לטפל בעצמי בחמלה ורכות. לדחות מטלות אם אפשר, להתעמל בעדינות כדי להרים את האנרגיה, להתכרבל על הספה עם בקבוקחם ולשחרר אותי מביקורת עצמית. לפעמים אני אפילו מצליחה.
המנוחה חשובה לא רק למילוי מצברים, אלא כחלק בלתי נפרד מחיזוק הגוף והנפש. ניהול אנרגיה הוא חשבונאות לכל דבר. מה ממלא אותי? מה מרוקן אותי?
כמה מאתגר לדעת לעצור. לרדת רגע מהשביל ולנוח. הרי הגעתי למצב הזה בדיוק מהסיבה הזאת. שחזרתי דפוסים שדחפו אותי להקטין את עצמי, לתעדף אחרים על פניי ולהמשיך לעשות, לעשות, לעשות – בהתעלמות מוחלטת מהאינטואיציה ובניתוק מהגוף. ואיך לומר בעדינות, אין פרסים בסוף המירוץ על קורבנות והתעלמות מהצרכים שלי. רק אני יכולה להחליט לעצור ולשחרר את עצמי.
אני לומדת לעצור במהלך היום להפסקות קטנות. לנהל את האנרגיה שלי ולבדוק עם עצמי איך אני מרגישה. נעים לי עכשיו? אני צריכה פיפי? אולי אני צמאה? בא לי להישאר כאן? האם הלחץ להספיק עכשיו הוא קריטי להצלת חיים או מקצר לי את החיים? מחר יהיו עוד משימות. תמיד יהיה עוד. מי באמת מפעיל עליי את הלחץ? למי נתתי את הסמכות על הזמן שלי? מה יקרה אם זה לא יקרה היום? נעים לי עם מי שמסביבי?
ברוס ליפטון, ביולוג וחוקר בתחום האפיגנטיקה, מספר על הרגע שבו הצליח לשנות את חייו ולהתחיל לאהוב את עצמו בראיון מלא השראה שעזר לי באופן מעשי ביותר לחשוב ולהבין מה אני רוצה. חשוב לי לקחת פחות ללב – באופן מילולי. להימנע מצריכת תוכן קשה ומדכא שגורם לצער ותסכול כי אין לי מה לעשות איתו. חשוב לי לאהוב את עצמי, להאמין שהחיים שלי יכולים להיות טובים ולתעל את האנרגיה שלי לתכנים וקשרים ממלאים ומשמחים. להשתמש בהומור, גם כדי לקחת את עצמי קצת פחות ברצינות וגם כי הצחוק יפה לבריאות. להיות נוכחת בהווה.
אני עובדת על קבלת המציאות, בין היתר בעזרת שיטת העבודה של ביירון קייטי שמאפשרת, דרך חקירה פנימית, להשתחרר מהסבל הטמון בפער שבין הרצוי למצוי. לפעמים מצליח לי, לפעמים פחות. לפעמים מספיק שאשאל את עצמי "האם זו האמת?" וכבר הכול מסתדר ולפעמים אני מרגישה שאני לא מוכנה אפילו לנסות. גם לרגעים כאלה יש מקום. אקהרט טול כתב על "כוחו של הרגע הזה" והקליט את האודיו לספר בקולו. אני עובדת על שיפור היכולות שלי להיות ברגע, לקבל את רגשותיי, גם כשהם "לא נעימים" ולהתחבר להווה. טארה ברך, פסיכולוגית, מדריכה רוחנית וסופרת אמריקאית, משתמשת במונח שנקרא Radical Acceptance – קבלה רדיקאלית. איתו היא מתארת מצב של קבלת המציאות והפסקת המאבק הגורם לסבל.
אחת הדרכים שלי ללמוד על החיבור בין הגוף לנפש, היא באמצעות הפודקאסט הנפלא של אסנת רותם גבאי, "מה שלא לימדו אותנו בבצפר". היא מלמדת, בין היתר, למה אנחנו מפתחות מנגנוני הגנה, איך מתפתח מנגנון הריצוי, למה אנחנו חוות כל כך הרבה אשמה ובושה ואיך לווסת את עצמנו רגשית. נעים להקשיב לקול שלה והיא בונה את הידע בסבלנות, נדבך על נדבך, בהרבה רכות ואהבה. בזכותה רכשתי כלים חדשים ולמדתי לתת שמות לתהליכים, לזהות בעצמי מנגנוני הגנה שחשבתי שהם האופי שלי ולנטרל אותם.
