צדק פואטי

יום אחד, סוף-סוף, הגענו לירושלים.

בעודנו עוברים מתחת לשער אבן ענק, נזכרתי ביציאה לדרך. הרגשתי כאילו זה היה לפני שנים.

"תמלא את הבטן, אנחנו יוצאים".

הוא עמד לידי במים הנעימים עם האבנים הקטנות בקרקעית וליטף לי את העורף.

שתיתי ונהניתי מהמגע שלו. הוא מכיר את כל הנקודות בין האוזניים ובעורף ויודע בדיוק איפה לגרד. בכל זאת, גדלנו ביחד. היינו באותו גובה בהתחלה, אבל הוא גדל הרבה יותר ועקף אותי כבר מזמן.

זקפתי את ראשי כשסיימתי לשתות וראיתי אותו מחייך, עיניו נוצצות מהרגיל.

"צדק, תקשיב, זה קורה! קיבלתי הוראה לצאת! היית מאמין שהגיע הרגע?" הוא היה ממש מרוגש, "כמה חיכינו!" בעודו אוחז בחבל שלי, הוליך אותי לערימה של תיקים, "בוא נעמיס אותך".

אמא שלו יצאה לחצר עם חבילה קטנה בידיים, "קח, בן שלי. יש כאן עוגיות ג'ינג'ר וקינמון, החביבות עליך!" ומחתה דמעה. החוטם שלה היה אדום אבל היא נראתה שמחה. הם התחבקו והיא לחשה לו "זכור את האמת, שא ראש בגאון וסמוך עליו".

הוא חיבק אותה חזק יותר, נשם עמוק והרפה.

כשהתיישב על הגב שלי, לא הייתי צריך הוראות. התחלתי ללכת ומיד ידעתי לאן. הרגשתי כאילו חוט מושך אותי, קשור לפינה מתחת לבטן שלי. עם המשקל המוכר והאהוב שלו על הגב שלי, אפילו לא פזלתי לחפש קוצים. תחושה חגיגית ומוזרה מילאה אותי.

כשהתחיל להחשיך, הוא סימן לי ועצרתי. ירדנו מהשביל אל בין העצים. בקפיצה קלה היה על הקרקע והוריד ממני את התיקים המגרדים. עמדתי בסבלנות וצפיתי בו שולף חפץ ארוך ומוזר. מול העיניים שלי החפץ הפך למחסה סגור מחוזק במוטות ונסגר בקול רשרוש מוזר. בין התיקים היה קשור דלי קטן ובהיתי בו בלהיטות. הוא צחק וטפח לי על הגב, "רעב, צדק?" נחררתי בעליצות ותוך רגע היו גרעינים טריים בדלי. זללתי בשמחה, מרים את הראש מדי פעם להסתכל עליו, כי אני אוהב אותו.

אש צהובה ומחממת רקדה על האדמה. הוא סידר מעליה משטח ועליו בשר וירקות. אחרי שאכל, ליטף אותי ונכנס למחסה בקול רשרוש.

לאט לאט עלה הירח, מציץ עלי עומד בשקט ונח, מחכה לבוקר.

השמיים התחילו להתבהר במרחק ושמעתי את רשרוש הפתיחה של המחסה. עיניו היו אדומות ופחות נוצצות מאתמול, אך עדיין חדורות נחישות ומחייכות. הוא הסיר מעלי את החבל וטופפתי לחפש לי עלים לארוחת בוקר.

כשחזרתי הוא היה עטוף בבד המוזר של הבוקר וקשור ברצועות המסקרנות, ממלמל לעצמו.

דרכתי על העלים המתפצפצים, הוא הסתובב וניגש אלי לשיחת הבוקר הקבועה שלנו. כמה למדתי ממנו בשיחות האלה! על שלושה אבות, ארבע אימהות ועם שלם שנולד מהם. על אלוהים, מלכים וירושלים, על דוד וגאולה, חטאים ומחילה. אהבתי לשמוע את קולו הנעים, לעיתים שמח, לעיתים רציני וקודר, אך תמיד מסתכל לתוך עיניי, יודע שאני מקשיב, כי אני אוהב אותו.

עמדתי בשקט, סבלני ומצפה, בזמן שהעמיס עלי את התיקים ועלה בעצמו. יצאנו שוב לדרך, אני נמשך בחוט בלתי נראה, הוא מניח לחבל להתנדנד ומפזם לעצמו.

הלכתי הרבה, ראיתי את תיק הגרעינים הולך ומצטמק ותהיתי מתי נגיע.

