פיברו – מה?

פיברומיאלגיה.

אחרי שנים של התמודדות בדרכים שונות, פתיחות לגישות שונות וניסיונות רבים, יש לי השגות על דברים שכתבתי בעבר בפוסט הזה מ-2015. קשה לי לקרוא את המשפטים שמדברים על קבלת הפיברומיאלגיה "כי אני יכולה". הטקסט שטוען "אני יכולה לחיות עם הפיברו', אני יכולה להתמודד איתה וכנראה שקיבלתי אותה כדי להיות טובה יותר, חזקה יותר, מחוברת יותר, מזדהה יותר עם סבלו של הזולת ואמיצה יותר", מרגיש לא נכון. אני מאמינה שבזמן שכתבתי את הפוסט באמת הרגשתי וחשבתי ככה, אבל כבר לא. אני יכולה להיות חומלת ומבינה את סבלו של הזולת בלי להצטרך לסבול בעצמי.

בשנים האחרונות התפתחו "מדעי הכאב" באופן משמעותי, יש מודעות גדולה יותר לגורמים ולתהליכים שקורים בגוף ובנפש והמידע מציף את כלי המדיה השונים. עקב חיבתי העזה לרכישת ידע, אני נהנית לחקור ולגלות כלים חדשים להתמודדות וריפוי. אם מתאים לך, אני מזמינה אותך לקרוא קצת על הכלים שאני משתמשת בהם ואשתדל לצרף כמה שיותר קישורים להרחבה והדגמה. בא לך לנסות?

אני נוטה להאמין לתיאוריה שמחלות כאב כרוני הן ביטוי פיזי לכאב נפשי ולרגשות מודחקים. יש מחקר ישראלי (ד"ר רנין חילו, ד"ר ווינפרד האוזר, ד"ר ענבל ברנר, פרופסור דן בוסקילה, פרופסור יעקב ג'ריס, פרופסור אורי אלקיים, ד"ר ולרי אלוש ופרופסור יעקב אבלין) שמוכיח קשר ישיר בין טראומות ילדות לפיברומיאלגיה ואחד נוסף של פרופסור גולן שחר, על הקשר בין ביקורת עצמית קשה וכאב כרוני. ככל שמתקדם המחקר בתחום, יש הבנה עמוקה יותר לגבי הקשרים האלו.

אחת התיאוריות הפופולריות על הקשר בין גוף לנפש שייכת לד"ר גאבור מאטה. הדוקטור הקנדי מדבר על הקשר בין טראומות ילדות עוד מהרחם (!) לבעיות התפתחות שקשורות בהמשך למגוון תופעות נפשיות ופיזיולוגיות, כמו כאב כרוני, התמכרויות והפרעות קשב וריכוז. הוא מעלה סרטוני הרצאות ליוטיוב, מתראיין בנושא ומקדם חמלה והבנה גלובלית למטרת ריפוי. אני מאוד מסכימה עם דבריו ועם הפן התורשתי שהוא מזכיר. לאימא שלי ולסבתא שלי יש פיברומיאלגיה בנוסף למחלות כאב אחרות ואני מאמינה שהסיפור המשפחתי, שכולל הרבה מאוד סטרס ומצבי דחק קשים, גרם להעברת הטראומה. אין עניין להטיל אשמה על אף אישה במשפחה, חלילה. כל אחת בתורה עשתה כמיטב יכולתה להתמודד עם הקשיים בעזרת הכלים שעמדו לרשותה. לכן חשוב לפתח את ארגז הכלים האישי והמשפחתי להתמודדות עם סטרס ועומס נפשי.

בעיניי, טיפול נפשי פסיכותרפי הוא אחד הכלים הכי חשובים לשיפור החיים עם פיברומיאלגיה. אני נמצאת בטיפול רציף ככל יכולתי ומאמינה שהוא חשוב לכל אחת, פיברו' או לא. העבודה דורשת אומץ, כנות וכוחות נפש, והיא כמו שריר הדורש אימון, אך גם מתגמלת היטב כשאני "מתאמנת" ומתמסרת לטיפול.

עם התקדמות המחקר בתחום, קיימת הסכמה רחבה כי לסטרס יש השפעה עמוקה מאוד על הגוף והנפש, במיוחד כשמדובר במצב סטרס מתמשך. לד"ר רוברט סאפולסקי יש הרצאה נפלאה ומשעשעת שמסבירה על התהליכים הפיזיולוגיים שקורים תחת השפעת סטרס מתמשך. ההרצאה הזו עזרה לי להבין כמה תהליכים שהרגשתי בעצמי וגם לצחוק קצת.

ד"ר ג'ון סארנו, שהיה רופא מומחה לרפואה שיקומית בארה"ב, פיתח שיטת טיפול לתסמונת שקרא לה TMS – Tension Myositis Syndrome. בעברית – תסמונת כאב ממקור מתח. הוא כתב ספר שנקרא "ריפוי הכאב הכרוני" וקיים גם בתרגום לעברית. למעוניינות, לינק לקריאה נוספת באתר של ד"ר אמיר צבעוני, רופא משפחה מומחה המטפל בכאב גם בעזרת השיטה. להלן קישור גם לאתר שנקרא TMSwiki, ובו הסבר ותוכנית טיפול המוצעת בחינם וכוללת מידע רב וכלים מעשיים.

ד"ר סארנו קבע 12 עקרונות שמהווים תזכורת יומית בשיטה. ביניהם (תרגום חופשי): "הכאב הוא ממקור TMS ואינו ממקור מבני", "TMS הוא מצב לא מזיק הנגרם על ידי רגשות מודחקים", "TMS קיים אך ורק על מנת להסיח את דעתי מרגשות", "מכיוון שגופי בריא ונורמלי, אין ממה לפחד", "לכן, פעילות גופנית אינה מסוכנת", "אני מוכרחה לחזור לכל פעילות גופנית נורמלית", "לא אהיה מוטרדת או מפוחדת מהכאב", "אתמקד מחדש ברגשות במקום בכאב".

לגבי פעילות גופנית.

אני יודעת כמה קשה להרים את עצמך ולזוז. שבירת מעגל הכאב קשה בכל פעם מחדש.

בשבילי זה החלק הכי קשה. אבל מהרגע שקמתי, פתאום יש לי יכולת לעשות הרבה יותר משחשבתי. הרבה יותר קל לקבל החלטה לצאת לאימון כשאני כבר עומדת. אם יורד גשם, אתאמן בבית, ובכל הזדמנות אחרת – אצא. היציאה עצמה כבר משפרת את הרגשתי. ראומטולוגיות ממליצות ללכת לפחות 5 פעמים בשבוע למשך 20 דקות, בקצב שאפשר לדבר בו בלי להתנשף. "אבל לא לשיר", מוסיף רופא המשפחה שלי בחיוך.

האימון שלי כולל בדרך כלל כשעה הליכה מהירה ואימון כוח קצר לחיזוק שרירי הליבה והגפיים. אחד הדברים שאני שמה עליהם דגש מיוחד הוא שריר המותן כסל. השריר קריטי ליציבה ולתפקוד תקין ומתקצר בישיבה ממושכת. הנה סרטון הסבר קצר של ד"ר שמי שגיב, כירופרקט, עם מגוון תרגילים לשיפור תנועת השריר. ידוע לי ששחייה היא הפעילות הגופנית הכי מומלצת לפיברואידיות אחרי הליכה, אך לצערי בזמן הקורונה בריכות השחייה סגורות וכבר שנה לא שחיתי. לפני כן נהניתי משחייה כ-3-4 פעמים בשבוע ומקווה שאוכל לשוב למנהגי זה בהקדם.

לא, אני לא שוחה בים. כן, בגלל פחד.