אני לומדת לפעול מתוך הקשבה לעצמי ולא מחרדת ריצוי הסביבה. כי למה לבזבז סתם? אם אני כופה על עצמי לעשות דברים שאין לי אנרגיה בשבילם, אני מתרוקנת וכולם מפסידים. כשאני בוחרת מתוך "כן" פנימי לתת מהאנרגיה שלי, הסביבה נהנית מנתינה בלב שלם ואני מתמלאת שמחה וסיפוק. העבודה שלי, בין היתר, היא להתחבר, להיות איתי במקום לנטוש את עצמי ולגדל את ההורה הפנימי שלי כקול מיטיב, חומל ואוהב.
בגלל רגישות היתר, אני מרגישה ושמה לב להרבה תהליכים פיזיולוגיים ושינויים קטנים בתחושה. אם בעבר התעלמתי לחלוטין מהצרכים שלי, אז עכשיו הגעתי לקיצון השני. האופן שבו אני מתייחסת לכל דבר קטן שקורה בגוף ומפרשת אותו, משפיע עמוקות על רמות הסטרס.
מחשבות מייצרות כימייה ורגשות דרך הפרשת הורמונים ונוירוטרנסמיטורים. כשאני חושבת על אדם אהוב, המחשבות מייצרות הורמונים של אהבה ושמחה וכשאני חושבת על משהו שמדאיג אותי, הן מייצרות הורמונים של לחץ. בכוחי לברוא לעצמי את הסביבה הפנימית ורוב הזמן אני בכלל לא במודעות ונותנת למחשבות הרסניות יד חופשית.
יש לי יכולת לשנות את השיח הפנימי ואת רמות הסטרס באמצעות שימוש בסמנטיקה חלופית. במקום להגיד "הרגשתי לחץ בשלפוחית השתן, כואב לי ואני סובלת", אגיד "שריר השלפוחית מתכווץ". פעולה פיזיולוגית תקינה ונורמלית. שחרור הפרשנות המוגזמת מאפשר לזהות, לסווג ולהתקדם. מישהי העליבה אותי, הרגשתי כיווץ ודקירה. וזהו. מכפתלי? כל פרשנות תהיה מיותרת וקורבנית ותייצר אצלי הורמונים של סטרס. הייתי רוצה שהאינסטינקט שלי יהיה לבחון אם היא חווה קושי ואולי צריכה אוזן קשבת לפריקת עומס נפשי.
כלי נוסף שאני משתמשת בו הוא הו'אופונופונו, שיטה לטיהור עצמי, שמחזירה אותי בכל פעם מחדש לבסיס. מטרת השיטה היא להניח את משקעי העבר מאחור, לנקות את המחשבות ולהגיע למצב מזוכך, חופשי ומאושר, בעזרת ארבעה משפטי מפתח וכוונה נכונה – "אני אוהבת אותך, אני מצטערת, אנא סלחי לי, תודה". בשורה התחתונה, לא משנה מה השם שלה, אם השיטה עובדת לך ואת בטוב, זו אמת. כל הידע הזה, כל מה שלמדתי, בסוף מסתכם במילה אחת – אהבה.
תהליך הלמידה המתמשך גורם לי להיות לפעמים מרוכזת יותר מדי בצבירת הידע ולהתמקד בפן האינטלקטואלי שלו. עוד מנגנון הגנה של הטייפקאסט, כמובן. כשאני מצליחה לשים לב, חשוב לי לחזור פנימה, אל הגוף, ולהתחבר לרגשות כדי שאוכל לבחון אותם, לאפשר להם לעבור דרכי ולהתקדם. אני מנסה להתבונן בעצמי מתבוננת בעצמי, כמו שמלמד מוג'י המתוק. לפעמים מצליחה, לפעמים לא, אבל תמיד מנסה. ככל שהמודעות יותר גדולה, ככה הריאקטיביות האוטומטית הולכת ופוחתת ואני מגיבה מתוך אהבה.
נו, אז למדתי, החכמתי, בניתי, התקדמתי, התפתחתי, גדלתי, צמחתי ועוד מילים יפות. אבל מה הטעם בכל זה?
התכלית.
