פיברו – מה?

פיברומיאלגיה.

אחרי שנים של התמודדות בדרכים שונות, פתיחות לגישות שונות וניסיונות רבים, יש לי השגות על דברים שכתבתי בעבר בפוסט הזה מ-2015. קשה לי לקרוא את המשפטים שמדברים על קבלת הפיברומיאלגיה "כי אני יכולה". הטקסט שטוען "אני יכולה לחיות עם הפיברו', אני יכולה להתמודד איתה וכנראה שקיבלתי אותה כדי להיות טובה יותר, חזקה יותר, מחוברת יותר, מזדהה יותר עם סבלו של הזולת ואמיצה יותר", מרגיש לא נכון. אני מאמינה שבזמן שכתבתי את הפוסט באמת הרגשתי וחשבתי ככה, אבל כבר לא. אני יכולה להיות חומלת ומבינה את סבלו של הזולת בלי להצטרך לסבול בעצמי.

בשנים האחרונות התפתחו "מדעי הכאב" באופן משמעותי, יש מודעות גדולה יותר לגורמים ולתהליכים שקורים בגוף ובנפש והמידע מציף את כלי המדיה השונים. עקב חיבתי העזה לרכישת ידע, אני נהנית לחקור ולגלות כלים חדשים להתמודדות וריפוי. אם מתאים לך, אני מזמינה אותך לקרוא קצת על הכלים שאני משתמשת בהם ואשתדל לצרף כמה שיותר קישורים להרחבה והדגמה. בא לך לנסות?

אני נוטה להאמין לתיאוריה שמחלות כאב כרוני הן ביטוי פיזי לכאב נפשי ולרגשות מודחקים. יש מחקר ישראלי (ד"ר רנין חילו, ד"ר ווינפרד האוזר, ד"ר ענבל ברנר, פרופסור דן בוסקילה, פרופסור יעקב ג'ריס, פרופסור אורי אלקיים, ד"ר ולרי אלוש ופרופסור יעקב אבלין) שמוכיח קשר ישיר בין טראומות ילדות לפיברומיאלגיה ואחד נוסף של פרופסור גולן שחר, על הקשר בין ביקורת עצמית קשה וכאב כרוני. ככל שמתקדם המחקר בתחום, יש הבנה עמוקה יותר לגבי הקשרים האלו.

אחת התיאוריות הפופולריות על הקשר בין גוף לנפש שייכת לד"ר גאבור מאטה. הדוקטור הקנדי מדבר על הקשר בין טראומות ילדות עוד מהרחם (!) לבעיות התפתחות שקשורות בהמשך למגוון תופעות נפשיות ופיזיולוגיות, כמו כאב כרוני, התמכרויות והפרעות קשב וריכוז. הוא מעלה סרטוני הרצאות ליוטיוב, מתראיין בנושא ומקדם חמלה והבנה גלובלית למטרת ריפוי. אני מאוד מסכימה עם דבריו ועם הפן התורשתי שהוא מזכיר. לאימא שלי ולסבתא שלי יש פיברומיאלגיה בנוסף למחלות כאב אחרות ואני מאמינה שהסיפור המשפחתי, שכולל הרבה מאוד סטרס ומצבי דחק קשים, גרם להעברת הטראומה. אין עניין להטיל אשמה על אף אישה במשפחה, חלילה. כל אחת בתורה עשתה כמיטב יכולתה להתמודד עם הקשיים בעזרת הכלים שעמדו לרשותה. לכן חשוב לפתח את ארגז הכלים האישי והמשפחתי להתמודדות עם סטרס ועומס נפשי.

בעיניי, טיפול נפשי פסיכותרפי הוא אחד הכלים הכי חשובים לשיפור החיים עם פיברומיאלגיה. אני נמצאת בטיפול רציף ככל יכולתי ומאמינה שהוא חשוב לכל אחת, פיברו' או לא. העבודה דורשת אומץ, כנות וכוחות נפש, והיא כמו שריר הדורש אימון, אך גם מתגמלת היטב כשאני "מתאמנת" ומתמסרת לטיפול.

עם התקדמות המחקר בתחום, קיימת הסכמה רחבה כי לסטרס יש השפעה עמוקה מאוד על הגוף והנפש, במיוחד כשמדובר במצב סטרס מתמשך. לד"ר רוברט סאפולסקי יש הרצאה נפלאה ומשעשעת שמסבירה על התהליכים הפיזיולוגיים שקורים תחת השפעת סטרס מתמשך. ההרצאה הזו עזרה לי להבין כמה תהליכים שהרגשתי בעצמי וגם לצחוק קצת.