אני מקפידה על תזונה נקייה מגלוטן וסוכר ומשתדלת להימנע מאכילה רגשית. יותר מ-3 שנים לתוך תהליך הגמילה ועדיין רבה העבודה לפניי. בשנים האחרונות ברורים יותר ויותר נזקי הסוכר והמזון המתועש. יש הרבה מאוד מידע על הנושא, כולל על הקשר לסכרת סוג 2 ואלצהיימר ("סכרת סוג 3") ויש לי מוטיבציה גדולה להמשיך בתהליך. אבל המוטיבציה לא הופכת אותו לקל יותר, במיוחד בימים שכואב לי מאוד ואני חשה צורך לפצות את עצמי.

כשאני שומרת על שגרת אימונים קבועה, קל לי יותר לשמור על תזונה בריאה ולספק לגוף מזון שנעים לו לקבל. בנוסף, תחום המחקר על חיידקי המעיים הולך וצובר תאוצה ולמדתי ששמירה על איזון המיקרוביומה היא קריטית לתפקוד התקין שלי. פיזית, מנטלית, רגשית ונפשית. כל המערכות קשורות, כפי שמסביר בן וורן, תזונאי קליני, בהרצאה המרתקת הזו וגם יש לו מבטא ממש כיפי!

גיליתי ששמירה על כושר גופני מקלה עליי את ההתמודדות הן בפן הפיזי והן בפן הנפשי. נפש בריאה בגוף בריא. התעמלות קבועה מקלה על תסמיני דיכאון, כאב, עייפות ועיכול ואצלי גם על תסמונת ה-PMDD (שמגיע לה פוסט שלם בפני עצמה, אולי בהמשך). Motion Is Lotion – התנועה "משמנת" את הגוף ומאפשרת לו לנוע יותר טוב וכך לשבור את מעגל הכאב. התנועה חשובה גם לאיברים הפנימיים שמתפקדים בחסר רוב הזמן ו"מכריחה" אותי לנשום עמוק.

אנחנו לא נושמות מספיק.

אחת הסיבות להחמרה של כאבים כרוניים רבים היא מחסור בחמצן. אורח החיים היושבני של רובנו גורם לנו לנשום נשימות שטוחות מדי. בכל פעם שאני שמה לב שאני שוב מכווצת, אני עוצרת לדקה ונושמת. שואפת תוך כדי ספירה עד 5 ונושפת תוך כדי ספירה עד 5. הנשימה הזאת מביאה את הגוף לאיזון ומפעילה את המערכת הפאראסימפתטית, שאחראית לפעולות הרגעה ושימור כשהגוף נמצא במנוחה, ועל האטת פעולות גופניות בעת לחץ או מצבים מאיימים.

בעקבות חשיפה לקיומו של האיש המופלא וים הוף, המכונה "The Iceman", התחלתי לנשום באמת.

וים הוף פיתח שיטת נשימות שעושה פלאים בגוף ובשילוב עם חשיפה לקור הגיע ליכולות מרשימות ושבר למעלה מ-20 שיאי גינס. צפיתי בראיונות וסרטונים שלו ואני משתדלת לתרגל נשימות לפחות פעמיים בשבוע. התחלתי בקטן, סרטון של 3 סטים עם עצירות נוחות, והגעתי לעריכת סרטון משלי עם סטים ארוכים ומוזיקת רקע שנעימה לי. הפכתי את התרגול למדיטציה אחרי אימונים ובסופה אני שלווה ורגועה. חוץ משיפור המערכת החיסונית והקלה באלרגיות שגיליתי בעקבות התרגול, חלק חשוב בשיטה הוא שיפור תגובת הדחק של הגוף ושל הנפש. על ידי הנשימות והמוכנות לעבור דרך אי הנעימות (הקור), אני מתרגלת את הגוף להיות מאוזן יותר ונכון להתמודד גם עם הצפה רגשית ותגובות סטרס.

מחקרים הוכיחו קשר בין שחייה במים קרים לשיפור במצבי דיכאון וסטרס ובקיץ תרגלתי בהנאה מקלחות קרות בהשראת וים הוף, אבל בחורף לקחתי מהן הפסקה בצער רב. ברור לי ש"זו לא חוכמה", אבל לרוב, מטופלות פיברומיאלגיה צריכות מקלחות חמות להרפיית השרירים וקור עז עלול לגרום לדלקת בדרכי השתן עקב רגישות היתר. כשהתחילו הימים להתקרר, אחרי מספר מקלחות קרות שהביאו אותי להרגשה רעה, העדפתי להקשיב לגוף. חלק גדול מהטיפול וההתנסות, הוא להבין גם מה פחות מתאים לי. אולי למישהי אחרת יכול לעבוד משהו שאצלי לא יעבוד ולהפך.

ולפעמים גם לי לא עובד.

יש ימים שלא.

אני קמה בבוקר ופשוט לא.

אז לא. אז חרא וזה מה יש.

בימים כאלה אני משתדלת לדחות מטלות אם אפשר, לטפל בעצמי, להתכרבל על הספה עם בקבוקחם ולשחרר את עצמי מביקורת עצמית. לפעמים אני אפילו מצליחה.

אני עובדת על קבלת המציאות, בין היתר בעזרת שיטת העבודה של ביירון קייטי שמאפשרת, בעזרת חקירה פנימית, להשתחרר מהסבל הטמון בפער שבין הרצוי למצוי. לפעמים מצליח לי, לפעמים פחות. לפעמים מספיק שאשאל את עצמי "האם זו האמת?" וכבר הכול מסתדר ולפעמים אני מרגישה שאני לא מוכנה אפילו לנסות. גם לרגעים כאלה יש מקום. אקהרט טול כתב על "כוחו של הרגע הזה" והקליט את האודיו לספר בקולו, זמין ביוטיוב. אני עובדת על שיפור היכולות שלי להיות ברגע, לקבל את רגשותיי, גם כשהם "לא נעימים" ולהתחבר להווה.

טארה ברך, פסיכולוגית, מדריכה רוחנית וסופרת אמריקאית, משתמשת במונח שנקרא Radical Acceptance – קבלה רדיקאלית. איתו היא מתארת מצב של קבלת המציאות והפסקת המאבק הגורם לסבל. הכרתי את המונח בעקבות ראיון אינטימי ומרגש של ליידי גאגא הנפלאה אצל אופרה ווינפרי, בו ציינה כמה הוא מסייע לה. ליידי גאגא ריגשה אותי באופן מיוחד בסרט הדוקומנטרי שצולם עליה, "Gaga: Five Foot Two". באחד הקטעים היא מקופלת על הספה בהתקף כאב, המטפלת שלה מעסה את שריריה הדואבים והיא בוכה. תוך כדי הבכי היא מביעה את צערה על כל הנשים הסובלות מאותו מצב, שלהן אין מטפלת זמינה כמו לה. גם בתוך כל הכאב, הייתה בה היכולת לראות את כאבן של אחרות. הלוואי שהייתה בי גדלות נפש כזאת.

אחת הדרכים שלי ללמוד על החיבור בין הגוף לנפש, היא באמצעות הפודקאסט הנפלא של אסנת רותם גבאי, "מה שלא לימדו אותנו בבצפר". היא מלמדת, בין היתר, למה אנחנו מפתחות מנגנוני הגנה, איך מתפתח מנגנון הריצוי, למה אנחנו חוות כל כך הרבה אשמה ובושה ואיך לווסת את עצמנו רגשית. נעים להקשיב לקול שלה והיא בונה את הידע בסבלנות, נדבך על נדבך, בהרבה רכות ואהבה. בזכותה אני לומדת המון, יכולה לתת שמות לתהליכים, לזהות בעצמי מנגנוני הגנה שחשבתי שהם האופי שלי ולנטרל אותם. אני לומדת לפעול מתוך הקשבה לעצמי, ללא ריצוי אחרים. כשאני כופה על עצמי לעשות דברים שאין לי אנרגיה בשבילם, אני מתרוקנת, וכשאני בוחרת מתוך "כן" פנימי לתת מהאנרגיה שלי, אני מרגישה סיפוק. העבודה שלי, בין היתר, היא להתחבר, להיות איתי במקום לנטוש את עצמי ולגדל את ההורה הפנימי שלי.