כמה חשובה המשמעות. בספרו "אדם מחפש משמעות", מצטט ויקטור פראנקל את ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". למדנו לאהוב את עצמנו, להיות ההורים הכי טובים של עצמנו, לאכול טוב, לזוז טוב, לנוח טוב, ואז מה? בשביל מה? קטונתי ולכן אצטט מתוך הספר:
"חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויות של יופי, אומנות או טבע. אך יש תכלית גם בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה. חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של אדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח-יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי-נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר".
אני משתדלת להקשיב לגוף ולנפש, לכבד את הקיום שלי, לבטא ולמלא את רצונותיי ואת צרכיי, לבחור היטב את משפחתי (משפחה כן בוחרים!) ואת הסביבה הפיזית והרוחנית שלי. מכוונת למציאת משמעות וסיפוק דרך העשייה היומיומית וההתפתחות האישית, באהבה ובמודעות ככל יכולתי. תיעדוף עצמי לטובת הכלל. כשטוב לך – טוב לסביבה שלך. יש בי הודיה עמוקה על שפע הטוב בחיי, על האהבה שאני מוקפת ומלאה בה ועל השיעורים שבדרך.
יותר מהכול, אני לומדת לשחרר מה שאינו בשליטתי, להניח לי ולהפסיק להתווכח עם המציאות. נשמע קל להגיד, אבל זו עבודה מאתגרת שכנראה תימשך כל החיים.
איזה כיף.
תודה שקראת, מאחלת לכולנו החלמה, בריאות הגוף והנפש, אהבה עצמית ללא תנאי ושמחה פנימית שמבעבעת מתוך הבטן ונמרחת בחיוך ענק מאוזן לאוזן!
זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על אוכל ותזונה. עברתי דרך חתחתים ארוכה שהחלה אי שם בגיל 12 ולא נגמרה עד היום.
אוכל הוא אישיו.
בפעם הקודמת שכתבתי, הייתי בערך בת 30 וחשבתי שמצאתי את האיזון, את השביל העדין שבין הטיפות, זה שאפשר להלך עליו בזהירות ולא ליפול אל תהום ההשמנה שמאיימת עליי מהילדות. חשבתי שאני יכולה לאכול מאוזן, קצת מכל דבר, החוכמה היא בכמויות.
טעיתי.
עברו מאז שלוש שנים של מסע התעוררות, עבודה עצמית, הצלחות וכשלונות.
בספטמבר 2017 התחלתי סדנה של אישה מוכרת, עליה שמעתי רבות מנשים אחרות שהצליחו לעשות שינוי משמעותי ולטפל בבעיית האכילה הרגשית שלהן. לקח לי זמן, כמעט שנתיים, מהרגע ששמעתי על הסדנה ועד שהבנתי שאין ברירה ואני חייבת להשתתף בה. היה לי ברור שאני סובלת מאכילה רגשית ומפצה את עצמי באוכל עד מחנק.
כשנכנסתי לאולם בערב הראשון, חשתי התרוממות רוח שלא ירדה במשך כל התקופה. עשרה מפגשים, אחת לשבוע, גמילה מיידית מגלוטן וסוכר, בשילוב תהליכים נפשיים ורגשיים אינטנסיביים. מדהים. עפתי על התהליך, היה לי נעים בגוף והרגשתי שאני בכיוון הנכון, עושה את העבודה הנכונה ורואה תוצאות.
באותו זמן עבדתי במחלקת משאבי אנוש במאפייה גדולה. כן, בדיוק.
עבדתי על עצמי כל כך יפה עם הכלים מהסדנה, שהגעתי למצב שאוכל "שאינו שלי", כלומר – מכיל גלוטן וסוכר – לא מדבר אליי.
יכולתי להריח, לראות ולגעת בדברי מאפה מתוקים, מלוחים, שוקולדים, קינוחים מפוארים וכלום. לא הזיז לי את הדופמין. לא חשתי צער או חוסר על שאינם בתפריט שלי, רק הנאה מאכילה נכונה של מזון נקי מגלוטן, סוכר ותפקידים רגשיים שבעבר הטלתי עליו.
נשמע מדהים, לא?
כמעט.