ד"ר ג'ון סארנו, שהיה רופא מומחה לרפואה שיקומית בארה"ב, פיתח שיטת טיפול לתסמונת שקרא לה TMS – Tension Myositis Syndrome. בעברית – תסמונת כאב ממקור מתח. הוא כתב ספר שנקרא "ריפוי הכאב הכרוני" וקיים גם בתרגום לעברית. למעוניינות, לינק לקריאה נוספת באתר של ד"ר אמיר צבעוני, רופא משפחה מומחה המטפל בכאב גם בעזרת השיטה. להלן קישור גם לאתר שנקרא TMSwiki, ובו הסבר ותוכנית טיפול המוצעת בחינם וכוללת מידע רב וכלים מעשיים.

ד"ר סארנו קבע 12 עקרונות שמהווים תזכורת יומית בשיטה. ביניהם (תרגום חופשי): "הכאב הוא ממקור TMS ואינו ממקור מבני", "TMS הוא מצב לא מזיק הנגרם על ידי רגשות מודחקים", "TMS קיים אך ורק על מנת להסיח את דעתי מרגשות", "מכיוון שגופי בריא ונורמלי, אין ממה לפחד", "לכן, פעילות גופנית אינה מסוכנת", "אני מוכרחה לחזור לכל פעילות גופנית נורמלית", "לא אהיה מוטרדת או מפוחדת מהכאב", "אתמקד מחדש ברגשות במקום בכאב".

לגבי פעילות גופנית.

אני יודעת כמה קשה להרים את עצמך ולזוז. שבירת מעגל הכאב קשה בכל פעם מחדש.

בשבילי זה החלק הכי קשה. אבל מהרגע שקמתי, פתאום יש לי יכולת לעשות הרבה יותר משחשבתי. הרבה יותר קל לקבל החלטה לצאת לאימון כשאני כבר עומדת. אם יורד גשם, אתאמן בבית, ובכל הזדמנות אחרת – אצא. היציאה עצמה כבר משפרת את הרגשתי. ראומטולוגיות ממליצות ללכת לפחות 5 פעמים בשבוע למשך 20 דקות, בקצב שאפשר לדבר בו בלי להתנשף. "אבל לא לשיר", מוסיף רופא המשפחה שלי בחיוך.

האימון שלי כולל בדרך כלל כשעה הליכה מהירה ואימון כוח קצר לחיזוק שרירי הליבה והגפיים. אחד הדברים שאני שמה עליהם דגש מיוחד הוא שריר המותן כסל. השריר קריטי ליציבה ולתפקוד תקין ומתקצר בישיבה ממושכת. הנה סרטון הסבר קצר של ד"ר שמי שגיב, כירופרקט, עם מגוון תרגילים לשיפור תנועת השריר. ידוע לי ששחייה היא הפעילות הגופנית הכי מומלצת לפיברואידיות אחרי הליכה, אך לצערי בזמן הקורונה בריכות השחייה סגורות וכבר שנה לא שחיתי. לפני כן נהניתי משחייה כ-3-4 פעמים בשבוע ומקווה שאוכל לשוב למנהגי זה בהקדם.

לא, אני לא שוחה בים. כן, בגלל פחד.

אני מקפידה על תזונה נקייה מגלוטן וסוכר ומשתדלת להימנע מאכילה רגשית. יותר מ-3 שנים לתוך תהליך הגמילה ועדיין רבה העבודה לפניי. בשנים האחרונות ברורים יותר ויותר נזקי הסוכר והמזון המתועש. יש הרבה מאוד מידע על הנושא, כולל על הקשר לסכרת סוג 2 ואלצהיימר ("סכרת סוג 3") ויש לי מוטיבציה גדולה להמשיך בתהליך. אבל המוטיבציה לא הופכת אותו לקל יותר, במיוחד בימים שכואב לי מאוד ואני חשה צורך לפצות את עצמי.

כשאני שומרת על שגרת אימונים קבועה, קל לי יותר לשמור על תזונה בריאה ולספק לגוף מזון שנעים לו לקבל. בנוסף, תחום המחקר על חיידקי המעיים הולך וצובר תאוצה ולמדתי ששמירה על איזון המיקרוביומה היא קריטית לתפקוד התקין שלי. פיזית, מנטלית, רגשית ונפשית. כל המערכות קשורות, כפי שמסביר בן וורן, תזונאי קליני, בהרצאה המרתקת הזו וגם יש לו מבטא ממש כיפי!