כלי נוסף שאני משתמשת בו הוא הו'אופונופונו, שיטה לטיהור עצמי, שמחזירה אותי כל פעם מחדש לבסיס – אהבה. מטרת השיטה היא להניח את משקעי העבר מאחור, לנקות את המחשבות מכל השלילי ולהגיע למצב מזוכך, חופשי ומאושר, בעזרת ארבעה משפטי מפתח וכוונה נכונה – "אני אוהבת אותך, אני מצטערת, אנא סלחי לי, תודה". בסופו של דבר, לא משנה איזה שם תתני לדברים. אם השיטה עובדת לך, זו אמת.

אני בתהליך למידה מתמשך שלפעמים גורם לי להיות מרוכזת יותר מדי בצבירת הידע ולהתמקד בפן האינטלקטואלי שלו. עוד מנגנון הגנה של הטייפקאסט, כמובן. רציונאליזציה והישענות על האינטליגנציה. כשאני מצליחה לשים לב, חשוב לי לחזור פנימה, אל הגוף, ולהתחבר לרגשות. אני מנסה להתבונן בעצמי מתבוננת בעצמי, כמו שמלמד מוג'י המתוק. לפעמים מצליחה, לפעמים לא, אבל תמיד מנסה. ככל שהמודעות יותר גדולה, ככה הריאקטיביות האוטומטית הולכת ופוחתת.

אני משתדלת להקשיב לגוף ולנפש, לכבד את עצמי, להביע את רצונותיי ואת צרכיי, לבחור היטב את משפחתי (משפחה כן בוחרים!), את הסביבה הפיזית והרוחנית ואת המטרות שלי. יותר מהכול, אני לומדת לשחרר ולהניח למה שאינו בשליטתי ולהפסיק להתווכח עם המציאות. נשמע קל להגיד, אבל זו עבודה מאתגרת שכנראה תימשך כל החיים.

מאחלת לכולנו החלמה, בריאות הגוף והנפש, אהבה עצמית ללא תנאי ושמחה פנימית שמבעבעת מתוך הבטן ונמרחת בחיוך ענק מאוזן לאוזן!

על תזונה ורגישות

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על אוכל ותזונה. עברתי דרך חתחתים ארוכה שהחלה אי שם בגיל 12 ולא נגמרה עד היום.

אוכל הוא אישיו.

בפעם הקודמת שכתבתי, הייתי בערך בת 30 וחשבתי שמצאתי את האיזון, את השביל העדין שבין הטיפות, זה שאפשר להלך עליו בזהירות ולא ליפול אל תהום ההשמנה שמאיימת עליי מהילדות. חשבתי שאני יכולה לאכול מאוזן, קצת מכל דבר, החוכמה היא בכמויות.

טעיתי.

עברו מאז שלוש שנים של מסע התעוררות, עבודה עצמית, הצלחות וכשלונות.

בספטמבר 2017 התחלתי סדנה של אישה מוכרת, עליה שמעתי רבות מנשים אחרות שהצליחו לעשות שינוי משמעותי ולטפל בבעיית האכילה הרגשית שלהן. לקח לי זמן, כמעט שנתיים, מהרגע ששמעתי על הסדנה ועד שהבנתי שאין ברירה ואני חייבת להשתתף בה. היה לי ברור שאני סובלת מאכילה רגשית ומפצה את עצמי באוכל עד מחנק.

כשנכנסתי לאולם בערב הראשון, חשתי התרוממות רוח שלא ירדה במשך כל התקופה. עשרה מפגשים, אחת לשבוע, גמילה מיידית מגלוטן וסוכר, בשילוב תהליכים נפשיים ורגשיים אינטנסיביים. מדהים. עפתי על התהליך, היה לי נעים בגוף והרגשתי שאני בכיוון הנכון, עושה את העבודה הנכונה ורואה תוצאות.

באותו זמן עבדתי כרכזת משאבי אנוש במאפייה גדולה. כן, בדיוק.

עבדתי על עצמי כל כך יפה עם הכלים מהסדנה, שהגעתי למצב שאוכל "שאינו שלי", כלומר – מכיל גלוטן וסוכר, לא מדבר אליי.

cinnamon rolls

יכולתי להריח, לראות ולגעת בדברי מאפה מתוקים, מלוחים, שוקולדים, קינוחים מפוארים וכלום. לא הזיז לי את הדופמין. לא חשתי צער או חוסר על שאינם בתפריט שלי, רק הנאה מאכילה נכונה של מזון נקי מגלוטן, סוכר ותפקידים רגשיים שבעבר הטלתי עליו.

נשמע מדהים, לא?

כמעט.

היו לי בעיות עיכול קשות וכאבי בטן כי המעי הרגיז לא בדיוק הסתדר עם הקטניות שהיוו כשליש מהתפריט. כשהורדתי אותן אחרי שנה, חל שיפור קל בלבד. התחלתי לחוות רעב זמן קצר אחרי ארוחה ללא קשר למה אכלתי ומצאתי את עצמי מגדילה מנות ומוסיפה ארוחות ביניים במרדף אחרי תחושת שובע.

פעמים רבות הרגשתי בודדה כי בכל מקום שבו התארחתי, היה לא נעים כשכולם מתיישבים לאכול. היו אנשים שרצו להתאים חלק מהמנות מתוך התחשבות ושאלו מה אפשר להכין עבורי. רובם הופתעו לגלות כמה קל להכין מנות שמתאימות לכולם. אחרים לא ניסו, או הכניסו רכיבים שלא יכולתי לאכול ואז כעסו או התאכזבו כשלא אכלתי. אני הייתי הבעיה מבחינתם, כמו חתיכת פאזל לא מתאימה.

בכל מקרה זה היה אישיו, גם כשניסיתי להביא אוכל שהכנתי בעצמי, או לאכול לפני, מתוך כוונה להתמקד בהנאה מהמפגש החברתי עצמו. ככל שהופנתה אליי יותר ביקורת על הבחירות שלי, כך מיעטתי במפגשים עם אותם אנשים וחוויתי ריחוק וניכור.

IMG_1387

כשהכרתי את בן הזוג שלי, התברר שאנחנו אוכלים מאוד דומה. גם הוא נמנע מגלוטן וסוכר, אבל לא בקנאות כמוני. הקפדתי על כל מילימטר, כפי שלמדתי בתוכנית, ולא אפשרתי לעצמי שום חריגה. התנהגתי ככה מתוך תחושה פנימית חזקה שאם ארפה מעט מהמושכות, אכשל לחלוטין בתהליך. בסדנה הבנתי היטב שאם רק אקח טעימה אחת של מזון שאינו בתפריט, זו תהיה תחילתה של התדרדרות שתביא אותי למקום נמוך אפילו יותר מזה שבו התחלתי, בגלל תוספת תחושת הכישלון המאכזבת. זה עדיין אחד הפחדים הכי גדולים שלי.

בן הזוג, מצידו, אכל בהנאה פרוסות עוגה בימי הולדת, שתה אלכוהול, בחר במנות עם רטבים שבהם יש סוכר והתנהג באופן הזוי ממש כמו אדם נורמלי עם איזון בריא ושיווי משקל נפשי נכון.

בשנה השנייה מאז הסדנה התמדתי יפה, אכלתי נכון, עבדתי על מודעות והכרה ברגשות, ירדתי בסך הכל 15 קילו וחשבתי שהנה זה עובד לי, סופסוף.

במקביל, בשנים האחרונות חלה אצלי החמרה בהתבטאות התסמונת הקדם וסתית (PMS) ואובחנתי כסובלת מ- PMDD – Premenstrual dysphoric disorder.