היו לי בעיות עיכול קשות וכאבי בטן כי המעי הרגיז לא בדיוק הסתדר עם הקטניות שהיוו כשליש מהתפריט. כשהורדתי אותן אחרי שנה, חל שיפור קל בלבד. התחלתי לחוות רעב זמן קצר אחרי ארוחה ללא קשר למה אכלתי ומצאתי את עצמי מגדילה מנות ומוסיפה ארוחות ביניים במרדף אחרי תחושת שובע.
פעמים רבות הרגשתי בודדה כי בכל מקום שבו התארחתי, היה לא נעים כשכולם מתיישבים לאכול. היו אנשים שרצו להתאים חלק מהמנות מתוך התחשבות ושאלו מה אפשר להכין עבורי. רובם הופתעו לגלות כמה קל להכין מנות שמתאימות לכולם. אחרים לא ניסו, או הכניסו רכיבים שלא יכולתי לאכול ואז כעסו או התאכזבו כשלא אכלתי. אני הייתי הבעיה מבחינתם, כמו חתיכת פאזל לא מתאימה.
בכל מקרה זה היה אישיו, גם כשניסיתי להביא אוכל שהכנתי בעצמי, או לאכול לפני, מתוך כוונה להתמקד בהנאה מהמפגש החברתי עצמו. ככל שהופנתה אליי יותר ביקורת על הבחירות שלי, כך מיעטתי במפגשים עם אותם אנשים וחוויתי ריחוק וניכור.
כשהכרתי את בן הזוג שלי, התברר שאנחנו אוכלים מאוד דומה. גם הוא נמנע מגלוטן וסוכר, אבל לא בקנאות כמוני. הקפדתי על כל מילימטר, כפי שלמדתי בתוכנית, ולא אפשרתי לעצמי שום חריגה. התנהגתי ככה מתוך תחושה פנימית חזקה שאם ארפה מעט מהמושכות, אכשל לחלוטין בתהליך. בסדנה הבנתי היטב שאם רק אקח טעימה אחת של מזון שאינו בתפריט, זו תהיה תחילתה של התדרדרות שתביא אותי למקום נמוך אפילו יותר מזה שבו התחלתי, בגלל תוספת תחושת הכישלון המאכזבת. זה עדיין אחד הפחדים הכי גדולים שלי.
בן הזוג, מצידו, אכל בהנאה פרוסות עוגה בימי הולדת, שתה אלכוהול, בחר במנות עם רטבים שבהם יש סוכר והתנהג באופן הזוי ממש כמו אדם נורמלי עם איזון בריא ושיווי משקל נפשי נכון.
בשנה השנייה מאז הסדנה התמדתי יפה, אכלתי נכון, עבדתי על מודעות והכרה ברגשות, ירדתי בסך הכל 15 קילו וחשבתי שהנה זה עובד לי, סופסוף.
במקביל, בשנים האחרונות חלה אצלי החמרה בהתבטאות התסמונת הקדם וסתית (PMS) ואובחנתי כסובלת מ- PMDD – Premenstrual dysphoric disorder.
מדובר באחותה הגדולה והמרושעת של הפיאמס. עקב רגישות לשינויים ההורמונליים סביב הביוץ התסמונת גורמת למגוון תופעות; דיכאון חמור עד אובדנות, אצירת מים, עצבות, ייאוש, חוסר עניין בפעילות יומיומית, עצבנות וכעס שמופנים גם כלפי הסביבה הקרובה, תחושת חוסר שליטה, חשקים למזונות מסוימים או אכילה כפייתית, קושי להתרכז או לחשוב, התקפי חרדה, שינויים קיצוניים במצבי הרוח והתקפי בכי, בין היתר.
ה-PMDD באה לידי ביטוי בעיקר בשבועיים שבין הביוץ לווסת ונרגעת אחרי שמופיע הדימום. היא משפיעה על כל תחומי החיים ומאתגר מאוד להישאר אופטימית תחת השפעתה.
התחלתי לחוות קושי בשמירה על התזונה הנקייה מגלוטן וסוכר, הופיעו לי חשקים ולא הצלחתי לנטרל אותם בעזרת הכלים הרבים שרכשתי. התחושה הייתה שתמיד יהיה משהו רגשי ברקע ולעולם לא אצליח פשוט "לאכול רגיל". גם אחרי ארוחה טובה ומזינה, הרגשתי חוסר וצורך שלא התמלא. השמירה על הכללים הפכה למאתגרת ומענישה.