השביל הפך תלול ובקטעים הקשים הוא זינק מגבי והלך לצידי, כדי להקל עלי. כל הדרך דיבר איתי, היה מרוגש ושמח יותר מתמיד וחיכה בקוצר רוח להגיע.

והנה, הגענו.

הרגשתי רענן במיוחד כי בלילה הקודם נכנסנו למעין והוא שפשף אותי במברשת נעימה, עד שהפרווה הלבנה שלי הבריקה.

אנשים הצביעו והתלחששו.

ילד צעק "הנה המשיח!" וכולם פרצו בצחוק.

זקפתי את ראשי בגאווה ופזלתי אחורה לראות איך הוא מגיב. ראשו בעל הפרווה האדומה, זהר בשמש, אך להפתעתי ראיתי אותו מכווץ ומסתכל סביב בחשש. הוא התעטף בבהלה בבד של הבוקר ואחז ברצועות הקשורות.

קבוצה של לובשי שחורים התקרבה אלינו ושמחתי. עכשיו יוכל לספר לכולם.

הם התכופפו, הרימו אבנים קטנות מהשביל והתחילו לזרוק עלינו. "בושה וחרפה! חילול הקודש! טומאה!" צעקו.

"רוץ צדק, רוץ!" הוא הידק את ברכיו על צדדיי והתכופף אלי, מחבק את צווארי בפחד, האבנים ניתכות עלינו כמו גשם. דהרתי, לא יודע לאן, החוט הבלתי נראה שמשך אותי ניתק ונעלם בעודי דוהר הרחק מהכאב.

כשנרגעתי והאטתי קצת, לא ידעתי איפה אנחנו. הלכתי מבולבל, מוקף בריחות, רעשים וקולות לא מוכרים.

בחור צעיר קפץ מולי וחייך כשראה אותי. הוא שלח מבט מאחוריי והושיט יד: "שלום, אני נועם, מי אתה?"

–  "אני משיח, זה צדק, החמור שלי ו… ו…" והוא פרץ בבכי.

נועם התקרב, לחץ את ידו ומשך אותו למטה. היו לו עיניים טובות והרגשתי שאפשר לסמוך עליו. "בוא, אני אזמין אתכם לשתות", אמר ולקח את החבל שלי.

צעדנו על שביל עם אבנים צפופות חלקות והגענו למקום שהיו בו הרבה שולחנות. נועם הושיב את משיח ליד אחד פנוי, קשר את החבל שלי למקל קרוב והלך. הסתכלתי למעלה על המקל, היה לו אור בקצה והשמיים כבר היו כהים.

משיח הושיט יד וליטף לי את הראש, מגרד מאחורי האוזניים, יודע בדיוק איפה.

נועם חזר עם שלוש כוסות והניח אחת לפני. שרבבתי שפתיים, תפסתי אותה והנפתי את החוטם למעלה. למים היה טעם מוזר, מקולקל. בינתיים נועם הרים את הכוס שלו והפגיש אותה באוויר עם הכוס של משיח. הם שתו בשתיקה ואז הוא התחיל לדבר.

נועם פער עיניים ענקיות והזיז את הראש מצד לצד. הבנתי שהוא לא מאמין, אבל אני ידעתי שזה נכון.

כשמשיח סיים לדבר, נועם שתק והעיניים שלו נראו מעורפלות. לפתע קם ואחז בידו. "אם אתה באמת הוא, אז תוכיח לי. תעשה איזה נס, תהפוך מים ליין או משהו!" משיח חייך במבוכה: "אני לא ישו, אני משיח. אלוהים שלח אותי להחזיר את העם בתשובה, כדי שנוכל לבנות את בית המקדש. הוא לא נתן לי יכולות קסם."

נועם הביט בו וצחק. הצחוק שלו נשמע קצת לא נעים. "ואיך בדיוק אתה אמור לעשות את זה? יש לך מושג מה קורה במדינה הזאת? אתה יודע כמה שחיתות, רוע, זנות ואלימות יש בכל מקום?" משיח הסמיק ושתק. נועם המשיך, עומד מעליו כמאיים: "ואם אין לך יכולות מיוחדות, איך תגרום לאנשים לחזור בתשובה? מה מיוחד בך שהוא שלח דווקא אותך?" משיח קם גם הוא, הרגשתי שלא נעים לו. הוא עדיין היה אדום מאוד, אבל עמד זקוף. "הוא שלח אותי כי ככה הוא בחר! אני סומך עליו ומאמין שייתן לי הכוונה ברגע הנכון!". הדיבור שלו היה בטוח והדהד עד לשולחנות הסמוכים. אנשים שלחו מבטים וחייכו כשראו אותו.