מדובר באחותה הגדולה והמרושעת של הפיאמס. עקב רגישות לשינויים ההורמונליים סביב הביוץ התסמונת גורמת למגוון תופעות; דיכאון חמור עד אובדנות, אצירת מים, עצבות, ייאוש, חוסר עניין בפעילות יומיומית, עצבנות וכעס שמופנים גם כלפי הסביבה הקרובה, תחושת חוסר שליטה, חשקים למזונות מסוימים או אכילה כפייתית, קושי להתרכז או לחשוב, התקפי חרדה, שינויים קיצוניים במצבי הרוח והתקפי בכי, בין היתר.

ה-PMDD באה לידי ביטוי בעיקר בשבועיים שבין הביוץ לווסת ונרגעת אחרי שמופיע הדימום. היא משפיעה על כל תחומי החיים ומאתגר מאוד להישאר אופטימית תחת השפעתה.

התחלתי לחוות קושי בשמירה על התזונה הנקייה מגלוטן וסוכר, הופיעו לי חשקים ולא הצלחתי לנטרל אותם בעזרת הכלים הרבים שרכשתי. התחושה הייתה שתמיד יהיה משהו רגשי ברקע ולעולם לא אצליח פשוט "לאכול רגיל". גם אחרי ארוחה טובה ומזינה, הרגשתי חוסר וצורך שלא התמלא. השמירה על הכללים הפכה למאתגרת ומענישה.

בעקבות תקופה של מצב נפשי מורכב, הגשתי בקשה וקיבלתי טיפול פסיכולוגי אחרי מאבק מול קופת החולים. חזרתי למטפל נפלא שכבר טיפל בי בעבר והתמסרתי לתהליך לא פשוט.

בנוסף המשכתי את העבודה העצמית, ביירון קייטי, קבלה קיצונית (radical acceptance) ורכישת כמויות של ידע. הקשבתי להרצאות, נתתי שמות לרגשות, הכלתי אותם, זיהיתי בתוך עצמי נתיבים הרסניים של מחשבות, העליתי אותם בטיפול הפסיכולוגי וחשבתי שהנה זה עובד.

זה לא עבד.

עדיין הייתי רעבה. הרגשתי שאני ממשטרת את עצמי וכל הימנעות הופכת למאמץ אקטיבי. המשקל נשאר בטווח ה"טוב", אבל עלה לי בסבל ומאמצים. הכלים המצוינים שרכשתי עבדו נהדר כשהרגשתי טוב, אבל כשהייתי למטה, לא הצלחתי להפעיל אותם וחשתי אשמה וכשלון.

לאחר שבמשך תקופה התלבטתי לגבי תזונה קטוגנית, קיבלתי המלצה חמה מרופא כאב והחלטתי לנסות. תזונה מהסוג הזה כוללת 75% שומן, 20% חלבונים ו-5% פחמימות. המטרה הייתה שיפור המצב הרפואי, הקלה בכאבים והשגת איזון כללי עם תקווה לרדת במשקל. שורה תחתונה – רציתי להיות רזה, שבעה ובריאה.

מכיוון שבן הזוג התנסה בעבר עם התזונה הקטוגנית למשך כמה חודשים והצליח יפה, הוא שמח להצטרף אליי ופצחנו במסע.

קנינו את כל הדברים הנכונים, הכנו ארוחות בהתאמה לאחוזים הנדרשים ואכלנו היטב. עקבנו באמצעות טבלה מסודרת אחרי כל פחמימה, שלא לעבור 25 גרם ביום, על מנת להגיע לקיטוזיס.

השבועיים הראשונים היו מאתגרים בגלל "שפעת קיטו" – תקופת ההסתגלות של הגוף במעבר משימוש בסוכר כאנרגיה, לשימוש בשומן. ההסתגלות גורמת לחולשה כללית, כאבי ראש, סחרחורות, ירידה במצב הרוח ועייפות.

הכנתי ציר עצמות משובח ושתיתי כל יום לחיזוק עד שתקופת ההסתגלות עברה. הרגלתי את החך המופתע לכמויות השומן ואפילו זיקקתי גהי בעצמי. הארוחות היו טעימות, כישוריי הקולינריים לא אכזבו והרגשתי שהנה הפעם זה יעבוד.

Food

מהר מאוד הגעתי לתוצאות מוצלחות ורוב הזמן נעתי בין 2.2 ל-4.1 קיטונים בדם – טווח טוב לשיפור בעיות רפואיות וירידה במשקל.

אבל,

הייתי רעבה.

בהתחלה חשבתי שזה בגלל ששילבתי צום לסירוגין בסגנון 8-16, אז אחרי חודש ניסיתי לאכול כשאני רעבה ולא לחכות.

הניסיון לא צלח.

עדיין הייתי רעבה.

ניסיתי שילובים שונים, הפרדות, זמנים שונים, רכיבים שונים, שום דבר לא עזר. רוב הזמן הסתובבתי בתחושת השתוקקות לכל מיני מזונות. בהתחלה ירדתי 2 קילו של מים בגלל הקטנת צריכת הפחמימות, אבל הם חזרו בפיאמס הראשון לאחר מכן.

העיסוק הבלתי פוסק בשקילה ורישום הרכיבים, הוציא את כל הכיף מהאוכל והפך כל ארוחה למטלה. ניסיתי לחשב רק את הפחמימות כדי להישאר בקיטוזיס, אבל גם את החלבונים והשומנים הייתי חייבת לבדוק. אם עברת כמות חלבונים מסוימת, הגוף מפרק אותם לסוכר ואם טחנת שומן בלי הגבלה, אפשר להגיע לצריכה קלורית מוגזמת ועלייה במשקל.

התחלתי להתייאש.

הרגשתי שאני מתחילה לפחד מאוכל ולפתח סלידה מכל התעסקות שקשורה למזון.

לגמרי במקרה נפלתי על תקופת הקורונה, מה שגרם לפריחה ולבלוב של תמונות אוכל ומאפים מבתיהם של אנשים שגילו את המטבח. פתאום בכל מקום היה צונאמי של גלוטן-סוכר מגרה ואני אכן התגריתי. הרגשתי שאני נכשלת במקום הכי בסיסי, בעבודה שכבר עשיתי, בתהליכים רגשיים שכבר חשבתי שקיבעתי היטב למקום. הדופמין התפוצץ בתוך המוח שלי וגרם לי סבל בתוספת רגשות אשמה על חוסר השליטה הרגשי.

שוב נכשלתי וחזרתי לנקודת ההתחלה כאובה ומיואשת.

המטפל הנפלא ישב והקשיב כשבכיתי מתסכול ואכזבה וכיוון אותי בעדינות להבנה.

הבעיה היא לא כמה קוביות שוקולד או חתיכת עוגה. הרעב נמצא אצלי בנפש ועד שלא אצליח להגיע אליו ולבנות דפוסים חדשים, הוא עדיין שם. אני חייבת לקבל את זה ולהפסיק להילחם בעצמי.

האכילה הרגשית לא הלכה לשום מקום, רק נשארה על אש קטנה מאוד.

אני עובדת על זה.

ייקח זמן.

אולי אוכל איזה שוקולד בינתיים.

Smile

_______________________________

_______________________________

על הקצה

BW

אז איך מרגישים כשרוצים למות?
בעיקר על צד השלילה.
אני לא רוצה לחיות, הרבה יותר מאשר כן רוצה למות.

אני לא רוצה להרגיש כל כך הרבה כאב. אני לא רוצה להמשיך לשאת בעול הכבד מדי. אני לא רוצה לחיות עוד בלי אהבה וזוגיות. אני לא רוצה להיות לבד כל הזמן. אני לא רוצה להרגיש בחילה פיזית כשרע לי בנפש והתכווצויות בבטן כשאני פגועה ועצובה. אני לא רוצה שיכאב לי יותר מהפיברומיאלגיה, מהנוירופתיה, מהמעי הרגיז, מבלט הדיסק בגב התחתון, ממאמץ, מתנועת יתר, ממחסור בתנועה, ממחזור, מפיאמס, מקור, מחום, ממילים משוננות היטב שנשלחות אלי בכוונה או שלא ופוגעות בכל פעם הישר במטרה.