בעקבות תקופה של מצב נפשי מורכב, הגשתי בקשה וקיבלתי טיפול פסיכולוגי אחרי מאבק מול קופת החולים. חזרתי למטפל נפלא שכבר טיפל בי בעבר והתמסרתי לתהליך לא פשוט.
בנוסף המשכתי את העבודה העצמית, ביירון קייטי, קבלה קיצונית (radical acceptance) ורכישת כמויות של ידע. הקשבתי להרצאות, נתתי שמות לרגשות, הכלתי אותם, זיהיתי בתוך עצמי נתיבים הרסניים של מחשבות, העליתי אותם בטיפול הפסיכולוגי וחשבתי שהנה זה עובד.
זה לא עבד.
עדיין הייתי רעבה. הרגשתי שאני ממשטרת את עצמי וכל הימנעות הופכת למאמץ אקטיבי. המשקל נשאר בטווח ה"טוב", אבל עלה לי בסבל ומאמצים. הכלים המצוינים שרכשתי עבדו נהדר כשהרגשתי טוב, אבל כשהייתי למטה, לא הצלחתי להפעיל אותם וחשתי אשמה וכשלון.
לאחר שבמשך תקופה התלבטתי לגבי תזונה קטוגנית, קיבלתי המלצה חמה מרופא כאב והחלטתי לנסות. תזונה מהסוג הזה כוללת 75% שומן, 20% חלבונים ו-5% פחמימות. המטרה הייתה שיפור המצב הרפואי, הקלה בכאבים והשגת איזון כללי עם תקווה לרדת במשקל. שורה תחתונה – רציתי להיות רזה, שבעה ובריאה.
מכיוון שבן הזוג התנסה בעבר עם התזונה הקטוגנית למשך כמה חודשים והצליח יפה, הוא שמח להצטרף אליי ופצחנו במסע.
קנינו את כל הדברים הנכונים, הכנו ארוחות בהתאמה לאחוזים הנדרשים ואכלנו היטב. עקבנו באמצעות טבלה מסודרת אחרי כל פחמימה, שלא לעבור 25 גרם ביום, על מנת להגיע לקיטוזיס.
השבועיים הראשונים היו מאתגרים בגלל "שפעת קיטו" – תקופת ההסתגלות של הגוף במעבר משימוש בסוכר כאנרגיה, לשימוש בשומן. ההסתגלות גורמת לחולשה כללית, כאבי ראש, סחרחורות, ירידה במצב הרוח ועייפות.
הכנתי ציר עצמות משובח ושתיתי כל יום לחיזוק עד שתקופת ההסתגלות עברה. הרגלתי את החך המופתע לכמויות השומן ואפילו זיקקתי גהי בעצמי. הארוחות היו טעימות, כישוריי הקולינריים לא אכזבו והרגשתי שהנה הפעם זה יעבוד.
מהר מאוד הגעתי לתוצאות מוצלחות ורוב הזמן נעתי בין 2.2 ל-4.1 קיטונים בדם – טווח טוב לשיפור בעיות רפואיות וירידה במשקל.
אבל,
הייתי רעבה.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל ששילבתי צום לסירוגין בסגנון 8-16, אז אחרי חודש ניסיתי לאכול כשאני רעבה ולא לחכות.
הניסיון לא צלח.
עדיין הייתי רעבה.
ניסיתי שילובים שונים, הפרדות, זמנים שונים, רכיבים שונים, שום דבר לא עזר. רוב הזמן הסתובבתי בתחושת השתוקקות לכל מיני מזונות. בהתחלה ירדתי 2 קילו של מים בגלל הקטנת צריכת הפחמימות, אבל הם חזרו בפיאמס הראשון לאחר מכן.
העיסוק הבלתי פוסק בשקילה ורישום הרכיבים, הוציא את כל הכיף מהאוכל והפך כל ארוחה למטלה. ניסיתי לחשב רק את הפחמימות כדי להישאר בקיטוזיס, אבל גם את החלבונים והשומנים הייתי חייבת לבדוק. אם עברת כמות חלבונים מסוימת, הגוף מפרק אותם לסוכר ואם טחנת שומן בלי הגבלה, אפשר להגיע לצריכה קלורית מוגזמת ועלייה במשקל.
התחלתי להתייאש.
הרגשתי שאני מתחילה לפחד מאוכל ולפתח סלידה מכל התעסקות שקשורה למזון.