גיליתי ששמירה על כושר גופני מקלה עליי את ההתמודדות הן בפן הפיזי והן בפן הנפשי. נפש בריאה בגוף בריא. התעמלות קבועה מקלה על תסמיני דיכאון, כאב, עייפות ועיכול ואצלי גם על תסמונת ה-PMDD (שמגיע לה פוסט שלם בפני עצמה, אולי בהמשך). Motion Is Lotion – התנועה "משמנת" את הגוף ומאפשרת לו לנוע יותר טוב וכך לשבור את מעגל הכאב. התנועה חשובה גם לאיברים הפנימיים שמתפקדים בחסר רוב הזמן ו"מכריחה" אותי לנשום עמוק.

אנחנו לא נושמות מספיק.

אחת הסיבות להחמרה של כאבים כרוניים רבים היא מחסור בחמצן. אורח החיים היושבני של רובנו גורם לנו לנשום נשימות שטוחות מדי. בכל פעם שאני שמה לב שאני שוב מכווצת, אני עוצרת לדקה ונושמת. שואפת תוך כדי ספירה עד 5 ונושפת תוך כדי ספירה עד 5. הנשימה הזאת מביאה את הגוף לאיזון ומפעילה את המערכת הפאראסימפתטית, שאחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה, ועל האטת פעולות גופניות בעת לחץ או מצבים מאיימים.

בעקבות חשיפה לקיומו של האיש המופלא וים הוף, המכונה "The Iceman", התחלתי לנשום באמת.

וים הוף פיתח שיטת נשימות שעושה פלאים בגוף ובשילוב עם חשיפה לקור הגיע ליכולות מרשימות ושבר למעלה מ-20 שיאי גינס. צפיתי בראיונות וסרטונים שלו ואני משתדלת לתרגל נשימות לפחות פעמיים בשבוע. התחלתי בקטן, סרטון של 3 סטים עם עצירות נוחות, והגעתי לעריכת סרטון משלי עם סטים ארוכים ומוזיקת רקע שנעימה לי. הפכתי את התרגול למדיטציה אחרי אימונים ובסופה אני שלווה ורגועה. חוץ משיפור המערכת החיסונית והקלה באלרגיות שגיליתי בעקבות התרגול, חלק חשוב בשיטה הוא שיפור תגובת הדחק של הגוף ושל הנפש. על ידי הנשימות והמוכנות לעבור דרך אי הנעימות (הקור), אני מתרגלת את הגוף להיות מאוזן יותר ונכון להתמודד גם עם הצפה רגשית ותגובות סטרס.

מחקרים הוכיחו קשר בין שחייה במים קרים לשיפור במצבי דיכאון וסטרס ובקיץ תרגלתי בהנאה מקלחות קרות בהשראת וים הוף, אבל בחורף לקחתי מהן הפסקה בצער רב. ברור לי ש"זו לא חוכמה", אבל לרוב, מטופלות פיברומיאלגיה צריכות מקלחות חמות להרפיית השרירים וקור עז עלול לגרום לדלקת בדרכי השתן עקב רגישות היתר. כשהתחילו הימים להתקרר, אחרי מספר מקלחות קרות שהביאו אותי להרגשה רעה, העדפתי להקשיב לגוף. חלק גדול מהטיפול וההתנסות, הוא להבין גם מה פחות מתאים לי. אולי למישהי אחרת יכול לעבוד משהו שאצלי לא יעבוד ולהפך.

ולפעמים גם לי לא עובד.

יש ימים שלא.

אני קמה בבוקר ופשוט לא.

אז לא. אז חרא וזה מה יש.

בימים כאלה אני משתדלת לדחות מטלות אם אפשר, לטפל בעצמי, להתכרבל על הספה עם בקבוקחם ולשחרר את עצמי מביקורת עצמית. לפעמים אני אפילו מצליחה.

אני עובדת על קבלת המציאות, בין היתר בעזרת שיטת העבודה של ביירון קייטי שמאפשרת, בעזרת חקירה פנימית, להשתחרר מהסבל הטמון בפער שבין הרצוי למצוי. לפעמים מצליח לי, לפעמים פחות. לפעמים מספיק שאשאל את עצמי "האם זו האמת?" וכבר הכול מסתדר ולפעמים אני מרגישה שאני לא מוכנה אפילו לנסות. גם לרגעים כאלה יש מקום. אקהרט טול כתב על "כוחו של הרגע הזה" והקליט את האודיו לספר בקולו, זמין ביוטיוב. אני עובדת על שיפור היכולות שלי להיות ברגע, לקבל את רגשותיי, גם כשהם "לא נעימים" ולהתחבר להווה.