אני לא יכולה לנשום מרוב כאבים, בפנים ובחוץ. הכל חלק ממני, אין הפרדה בין הגוף לנפש ולעולם שמחוץ לי ואני מרגישה כאילו אין לי עור. הכל חשוף ורגיש.

אין מי שיגע באהבה וירכך מעלי את היומיום, יגיד מילים טובות שימחו את הפגיעות וילטף לי את הלחי בעדינות.
אין למי להעניק את כל האהבה שממלאת אותי, נשפכת מהצדדים ומתנקזת מאחוריי, מתבזבזת עד שהמעיין יבש מאין דורש.

כל הרגשות היפים והנאצלים שהומים בי מתקלקלים ומחמיצים מצער וכאב, נדקרים מעלבונות קטנים וקשים שמופנים אלי באופן קבוע בלי אבחנה ומצטמקים לפירורים עבשים.
יושרה, מסירות ואצילות נפש הן מילים גסות והפגנת התכונות האלה מביאה איתה לעג, זלזול וכעס. למה נראה לי שאני טובה מאחרים?

הרגישות שמאפשרת לי לראות את האחר, להזדהות, לסייע באהבה ולתמוך מתוך רצון להקל, מופנית נגדי, מעוותת וניצבת בעוכריי.

בכל פעם שאני מגדילה ראש או מתמתחת קצת בתוך עצמי, מגיע מישהו ונכנס בי, עד שאני מתכווצת לנקודה קטנה, חסרת תעוזה, חסרת מעוף וחסרת שמחה.

הבטן שלי מכווצת כבר חודשים.

אין מי שיחמיא על הישגים, אין יעדים מוגדרים שאפשר לומר "הצלחתי!" ורק עבודה סיזיפית, שוחקת, חוזרת על עצמה ומתישה.

אין לי מספיק אמצעים כלכליים לשנות את הסיטואציה מהיסוד ולספק לעצמי טיפולים שיקלו עלי, או ללמוד משהו שיעניין וישמח אותי. גם ככה כבר אין חשק לכלום. דברים שפעם שימחו אותי ומילאו את הנפש, כבר לא מעלים אפילו חיוך.

אני כל כך מתישה את עצמי בתוך הכאב האינסופי שכבר מרחיקה אנשים אהובים כדי לא להתיש גם אותם, אם עוד לא ברחו לבד. חווה רגשות אשמה תמידיים על זה שאני כבר לא כיפית ולא נעימה.
כאב, תסכול, בדידות וצער הם לא רגשות שאפשר לשאת לאורך זמן ואנשים מעדיפים להתרחק, בצדק. כמה אפשר לשמוע אדם ששקוע עם עצמו עמוק בחרא? כמה אפשר לתמוך ולנסות לעזור כשכלום לא משתפר ונראה שהצד הסובל רק שוקע יותר במקום לעלות ולצאת מזה כבר.

יאללה תתקדמי, לכולם קשה.

אלה החיים, לא? נולדנו לסבול. הם אומרים וצוחקים.

תוציאו את כפית הכסף הקטנה מהפה, היא מעוותת לכם את הדיבור.

אתם לא מכירים אותי, לא את מי שאני באמת, בתוך תוכי, על כל גווניי שפעם היו עשירים, יפים וצבעוניים, מתפרשים סביבי ופורצים ממני בעליזות והנאה, והיום דהויים, שחוקים ורפויים, כמו העור העייף, המפוספס בסימני מתיחה ופגמים מכוערים שמתכווץ סביב גוף בלוי וחסר חיים.

זו לא תחרות אבל אני מפסידה, נכשלת, ברגליים כושלות מדדה אל קו סיום דמיוני שאוכל אחריו ליפול למטה, להשתרע בפישוט איברים ולנוח, סופסוף.

קוראת לעצמי בייאוש להשיל מעלי את העצב הכבד, לשכוח את הכאבים, לקום ולתקן כל מה שגורם לי צער, אבל הקריאה מהדהדת בריקנות חלולה כי איבדתי את הטעם.

בשביל מה?

———————————————

הרגשתי רע פיזית, נפשית, מנטלית ורגשית במשך כל כך הרבה זמן. לא ראיתי תקווה לשיפור ובעבודה היה לחץ מתמשך שרק החמיר בעקבות התפטרות של המנהלת הישירה שלי. נשארתי ללא תמיכה וסיוע בעומס הרגשי של התפקיד. המצב עמד בניגוד חזק במיוחד למה שהיה קודם, כשהיתה לי מנהלת נפלאה שידעה לאפשר לי אוטונומיה וניהול עצמי, יחד עם שיתוף מידע, ליווי מקצועי, אוזן קשבת ותמיכה. היא שיפרה אותי מבחינה מקצועית ואישית ובלעדיה היה לי מאתגר מאוד לעמוד מול המערכת והפוליטיקה הארגונית שמעולם לא היתה הצד החזק שלי. 

אחרי שהצלחתי לעבור את הלחץ של חנוכה, הגיעה נפילת פיברומיאלגיה קשה. לא הצלחתי לזוז מהבית. לקחתי ימי מחלה, סגרתי את הפייסבוק, האינסטגרם וכל שאר הרשתות החברתיות ומסיחי הדעת. הרגשתי שכל חשיפה מעמיסה עלי ומייצרת מוקד נוסף להתמודדות.

הייתי כל כך רגילה לנסח כל אירוע שקרה לי בכמה מילים, לקצר חוויות ולזקק רגשות לתמצית מדויקת. היה מוזר פשוט להיות, בלי לנסות לתמצת, בלי לשתף אף אחד במה שקורה איתי ובלי לקבל משוב.

hot bottle

ישבתי בבית על הספה, מחבקת את הבקבוקחם והרגשתי אומללה, בודדה ומיואשת. רציתי להזדכות על הציוד.

ואז הגיעה הודעת וואטסאפ מחבר: "תני סימן חיים, כדי שאהיה רגוע שאת בריאה ושלמה".

שלחתי אמוג'י של גולגולת. 

במשך הימים הבאים הוא המשיך לשלוח אמוג'ים מצחיקים אחת לכמה שעות, מחכה לתשובה אבל לא לוחץ. מסמן, "אני פה", "אני איתך", "את לא לבד", "את חשובה לי". החזיק אותי מהשערות, עניין מורכב כשמדובר בבחורה קירחת.

חברים נוספים יצרו קשר והביעו תמיכה ואהבה. החברה הטובה החזיקה אותי עם הראש מעל למים וביחד כולם השאירו אותי בחיים, אולי אפילו בלי לדעת שזה מה שהם עושים. שלחתי הודעה קצת מוזרה לחברה שהקשר איתה קצת התנתק ופעם היתה קרובה מאוד. היא קראה בין השורות ומיד התייצבה בטלפון ואחרי זה פנים מול פנים. כולם עטפו אותי ולא נתנו להיכנע. 

חזרתי לעבודה מחוזקת וחשבתי שהנה אני מתחילה לעלות. לאחר מספר ימים חוויתי אלימות מילולית קשה מצד עובד אחר במשרד צמוד. העובד, שכנראה היה טעון מראש, התפוצץ וצרח עליי באופן בלתי מידתי. הדרך שבה טיפלו בנושא הייתה לא פשוטה עבורי כי התייחסו למקרה כאל "מילה מול מילה" ולא היה אף אחד שהקשיב או תמך. בשבילי היה מדובר באירוע טראומטי. ביקשתי שיחה עם בעל העסק כי רציתי לעזוב. הוא נתן לי להתבטא, הביע אמפתיה ואפשר לי לעבד את החוויה באופן בריא ופרופורציונלי. בזכותו החלטתי לתת הזדמנות נוספת למקום.