נועם זרק חתיכת נייר על השולחן ואמר "זה יכסה את החשבון. שיהיה לך בהצלחה עם זה, אני כבר התייאשתי ממנו מזמן." והלך.

נשארנו לבד, היה קר.

משיח התיישב בכבדות על הכיסא, השעין את ראשו על ידיו והסתכל עלי. "אתה יודע, זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי. איך לעזאזל אני אמור לעשות את המשימה? מאיפה להתחיל?" דחקתי אליו את החוטם שלי והנחתי את הראש על הכתף שלו. הוא חיבק לי את הצוואר ומשך עצמו לעמידה. "בוא, נלך לישון. הכל יראה טוב יותר בבוקר."

צעדנו ברחובות ההומים, מוקפים אנשים שיושבים ושותים בחבורות, צוחקים בקולות גסים וצועקים. הרגליים שלי נקשו על מרצפות האבן הישנות. הגענו למקום פתוח עם גבעת אדמה, דשא רך ועצים גדולים. משיח סימן לי לעצור והוריד ממני את התיקים. עמדתי ליד המחסה, קצת מבולבל והסתכלתי על אנשים שעברו לא רחוק. הם היו שונים ממה שהכרתי במקום שבו גדלנו. נדף מהם ריח של ייאוש וצער, פרחים מתוקים שעשו לי בחילה ומים מקולקלים כמו שנועם נתן לנו.

שמעתי אותו ממלמל באוהל והתקרבתי כדי לשמוע. הוא שוב דיבר איתו. הטונים שלו עלו וירדו, הוא נשמע מתוסכל ואף פרץ בבכי. לא הבנתי מילה. בסוף נהיה שקט ונמנמתי בעמידה, מתעורר מדי פעם מצעקות או צחוק פרוע.

בבוקר התחלנו שוב ללכת, הוא הוביל אותי עם החבל, ראשו מושפל והוא ממלמל לעצמו. שוב הצביעו עלינו אנשים וצחקו. מדי פעם נשמעו קריאות, אך הוא התעלם.

הגענו לחצר ענקית שבנויה מאבנים, מוקפת בתים גבוהים וארוכים. בצד היו חריצים באדמה, מלאים בחומר מבריק. עמדתי ליד מבנה שקוף וחיכיתי. משיח נעמד לפני, התעטף בבד המוכר והתחיל לדבר בקול. ככל שדיבר, הלך הקול שלו והתחזק. אנשים התחילו להסתכל עלינו. לא שמתי לב לדבריו, הייתי עסוק בתשומת הלב שמשך. קהל התחיל להתקבץ סביבנו.

לפתע דהר אלינו משהו ענק ורועש, מפלצת מפחידה שעצרה בדיוק לידנו. דלתות נפתחו והמון רב זרם פנימה והחוצה ברעש והמולה. משיח השתתק מהבהלה. אחרי שזה נגמר והמפלצת התרחקה, הוא חזר לדבר, אך הקהל כבר לא היה אותו קהל. הם צחקו, חלק התעלמו, אחד ניגש אלינו ואמר למשיח בחוסר סבלנות: "יאללה, תעוף מפה, אתה מפריע. עוד לא הבנת שכמוך יש לנו כאן אלפים? כל אחד חוטף לי סינדרום ירושלים ובטוח שהוא המשיח!" הוא דחף אותו בגסות והתרחק.

נבהלתי. מה נעשה? משיח לקח את החבל שלי והלכנו משם. הוא היה חיוור ונראה כאילו כל רגע הוא עומד לפרוץ בבכי.

נכנסנו לאחת הסמטאות כשעצר אותו איש נמוך עם עיניים רעות ולכלוך על הפנים. הוא נופף בידו בקופסה ונבח על משיח: "גדול משבע או קטן משבע?" משיח עמד מבולבל ולא ידע מה לענות. האיש משך בחולצה שלו, "נו תחליט!". הוא ענה בלי להבין: "קטן משבע?" האיש הפך את הקופסה וגילה שני ריבועים קטנים עם סימנים. "הפסדת. אתה חייב לי חמישים שקל."

משיח התכווץ: "ממה זה?" הוא גמגם. "אין לי כסף!"

האיש התקרב אליו ונראה מאיים: "אז למה הימרת אם אין לך כסף?" משיח לא הבין. "אני לא יודע מה זה. שאלת וניסיתי לענות. מה אתה רוצה ממני?" האיש שלף סכין משומקום והצמיד אותה לגרון של משיח: "אנחנו עוד נראה מה יש ומה אין לך. לא מהמרים אצל אלדד בהקפה!"