לגמרי במקרה נפלתי על תקופת הקורונה, מה שגרם לפריחה ולבלוב של תמונות אוכל ומאפים מבתיהם של אנשים שגילו את המטבח. פתאום בכל מקום היה צונאמי של גלוטן-סוכר מגרה ואני אכן התגריתי. הרגשתי שאני נכשלת במקום הכי בסיסי, בעבודה שכבר עשיתי, בתהליכים רגשיים שכבר חשבתי שקיבעתי היטב למקום. הדופמין התפוצץ בתוך המוח שלי וגרם לי סבל בתוספת רגשות אשמה על חוסר השליטה הרגשי.
שוב נכשלתי וחזרתי לנקודת ההתחלה כאובה ומיואשת.
המטפל הנפלא ישב והקשיב כשבכיתי מתסכול ואכזבה וכיוון אותי ברגישות ובעדינות אל השאלות הנכונות וההבנה. האכילה הרגשית לא הלכה לשום מקום, רק נשארה על אש קטנה.
הבעיה היא לא באוכל. כן, לכל העליות והירידות במשקל יש השפעה פיזיולוגית שפוגעת במטבוליזם ובתחושת השובע. זו הבנה מאוד לא נעימה, אבל הרעב האמיתי נמצא אצלי בנפש. הוא דורש עבודת עומק כנה ותיקון השיח הפנימי מהרסני ומתעלל לאוהב, מיטיב וחומל. הגיע הזמן להפסיק להילחם בעצמי ולפנות את האנרגיה להחלמה ושחרור מהסבל.
אני בת שבע.
שמונה בערב, אחי בחדר שלו, אני בשלי, איש במיטותיו ישראל.
הדלת פתוחה, פונה לחלל הקומה העליונה. אמא שלי עולה במדרגות, בוחרת תקליט מהספריה המסודרת, מרימה את המכסה של הפטיפון, מניחה את התקליט בזהירות, מעליו את המחט עם עשר האגורות לאיזון, סוגרת את המכסה ושוקעת באנחה בכסא הנדנדה הותיק מקש.
ברקע מתחילים להתנגן צלילים שפורטים על מיתרי הלב והיא מתנדנדת בעיניים עצומות בתוך המושב הנוח שקיבל שקע בצורת הטוסיק שלה.
אני מציצה בחרדת קודש מהמיטה שלי בחדר החשוך, הלב שלי מוצף ברגש מהמוזיקה שמוכרת לי מאז ומתמיד, כך נדמה.
הצפייה בה מהצד, חשופה כל כך ועם זאת מכונסת בשלה, בתוך החלוק המוכר, קיימת בעולם ששייך רק לה, קרובה ובכל זאת כה רחוקה, הייתה מהפנטת.
בדירה הבאה היינו אחי ואני בחדר משותף שדלתו פונה אל מסדרון ארוך שבסופו הסלון. הפטיפון ישב על כוננית מתאימה ומתחתיו מסודר יפה אוסף תקליטים מרשים. משני הצדדים היו רמקולים גבוהים מהסוג הישן והטוב, עם צליל נקי באיכות גבוהה.
כבר לא יכולתי לראות אותה בלילות אבל עדיין התענגתי על השירים האהובים, שוכבת במיטה ונרדמת לצלילי מוזיקה קלאסית, ג'אז, רית'ם ובלוז, אלטון ג'ון, הביטלס או להקת הנח"ל.
המוזיקה היתה שם גם בשעות היום. היתה טקסיות מסוימת בתנועות שבהן היתה מוציאה את התקליט מהארון, אחר כך שולפת אותו מהעטיפה ביד עדינה ובטוחה, מניחה במקום, מכוונת את המחט ונותנת למוזיקה לעטוף אותה בקסם ובנחמה אינסופיים. הייתי רואה אותה יושבת דמומה בכסא הנדנדה עם ידיים מונחות על הירכיים, רוחה משוטטת בעולמות אחרים.
אחר כך הגיעו הדיסקים ואיתם מוזיקת פופ כיפית והאוספים העצומים של חווה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק איינשטיין, הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז, בנוסף לכל הספריה הקיימת.
בפעמים הבודדות שנשארתי חולה בבית, חלק מהכיף היה לשבת מכורבלת בשמיכה על כסא הנדנדה ולבחור מה מתחשק לי לשמוע.