באותו ערב ישבתי עם חבר שהקשיב, תמך וחיבק ובלילה התפרקתי בטלפון עם החברה הטובה. שניהם עודדו אותי לחזור לרשת החברתית שהיוותה מעגל תמיכה חשוב עבורי. חזרתי ולא הצלחתי למצוא את עצמי. הכל היה חסר טעם והרגשתי מיותרת.

למרות השינוי החיובי בזכות השיחה עם בעל העסק בעבודה, עברתי ימים מאתגרים מאוד. החבר עם האמוג'ים לא הפסיק לשלוח אותם, לפחות פעם ביום, והזמין אותי בסוף השבוע לבוא ולדבר. תוך כדי השיחה, בלי להבין מאיפה זה בא, פתאום פרץ ממני בכי נורא. החבר חיבק אותי חזק, ליטף את הראש ונתן לי להוציא הכל. הרגשתי שהוא מחזיק אותי מלהתפרק לחתיכות. הוא הכיל הכל ועזר לי להתאושש עד שנשמתי רגיל. הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שנגמר.

חזרתי בתחילת השבוע לעבודה אבל הגוף שוב קרס כתוצאה ישירה מהסטרס המתמשך והמאמץ הפיזי להמשיך לתפקד עם כל הכאבים.

שוב נאלצתי לקחת ימי מחלה ולהישאר בבית. הפעם משככי הכאבים הרגילים לא עזרו ונאלצתי להשתמש באופיאטים. תרופות שגורמות אצלי להחמרת תסמיני דיכאון והפרעות שינה חמורות. במצב המעורער הזה הייתי לבד בבית, שוב על הספה עם הבקבוקחם, שוקלת דרכי יציאה.

לא יכולתי להמשיך ככה. שיתפתי ברשת החברתית את ההרגשה שלי ופתאום הוצפתי בתגובות אוהדות, הודעות פרטיות מחזקות, שיחות תמיכה והמון אהבה מכל עבר. שיתפתי גם בקבוצת החברים שאיתי כבר שנים מפורום האופנועים וגם שם קיבלתי תמיכה ואהבה. חברים התחילו לסמס יותר, לתקשר איתי על בסיס קבוע ולהראות לי שאני לא לבד. כל הודעה החזירה לי עוד פיסת אמון שאיבדתי לכאב. 

כמעט בלי לשים לב, נמשכתי חזרה אל החיים, כמעט בעל כורחי. התחלתי להרגיש עניין מחודש ברישום ללימודים, באנשים סביבי, בתוכניות שיותר רחוקות מכמה שעות קדימה. הצלחתי להרים את עצמי, לצאת מהבית לקניות וסידורים, לפגוש חברים פנים מול פנים, להעביר את האופנוע טסט ואפילו ללכת לפילאטיס. כל חוויית הצלחה כזו היוותה נדבך נוסף בחיזוק העצמי והחזרת הביטחון בגוף ובנפש.

עוד שלושה ימים אחזור לעבודה, הפעם עם תחושת מסוגלות אמיתית, עם יכולת לעמוד מול אתגרים בלי להתקפל תוך רגע כמו בובת נייר. אני מרגישה שעברתי בהצלחה משבר נוסף ויצאתי ממנו מחוזקת, קצת חכמה יותר, קצת ענווה יותר והרבה יותר מאמינה.

מאמינה שוב בעצמי, באור, בטוב, במשמעות, באנשים המדהימים והמרגשים שסביבי, שבחרו בי מחדש והראו לי כמה אני חשובה להם ובעלת משמעות מעצם היותי אני.

שבע תיפול אתיניו וקמה.

IMG_hst7ua

 

 

לא אבד בתרגום

IMAG6209_1_1

אחרי תקופה של הזנחה, חזרתי לקרוא.

איזה כיף לשבת עם ספר ביד, להתכרבל בנוחות על הספה או במיטה ולשאוב עם העיניים סיפור חדש ומרתק. הדמיון עובד שעות נוספות, בונה עולמות שלמים דרך תיאורי היצירה, ממציא תמונות חדשות ומעשיר את העולם הפנימי. כמה קסם מתרחש בזמן הקריאה!

לא מזמן ביליתי ערב נעים בשמרטפות והגדול הציע לי לקרוא את סדרת ההמשך ל"פרסי ג'קסון". לא היה צורך בשכנוע רב. יש לי חיבה עזה לספרי נוער, כפי שהם מכונים היום "Young Adults" או בקיצור – YA. בשנים האחרונות התבגרה הקריאה שלי, אבל תמיד כיף לחזור לביקור בארץ הפנטזיה הצעירה יותר.

פתחתי את "הגיבור האבוד" של ריק ריירדן ותוך שלוש שורות כבר נסחפתי לעומק העלילה, קראתי בנשימה עצורה והתענגתי מהמתח ועושר השפה. מתרגמת הספר, יעל אכמון, עשתה עבודה נהדרת.

ציינתי בפני חברה כמה אני נהנית מהתרגום והתפתחה שיחה שלמה על תרגומים יפים ותרומתם להנאת הקריאה.

אני קוראת בעברית ובאנגלית, עם העדפה לשפת המקור כשאפשר, אבל אין ספק שיש ספרים שהתרגום משפר את חוויית הקריאה בהם ועושה חסד עם הקורא. יש הרבה אתגרים בתרגום, כמו קושי להעביר נימה הומוריסטית, משחקי לשון, מושגים חדשים ולפעמים שפה שלמה שלא הייתה קיימת קודם.

דוגמה מצוינת להמצאת שפה שלמה אפשר למצוא בספרי "הארי פוטר". גילי בר הלל הצליחה להעביר בתרגום הנפלא שלה את העולם הקסום על כל גווניו, רבדיו ומשמעויותיו הנסתרות. ג'יי קיי רולינג בחרה שמות בעלי משמעות וכוונה לכל המקומות והדמויות בעולם הקסמים וגילי בר הלל עמדה באתגר בגבורה ויצרה את התרגום בשפה עשירה ומפתה.

375px-הארי_פוטר_1

דוגמה נוספת אפשר לראות ב"1984" על תרגומיו השונים (יהודית אביטל וג. אריוך – גֶ'נטילה ברוידא) שהתמודדו עם הצורך לעברת עולם שלם של ביטויים שבסופו של דבר נכנסו לשפה ומשמשים עד היום, כמו "שיחדש", למשל.

אתגר נוסף הוא התאמה של חריזה ומקצבים, כמו בספרי דוקטור סוס למשל, שהם ממש שירה. את רובם (34) תרגמה לאה נאור, אחרים תורגמו על ידי לאה גולדברג ואבירמה גולן, בין היתר. בנוסף לקצב ולהומור משחקי הלשון מהווים אתגר מיוחד. לפעמים מופיעים אלמנטים שלא מתאימים לתרבות הישראלית ויש צורך בהתאמה מקומית. לאה נאור נתנה כדוגמה את "לא רעב ולא אוהב" שבמקור מופיעה ירך חזיר ממנה התעלמה בתרגום.

519CheT2XuL._SX362_BO1,204,203,200_

אני זוכרת את סדרת הספרים של אריך קסטנר בהוצאת כתר שקראתי בילדות עם התרגום של אוריאל אופק. בשנת 1999 יצאו הספרים בהוצאה מחודשת עם תרגום מעודכן של מיכאל דק ולראשונה למדתי להעריך את הניואנסים הקטנים של חידוש התרגום והתאמתו לשפה מעודכנת ועכשווית.

כשיצא הספר "שחקן מספר אחת" התרגשתי לקרוא אותו אחרי הקריאה בשפת המקור. הסתקרנתי לגלות כיצד יתורגמו המונחים הייחודיים לספר ודידי חנוך אכן לא איכזב והוציא תחת ידיו תוצאה מבריקה.