פה כבר לא יכולתי לעמוד בשקט. אני אוהב את משיח והוא היה במצוקה. בעטתי באיש, ישר באמצע הגוף, כדי להרחיק אותו. הוא התקפל ונהיה אדום. נגחתי למשיח בכתף והוא התעורר מהקיפאון וקפץ על הגב שלי. דהרתי משם, הרחק, כל עוד נפשי בי. פחדתי מהרוע שיצא מהאיש הזר.

הגענו לעמק קטן, האטתי וחיפשתי מקום לנוח. ראיתי אנשים בודדים יושבים ליד מחסות פרושים בלי קירות ונראים נינוחים. צעדתי לשם ומשיח החליק למטה והתיישב בקושי ליד שולחן ריק. ניגשה אליו בחורה צעירה וחייכנית: "מה שלומך היום? ברוך הבא. מה תרצה?"

הוא הרים את הראש וניסה לחייך בחזרה. יצא לו פרצוף מוזר. היא צחקה: "כל כך רע? אין בעיה. אני יודעת מה אתה צריך". היא נעלמה וחזרה כמעט מיד עם צלחת עוגיות ביד אחת וכוס מלאה עד החצי בשנייה. "קח, זה יעשה לך טוב."

משיח דחף עוגייה שלמה לפה עוד לפני שהיא הספיקה להסתובב. הוא בלע אותה מיד בעודו אוחז את הכוס וכבר הצליח לחייך. "ג'ינג'ר וקינמון! החביבות עלי!" היא קרנה אליו בחזרה ונכנסה למבנה.

המשקה בכוס הריח מקולקל. משיח שתה הכל בלי לעצור, הניח את הכוס בחזרה ודמעות עלו בעיניו. הוא נשף בכבדות ושאף אוויר כאילו נחנק. הבחורה חזרה והוא הצביע על הכוס – "עוד אחד".

לא הבנתי. אם זה מקולקל, למה הוא שותה? רציתי להזכיר לו את בית המקדש, הגאולה וכל הסיפורים היפים, אבל אני לא יכול לדבר.

נשארנו שם כמה שעות, ומדי פעם הגיעה עוד כוס מלאה לשולחן וחזרה ריקה. אכלתי את העשב מסביב וחלמתי על המעיין ליד הבית. משיח נראה מעורפל לגמרי.

נהיה חשוך מאוד ואורות קטנים נדלקו בבת אחת. משיח נרדם עם הראש על השולחן ונזל לו משהו מהפה.

אדם גבוה יצא ופנה אליו: "אנחנו סוגרים, אתה צריך לשלם וללכת."

משיח קפץ ונראה מבוהל עד אימה: "אבל אין לי במה לשלם!" האדם התרגז – "למה ישבת ושתית אצלי וויסקי אם אין לך במה לשלם?" משיח החזיר מבט אטום.

האדם ניגש אלי, הוריד את התיקים מגבי והחל לחטט בהם. משיח עמד שחוח בצד ודמעות בעיניו.

הוא קרא קריאת ניצחון והחזיק את רצועות הקשירה המוזרות, עם שתי הקוביות השחורות. "זה יכול לכסות את החשבון." משיח לא הצליח לדבר. "אם אתה לא רוצה שאזמין לך משטרה, אתה תקום, תיקח את החמור הדפוק שלך ותעוף מפה בשקט."

הוא ציית. הלכנו משם, הוא אפילו לא החזיק את החבל שלי. הלכתי אחריו בראש מורכן, מתגעגע בשקט למעיין בבית, לחום של המחסה שלי ולגרעינים טריים.

חזרנו לישון באותו מקום. הפעם הוא לא הוציא מילה, רק נשכב לידי ונרדם כמו אבן.

בימים הבאים הסתובבנו הרבה, הרחובות התחילו להיות מוכרים. מדי פעם משיח התחיל לדבר עם אנשים, להגיד מי שלח אותנו לירושלים, אבל ניסה פחות ופחות. כולם הפנו את הגב, צחקו, לעגו לו וגרשו אותנו. הוא התחיל להשכיר אותי לסיבובים. ילדים קטנים עלו וירדו מהגב שלי. צעדתי לאן שכיוון אותי בראש מורכן והרגשתי איך הפרווה היפה שלי הולכת ומיטנפת מיום ליום.

הכסף התבזבז על המשקה המקולקל, המקולל. אנשים היו מצביעים עליו וצוחקים, הילדים רודפים אחרינו וצועקים: "הנה משיח, הנה משיח!" ואני המשכתי ללכת בעקבותיו, נמשך בחבל לאן שביקש, ילדים עולים ויורדים מגבי, ושתקתי. כי אני אוהב את משיח.