המושב של הכסא האהוב הוחלף לאחר שנפער בו חור משנים של שימוש. מאותו יום שחזר מתיקון היה קש המשענת כהה וזה של המושב בהיר יותר. התגעגעתי לשקע הנוח שהתאים בדיוק לטוסיק של אמא שלי ואפשר לי לשקוע בו ולהרגיש קצת כמוה, מתנדנדת ומדמיינת לעצמי שאני מסתורית ועצובה.
אחי ואני קיבלנו רדיוטייפ קטן ושמענו הרבה רדיו, בעיקר גלגלצ. הכל התחיל מתקופת הפיגועים של שנות התשעים, הפיגוע בדיזינגוף סנטר ואוטובוסים בירושלים שהתפוצצו על ימין ועל שמאל, חלקם מול עינינו בדרכנו לבית הספר או חזרה. היינו יושבים בסלון, מתעדכנים במספרי פצועים ובמוזיקה חדשה במקביל. בלילה היינו מאזינים בשקט בחדר עד שנרדמנו, מתאהבים בלי לשים לב במוזיקה שאחרת לא היינו נחשפים אליה. אחי היה מאזין בקנאות ל"עסק שחור" בימי חמישי עם קוואמי דה לה פוקס ולירון תאני. בהתחלה לא התחברתי אבל לאט לאט התחלתי לאהוב את המקצבים השונים והסגנון הלא מוכר.
כשעברנו דירה שוב הייתי בחדר לבד. כבר שנתיים היה לי ווקמן משלי עם קלטות מאגניבות ועדכניות: ספייס גירלז, היי פייב, אקווה והקלטות מהרדיו.
בלילה העדפתי לשמוע גלגלצ ברדיוטייפ שהעברנו בין החדרים בתורות, אבל בלילות שאמא שלי היתה מפעילה את המערכת בסלון, הרדיו נדם. אין תחליף לסאונד המיוחד, לבחירת המוזיקה המעולה ולהיצע שהיה לה. אלה היו רגעים שלה עם עצמה שגנבתי אליהם הצצות. לא היה כאן עניין של חינוך מוזיקלי. בכלל לא היה מדובר בנו, אלא בזמן וביקום הפרטי שלה.
לפעמים הייתי נוכחת ברגעים נדירים של מצברוח טוב במיוחד, בהם היתה בוחרת בשירים מקפיצים וכיפיים במיוחד. אז היתה רוקדת באור השמש בסלון בתנועות אלגנטיות, חלקות, מושלמות ויפות. פתאום הייתי רואה בה צדדים אחרים שלא נחשפו בפניי בדרך כלל. את הנשיות המתפרצת שגרמה לגברים לסובב אחריה את הראש ברחוב, את השובבות והקסם שמילאו כל תנועת אגן או זריקת ראש.
ניסיתי גם, אבל הייתי כל כך מגושמת ולא הצלחתי לנוע בחינניות מופלאה כמוה. נהניתי להסתכל עליה וקיוויתי שיום אחד גם אני אוכל לרקוד ככה.
אחרי שעזבתי את הבית המשכתי לבד את חינוכי המוזיקלי ונחשפתי בתיכון דרך חברים ומשפחה לרוק קל וכבד, כמו לד זפלין, נירוואנה, מטאליקה, היהודים ואיפה הילד. בהוסטל שמעתי בעל כורחי מוזיקה מזרחית וחלק אפילו למדתי לאהוב. עם השנים הכרתי עוד ועוד ז'אנרים ונהניתי לגלות מוזיקה חדשה וישנה שלא הכרתי.
בגיל 18 טסתי לניו יורק לבקר את סבא וסבתא. גיליתי אצלם אוסף עצום של מוזיקה אקלקטית מכל העולם ובכל הסגנונות שסבתא שלי ליקטה במשך שנים. היא האזינה לכולם בהנאה במערכת מקצועית המכילה 30 דיסקים בכל זמן נתון. הבנתי בחיוך מאיפה הגיעה האהבה הגדולה הזו ופיתחתי עוד ועוד את הטעם האישי שלי.
עד היום יש שירים שברגע שמתחילים להתנגן הצלילים הראשונים שלהם, מחזירים אותי ברגע להיות ילדה קטנה. זו שמציצה מהמיטה בחושך אל אמא שיושבת על כסא נדנדה בפינה ליד הפטיפון והרמקולים, שרויה בעולם משלה, מרחפת בין צלילים וענני מחשבות.