אני חושבת שאין מספיק הכרה בתרגום טוב בארץ. התרגום לא מסתכם ב"לעשות טובה" לקורא בהעברה פשוטה משפה זרה לשפה הדבורה. יש בי המון הערכה למתרגמים-מתווכים שמעשירים את עולמי בספרים נפלאים, מתורגמים לעברית מצוינת באהבה והשקעה אינסופית. מדובר באמנות שזירת מילים, תוך רגישות עמוקה ל"כוונת המשורר", הבנת קהל היעד והעשרת עולמו של הקורא. במקרים רבים התרגום מתעלה על המקור בעושר השפה והביטויים, מקפיץ את חווית הקריאה ומענג את הנפש.

זמן ללכת

tiny

איך כותבים ילדות שלמה בפוסט? איך כותבים הורים? ביחד? בנפרד? מהרגע שאני זוכרת את עצמי הם היו שתי ישויות נפרדות עבורי. אי אפשר לכתוב על שניהם ביחד, למרות שכמובן הרבה מהאירועים מצטלבים. במשך חודשים ארוכים התלבטתי והתחבטתי, מרגישה את החומצות עולות ושורפות אותי מבפנים, עד שבסוף הבנתי שאין ברירה אלא להתחיל איכשהו.

בכתיבה אני מוצאת קתרזיס. המילים הן הביטוי הכי חזק שלי ובשונה מדיבור ושיחה, בכתיבה הן נשארות שם. אפשר לשחרר אותן, לתת להן להתרחק ממני, להסתכל על התמונה הגדולה מרחוק, לקבל פרופורציות.

נולדתי בירושלים להורים שהכירו בזמן תהליך חזרה בתשובה. הם היו פנאטיים ושרפו ספרים נפלאים שאספו במשך שנים. עד היום היא מצטערת על זה, כך שמעתי.

שלושה חודשים אחרי שנולדתי, הם נפרדו, בדיעבד גיליתי שאבא שלי הרים ידיים על אמא שלי והיא העיפה אותו מהבית. אני חושבת שמעשה כזה דורש הרבה מאוד אומץ, במיוחד כשאת מגדלת פעוט בן פחות משנתיים ותינוקת יונקת קטנה.

גדלנו אצל אמא שלי עם ביקורים לא סדירים מאבא שלי ומדי פעם בילינו שבתות אצלו. הם היו במלחמה ארוכה ומייגעת על מזונות והסדרי ראייה ועירבו את אחי ואותי ככלי נשק אחד נגד השני כל הזמן. בשבתות אצלו היו הוא ואשתו השנייה מקללים את אמא שלי וקוראים לה בשמות גנאי שגרמו לנו צער גדול וכששמעה ממנו על כך היתה אמא שלי מתרתחת ולא נשארת חייבת.

אף אחד מהם לא חף מפשע, אבל משניהם יש לי גם זיכרונות טובים. יותר מאמא שלי, בעיקר כי היא היתה שם ליצור אותם. שניהם עשו לנו עוול, אבל היא יותר, בעיקר כי היתה שם יותר.

כשהייתי בת ארבע, באחד הביקורים אבא שלי לקח אותי למספרה וגזר לי את השיער לקארה קצר, כי ידע שאמא שלי רוצה שיהיה לי שיער ארוך. כשחזרנו חטפתי צעקות איך הרשיתי לו. כאילו שיכולתי להתנגד.

כשנה לאחר מכן, לפני שהחזיר אותנו במוצאי שבת, הכניס אותנו לאמבטיה, גזר לי שוב את השיער, הפעם בכוח כי ניסיתי להתנגד בבכי. הוא גילח לאחי את הראש בצורה שאפילו בבית הספר החרדי שבו למד צחקו עליו שבועות אחרי. כשהגענו אמא שלי התחרפנה אבל גם ידעה שלא היה לנו איך להגן על עצמנו.

מצד שני באחד הביקורים אבא שלי קנה לי סוכריה על מקל וכשנפלה על החול הוא הכניס אותה לפה שלו, ירק את כל הלכלוך והחזיר לי אותה נקייה שלא אצטער. הוא היה לוקח אותי על הכתפיים והייתי מרגישה על גג העולם לכמה דקות, עד שהתעייף. כשהיינו אצלו בשבתות הוא היה מטייל איתנו, מלמד אותנו לפצח גרעינים בטיול על הגשר, לוקח אותנו לגן המשחקים, דוחף את הנדנדה ומשחק איתנו בבית כל אחר הצהרים.

הוא התחיל לגמגם עם הביקורים כשהייתי בערך בת חמש וחצי. היה מאחר או לא מגיע בכלל ולא טורח להודיע. חיכינו אצל חברה של אמא שלי ברחוב סמוך כדי שלא ידע איפה אנחנו גרים, כי הוא היה שולח אנשים להטריד אותה. הילדים של אותה חברה היו צוחקים עלינו ושנאנו לחכות שם לשווא ולחזור לבד בהליכה איטית הביתה, עצובים ומאוכזבים.

אמא שלי החליטה שהביקורים או העדרם גורמים לנו יותר נזק מתועלת ופנתה לבית המשפט על מנת להפסיק אותם. זכור לי במעורפל ראיון קצר עם מישהו שבו נשאלתי מה רצוני ועניתי כמובן מה שהנחתה אותי לומר, כמו שכל בת שש היתה עושה. בית המשפט קבע שהביקורים יופסקו ובדיעבד אני יודעת שזה מכיוון שאבא שלי לא התעקש שיתקיימו. אבות נרקומנים בכלא יכולים לראות את הילדים שלהם. הוא פשוט לא רצה. באותה תקופה התחתן בשנית ונולדה לו בת. הוא היה עסוק במשפחתו החדשה ואנחנו לא עניינו אותו. שנאתי את אמא שלי על ההחלטה הזאת במשך שנים. הרגשתי שהיא לקחה לי את אבא שלי, את המעט שהיה לי ממנו. רק כשהתבגרתי הבנתי שהיא הצילה אותי משנים של ייסורים. הייתי מחפשת את האישור שלו והאהבה שלו עד כלות ולעולם לא הייתי מקבלת.

כשהייתי בכיתה א' הופתעתי יום אחד לגלות אותו מחכה לי בסיום הלימודים. הוא נתן לי ערכת כלי כתיבה יפה ושקית סוכריות גומי והשביע אותי שלא אגלה. לא גיליתי. רק כשראיתי את אחי אוכל סוכריית גומי הבנתי שהיה גם אצלו וחלקנו את הסוד בינינו. בכיתה ב' קראו לי באמצע שיעור, הוא חיכה לי בחוץ עם ההורים שלו. ישבתי איתם עד שנגמר השיעור וכולם יצאו. התביישתי נורא שאבא שלי מבקר אותי בסוד מול כולם. בית הספר שיתף איתו פעולה ואמא שלי לא ידעה. בכיתה ג' שוב הגיע והפעם לקח אותי לאכול בורקס ליד בית הספר וכל הזמן ניסה לדובב אותי נגד אמא שלי: "היא מכה אתכם? היא צועקת הרבה?" אמרתי שלא וכשבא שוב בכיתה ד' התחבאתי בשירותים וסירבתי ללכת. יותר לא ראיתי אותו.

אמא שלי גידלה אותנו בנוקשות חמורה אבל עם הרבה חוש הומור ואהבה. נשמע סותר? ככה בדיוק גדלתי, בסתירה מוחלטת. הדבר היחיד שהיה קבוע הוא השינוי. במצב הרוח שלה.

כל ערב אחרי המקלחות היה לנו טקס קבוע בו כל אחד מקבל זמן מזמוזים עם אמא, בו הוא מחובק, מלוטף ומנושק באהבה כשהוא נקי וריחני לפני השינה. הטקס נמשך עד גיל 13 בערך. תמיד ידעתי שאני אהובה מאוד ונתפסת כחכמה, מוצלחת ויפה. קיבלתי ממנה בסיס חזק מאוד לביטחון העצמי שהתפתח עם השנים.