טארה ברך, פסיכולוגית, מדריכה רוחנית וסופרת אמריקאית, משתמשת במונח שנקרא Radical Acceptance – קבלה רדיקאלית. איתו היא מתארת מצב של קבלת המציאות והפסקת המאבק הגורם לסבל. הכרתי את המונח בעקבות ראיון אינטימי ומרגש של ליידי גאגא הנפלאה אצל אופרה ווינפרי, בו ציינה כמה הוא מסייע לה. ליידי גאגא ריגשה אותי באופן מיוחד בסרט הדוקומנטרי שצולם עליה, "Gaga: Five Foot Two". באחד הקטעים היא מקופלת על הספה בהתקף כאב, המטפלת שלה מעסה את שריריה הדואבים והיא בוכה. תוך כדי הבכי היא מביעה את צערה על כל הנשים הסובלות מאותו מצב, שלהן אין מטפלת זמינה כמו לה. גם בתוך כל הכאב, הייתה בה היכולת לראות את כאבן של אחרות. הלוואי שהייתה בי גדלות נפש כזאת.

אחת הדרכים שלי ללמוד על החיבור בין הגוף לנפש, היא באמצעות הפודקאסט הנפלא של אסנת רותם גבאי, "מה שלא לימדו אותנו בבצפר". היא מלמדת, בין היתר, למה אנחנו מפתחות מנגנוני הגנה, איך מתפתח מנגנון הריצוי, למה אנחנו חוות כל כך הרבה אשמה ובושה ואיך לווסת את עצמנו רגשית. נעים להקשיב לקול שלה והיא בונה את הידע בסבלנות, נדבך על נדבך, בהרבה רכות ואהבה. בזכותה אני לומדת המון, יכולה לתת שמות לתהליכים, לזהות בעצמי מנגנוני הגנה שחשבתי שהם האופי שלי ולנטרל אותם. אני לומדת לפעול מתוך הקשבה לעצמי, ללא ריצוי אחרים. כשאני כופה על עצמי לעשות דברים שאין לי אנרגיה בשבילם, אני מתרוקנת, וכשאני בוחרת מתוך "כן" פנימי לתת מהאנרגיה שלי, אני מרגישה סיפוק. העבודה שלי, בין היתר, היא להתחבר, להיות איתי במקום לנטוש את עצמי ולגדל את ההורה הפנימי שלי.

כלי נוסף שאני משתמשת בו הוא הו'אופונופונו, שיטה לטיהור עצמי, שמחזירה אותי כל פעם מחדש לבסיס – אהבה. מטרת השיטה היא להניח את משקעי העבר מאחור, לנקות את המחשבות מכל השלילי ולהגיע למצב מזוכך, חופשי ומאושר, בעזרת ארבעה משפטי מפתח וכוונה נכונה – "אני אוהבת אותך, אני מצטערת, אנא סלחי לי, תודה". בסופו של דבר, לא משנה איזה שם תתני לדברים. אם השיטה עובדת לך, זו אמת.

אני בתהליך למידה מתמשך שלפעמים גורם לי להיות מרוכזת יותר מדי בצבירת הידע ולהתמקד בפן האינטלקטואלי שלו. עוד מנגנון הגנה של הטייפקאסט, כמובן. רציונאליזציה והישענות על האינטליגנציה. כשאני מצליחה לשים לב, חשוב לי לחזור פנימה, אל הגוף, ולהתחבר לרגשות. אני מנסה להתבונן בעצמי מתבוננת בעצמי, כמו שמלמד מוג'י המתוק. לפעמים מצליחה, לפעמים לא, אבל תמיד מנסה. ככל שהמודעות יותר גדולה, ככה הריאקטיביות האוטומטית הולכת ופוחתת.

אני משתדלת להקשיב לגוף ולנפש, לכבד את עצמי, להביע את רצונותיי ואת צרכיי, לבחור היטב את משפחתי (משפחה כן בוחרים!), את הסביבה הפיזית והרוחנית ואת המטרות שלי. יותר מהכול, אני לומדת לשחרר ולהניח למה שאינו בשליטתי ולהפסיק להתווכח עם המציאות. נשמע קל להגיד, אבל זו עבודה מאתגרת שכנראה תימשך כל החיים.

מאחלת לכולנו החלמה, בריאות הגוף והנפש, אהבה עצמית ללא תנאי ושמחה פנימית שמבעבעת מתוך הבטן ונמרחת בחיוך ענק מאוזן לאוזן!

לא אבד בתרגום

IMAG6209_1_1

אחרי תקופה של הזנחה, חזרתי לקרוא.

איזה כיף לשבת עם ספר ביד, להתכרבל בנוחות על הספה או במיטה ולשאוב עם העיניים סיפור חדש ומרתק. הדמיון עובד שעות נוספות, בונה עולמות שלמים דרך תיאורי היצירה, ממציא תמונות חדשות ומעשיר את העולם הפנימי. כמה קסם מתרחש בזמן הקריאה!