הייתי בטוחה שבגיל מסוים, נניח 25, זה ייגמר ולא ארגיש יותר חריגה.
טעיתי.
רוב בני גילי ממשיכים להיות קשורים להורים כל כך חזק, שאפילו הם מכחישים בינם לבין עצמם.
במדינת ישראל החמה והמשפחתית נהוג לשמור על הקשר עם המשפחה גם אחרי עזיבת הקן, אבל בכל פעם מחדש אני מופתעת מעוצמת הקשר, שזר לי לחלוטין. בני 30 שעדיין אוכלים ארוחות שישי אצל ההורים, נפגשים איתם באמצע השבוע, מכבסים אצלם, נעזרים בהם כלכלית (גם ללא ילדים משלהם) וחוזרים עם קופסאות עוגיות או אוכל מבושל הביתה.
איזה כיף להם! ברור שייהנו מזה כל עוד אפשר.
לאותם "אחרים" אין מושג אפילו כמה זה עוזר להם להיות יציבים יותר. עצם הידיעה שיש מישהו אחר שמבוגר מהם ומרגיש כלפיהם אחריות, דאגה ואהבה, מסייעת להם להרגיש בטחון.
יש להם "גב".
הם לא יודעים איך זה מרגיש בלי.
אני לא יודעת איך זה מרגיש עם.
זה צובט לעמוד מהצד ולראות את החמימות הנעימה והמובנת מאליה הזו שבה הילד תמיד נשאר ילד, בידיעה שלך אין כזה ולא יהיה אף פעם.
להסתובב בעולם בידיעה שאם תיפלי תגיעי למטה באמת. כי אין בית לחזור אליו אם קרה הנורא מכל ונגמר לך הכסף לשכור קורת גג. שאם נגמר לך הכוח, ובכן, בעיה שלך. אין לאן לברוח אם נכשלת ואת צריכה להתחבא קצת וללקק את הפצעים.
כמעט כל מי שתיארתי לו את התחושה ענה מיד שהוא ממש לא מסתמך על ההורים שלו, הוא עצמאי והצליח בכך בזכות עצמו בלבד. אני מסכימה מכל הלב, לא ממעיטה בערך ההצלחה ובכל זאת, צריך להבין שעצם העובדה שיש לך רשת תמיכה למקרה שתיפול, מאפשרת לך אולי להעז אפילו יותר ולכן להצליח יותר בגדול.
תמיד חייתי בקטן, משתדלת לחסוך מה שאפשר כדי להוות עבור עצמי רשת תמיכה ליום שחור. איך אפשר להעז ככה? איך אפשר להסתכל רחוק כשלא נשאר לך שקל פנוי או אוויר לנשימה בסוף החודש?
אותם האחרים, שלפעמים רבים עם ההורים, כועסים שלא מבינים אותם או לא תומכים בבחירות שלהם בחיים, יודעים בסתר ליבם שאם יקלעו למצב ביש, יקבלו תמיכה גם אם מערכת היחסים לא מושלמת. קשה להם להבין מצב שבו אין באמת אף אחד אחר להסתמך עליו חוץ מעצמך.
אולי אני לא היחידה. מניחה שיש אחרים ללא הורים מכל מיני סיבות. מקווה עבורם שהצליחו להשלים עם זה טוב ממני. כשאני רואה אחרים בבתים של הוריהם, נהנים לכמה שעות מלהיות ילדים רק בגלל שתופסים אותם ככאלה, מתפנקים בחיבוק חם של אמא או במבט אוהב של אבא, אני מרגישה פתאום שוב בת 14 בודדה שאין לה לאן לצאת בשבת מההוסטל.
גדלתי מאז. אני כבר לא בת 14 וחייתי מחוץ לבית ילדותי אותו מספר שנים שחייתי בתוכו. אני עצמאית מגיל 18, עובדת, מכלכלת את עצמי, דואגת לעצמי ומפנקת את עצמי. למדתי למלא את עצמי מבפנים ולהקיף את עצמי בטוב. טוב לי.
אני כבר לא מחפשת אבא או אמא טובים שיפנקו ילדה קטנה שזקוקה לחום ואהבה. רק מצטערת על הצביטה הזו, שעדיין קיימת, מורכבת ועצובה, גם בגיל 28 הבוגר והאחראי.
האור בקצה המנהרה 