לא מזמן ביליתי ערב נעים בשמרטפות והגדול הציע לי לקרוא את סדרת ההמשך ל"פרסי ג'קסון". לא היה צורך בשכנוע רב. יש לי חיבה עזה לספרי נוער, כפי שהם מכונים היום "Young Adults" או בקיצור – YA. בשנים האחרונות התבגרה הקריאה שלי, אבל תמיד כיף לחזור לביקור בארץ הפנטזיה הצעירה יותר.

פתחתי את "הגיבור האבוד" של ריק ריירדן ותוך שלוש שורות כבר נסחפתי לעומק העלילה, קראתי בנשימה עצורה והתענגתי מהמתח ועושר השפה. מתרגמת הספר, יעל אכמון, עשתה עבודה נהדרת.

ציינתי בפני חברה כמה אני נהנית מהתרגום והתפתחה שיחה שלמה על תרגומים יפים ותרומתם להנאת הקריאה.

אני קוראת בעברית ובאנגלית, עם העדפה לשפת המקור כשאפשר, אבל אין ספק שיש ספרים שהתרגום משפר את חוויית הקריאה בהם ועושה חסד עם הקורא. יש הרבה אתגרים בתרגום, כמו קושי להעביר נימה הומוריסטית, משחקי לשון, מושגים חדשים ולפעמים שפה שלמה שלא הייתה קיימת קודם.

דוגמה מצוינת להמצאת שפה שלמה אפשר למצוא בספרי "הארי פוטר". גילי בר הלל הצליחה להעביר בתרגום הנפלא שלה את העולם הקסום על כל גווניו, רבדיו ומשמעויותיו הנסתרות. ג'יי קיי רולינג בחרה שמות בעלי משמעות וכוונה לכל המקומות והדמויות בעולם הקסמים וגילי בר הלל עמדה באתגר בגבורה ויצרה את התרגום בשפה עשירה ומפתה.

375px-הארי_פוטר_1

דוגמה נוספת אפשר לראות ב"1984" על תרגומיו השונים (יהודית אביטל וג. אריוך – גֶ'נטילה ברוידא) שהתמודדו עם הצורך לעברת עולם שלם של ביטויים שבסופו של דבר נכנסו לשפה ומשמשים עד היום, כמו "שיחדש", למשל.

אתגר נוסף הוא התאמה של חריזה ומקצבים, כמו בספרי דוקטור סוס למשל, שהם ממש שירה. את רובם (34) תרגמה לאה נאור, אחרים תורגמו על ידי לאה גולדברג ואבירמה גולן, בין היתר. בנוסף לקצב ולהומור משחקי הלשון מהווים אתגר מיוחד. לפעמים מופיעים אלמנטים שלא מתאימים לתרבות הישראלית ויש צורך בהתאמה מקומית. לאה נאור נתנה כדוגמה את "לא רעב ולא אוהב" שבמקור מופיעה ירך חזיר ממנה התעלמה בתרגום.

519CheT2XuL._SX362_BO1,204,203,200_

אני זוכרת את סדרת הספרים של אריך קסטנר בהוצאת כתר שקראתי בילדות עם התרגום של אוריאל אופק. בשנת 1999 יצאו הספרים בהוצאה מחודשת עם תרגום מעודכן של מיכאל דק ולראשונה למדתי להעריך את הניואנסים הקטנים של חידוש התרגום והתאמתו לשפה מעודכנת ועכשווית.

כשיצא הספר "שחקן מספר אחת" התרגשתי לקרוא אותו אחרי הקריאה בשפת המקור. הסתקרנתי לגלות כיצד יתורגמו המונחים הייחודיים לספר ודידי חנוך אכן לא איכזב והוציא תחת ידיו תוצאה מבריקה.

אני חושבת שאין מספיק הכרה בתרגום טוב בארץ. התרגום לא מסתכם ב"לעשות טובה" לקורא בהעברה פשוטה משפה זרה לשפה הדבורה. יש בי המון הערכה למתרגמים-מתווכים שמעשירים את עולמי בספרים נפלאים, מתורגמים לעברית מצוינת באהבה והשקעה אינסופית. מדובר באמנות שזירת מילים, תוך רגישות עמוקה ל"כוונת המשורר", הבנת קהל היעד והעשרת עולמו של הקורא. במקרים רבים התרגום מתעלה על המקור בעושר השפה והביטויים, מקפיץ את חווית הקריאה ומענג את הנפש.