כשהייתי בת שבע קיבלנו אופניים ממכרה שלה. לא היה מי שילמד אותי. היא שלחה אותי ללמוד לבד. לקחתי אותם לחניון מאחורי הבניין והתאמנתי בנפילות עד שהצלחתי. קיבלתי המון ביטחון עצמי אבל הצטערתי לעצמי בלב שאין לי אבא שילמד אותי כמו שאר הילדים בשכונה.

אמא שלי טיפחה מאוד את העצמאות שלנו. היא התעקשה שנעשה דברים ללא ההתערבות שלה ונתמודד לבד עם מטלות. היתה שולחת אותנו למכולת מגיל צעיר, לא התערבה בלימודים שלי ושלחה אותנו למשימות. בכל יום שישי הייתי צריכה ללכת למכולת עם אחי או לבד להביא חלות ועיתונים. אם היה חסר מוסף כלשהו בעיתון היתה שולחת אותי חזרה בכעס ונאלצתי להילחם בביישנות הקשה שלי ולבקש מבעל המכולת את החסר. שנאתי את זה.

כשהייתי בת שבע או שמונה נשלחתי  לשוק מחנה יהודה בערב שלפני ראש השנה להביא שני דגי קרפיון פרוסים ונקיים מקרביים. הגעתי לחנות שבה עמד אקווריום בכניסה בגובה הראש שלי וניסיתי להישמע בין עשרות הקונים הטרודים, כל אחד נדחף ראשון לקבל את תשומת ליבו של המוכר. עמדתי שם הרבה מאוד זמן כי בינתיים ירד החושך. אף אחד לא שמע אותי לוחשת "סליחה, סליחה" ולא ראה אותי, לא הלקוחות האחרים ובטח לא בעלי הדוכן העסוק. חזרתי בבושת פנים הביתה, ננזפתי קשות ואחי נשלח במקומי. תוך חצי שעה הוא חזר עם הדגים.

בבוקר הייתי קמה עם שעון מעורר, מתארגנת לבית הספר, מעירה את אחי שתמיד היה מכבה את השעון שלו וחוזר לישון ובודקת אם אני צריכה להכין שני קפה שחור לאמא שלי, לפי הפתק על השולחן. אם היו הוראות, הייתי מגיעה עם שתי הכוסות עד לדלת החדר שלה, מניחה אותן, דופקת, מורידה את הידית, מרימה אותן בחזרה ונכנסת להעיר אותה בעדינות.

לפעמים ביקשה בערב שנחתוך לה סלט שיחכה כשהיא חוזרת בלילה עייפה ורעבה מהעבודה. לא אהבתי את המטלה, לפעמים אפילו כעסתי שאני מכינה לה אוכל והיא אף פעם לא מבשלת, אבל בסוף שמחתי כשהעריכה בפתק מחמיא שהשאירה לי לבוקר.

בבית הספר שבו למדתי היו לפעמים שולחים אותנו לשאול כל מיני שאלות בנושא הלכה את אבא בבית. בפעם הראשונה שיתפתי את אמא שלי והיא הוציאה תלמוד בבלי בגודל של חמישה ספרים, פתחה אותו במקום הנכון והכתיבה לי תשובה. כשחזרתי גאה לכיתה עם התשובה המורה לא שיבחה אותה אלא להיפך, הודיעה לי שאם אין לי אבא, שאשאל את השכן, אבל בטח לא את אמא שלי. לא שיתפתי פעולה יותר עם משימות כאלה והניחו לי.

כולם בכיתה ידעו שאין לי אבא. הייתי היחידה עם הורים גרושים. לא הסתרתי מעולם. לפני כמה חודשים פגשתי מישהי שהייתה איתי בכיתה וסיפרה לי אנקדוטה מכיתה ד' שכנראה הדחקתי. אחת מבנות הכיתה כעסה עלי וכדי להעליב אותי כתבה על הלוח באותיות גדולות שההורים שלי גרושים. אותה חברה סיפרה שהייתה בטוחה שאתפרץ ואולי אפילו אכה את הילדה ההיא, אבל אני רק הסתכלתי עליה בכאב ואמרתי שגם ככה כולם יודעים אז למה בכוח לפגוע בי?

העברית שלנו היתה נכונה ותוקנה אם טעינו. היו לנו התערבויות על דקדוק שנפתרו בפתיחת מילון וזכינו פעמיים בגלידה על גרב (זכר!) כי בפעם השנייה היתה בטוחה שצדקה בפעם הקודמת וטעתה שוב. מההרגל הייתי מתקנת את החברות בכיתה עד שהבנתי שהן שונאות אותי על זה והפסקתי. חשבתי שכולם מעדיפים, כמו אצלנו בבית, לדבר נכון.

בסוכות ופסח התארחנו בבית מלון ואמא שלי תמיד קיבלה מחמאות על נימוסי השולחן שלנו. חונכנו לשבת עם מרפקים צמודים לגוף, להחזיק סכין ביד ימין ומזלג בצד שמאל בצורה הנכונה, מפית פרושה על הברכיים או בצווארון ולדמיין שאנחנו נסיכי אנגליה שעלולים להפיל ספרים שמוחזקים להם מתחת לבתי השחי. היה נורא מצחיק לדמיין, פחות מצחיק אם לא התנהגנו כדרוש. גם כשאכלנו במסעדות התנהגנו למופת. לא העזנו להתנהג אחרת.

אני לא זוכרת הרבה אלימות בגיל צעיר, אולי מגיל שמונה בערך.

כן זכור לי פחד.

הרבה מהמחשבות שלי סבבו סביב מה תעשה לי אם אפשל.

הפעם הראשונה שחטפתי ממש היתה כשקיבלתי רשות להישאר בבית במקום ללכת לבית ספר בתנאי שאעשה כמה מטלות, ביניהן כביסה, בזמן שהיא ממשיכה לישון. הפעלתי את המכונה ולאחר דקות ספורות החלו להישמע רעשים מטרידים. קראתי לה בדאגה כי לא ידעתי מה קרה . היא הפסיקה את המכונה וניסתה בלחץ לפתוח אותה. בכל מכונת כביסה יש מנגנון שלא מאפשר פתיחה למשך כמה דקות מהכיבוי ובזמן הזה היא נכנסה להיסטריה כי לא היה לנו כסף לתקן. כשהמנגנון סוף סוף אפשר פתיחה היא גילתה ששכחתי לסגור את התוף, כי המכסה הקטן הפנימי היה סגור ופשוט הנחתי שגם התוף היה, בלי לבדוק.

הייתי בת תשע בערך ולמדתי כמה כואבת יכולה חרדה כלכלית להיות כשמוציאים אותה עליך במכות.

בפעם אחרת שטפתי קערה מקרמיקה שכולנו אהבנו ושימשה אותנו תדיר לאפייה ובטעות החליקה לי מהידיים בתוך הכיור. אמא שלי שמעה את קול השבירה ובאה בדהרה למטבח. בלב הולם עמדתי עם ידיים נוטפות סבון וחיכיתי לגזר הדין. לא נאלצתי לחכות הרבה. זו היתה ירושה מסבתא שלה או משהו כזה. צער גם יכול לכאוב מאוד, מסתבר, כשאת מקבלת אותו בכוח רב עם יד שטוחה, שלא יישארו סימנים.

בערבי שישי נאלצנו לשיר איתה זמירות שבת בשולחן ואם צחקנו יותר מדי או עשינו שטויות, נענשנו במכות ונשלחנו לחדר, לעיתים ללא ארוחת ערב. היה קל יחסית להתמודד כשהיינו באותו חדר, אבל כשגדלנו והיינו בחדרים נפרדים זה היה בלתי נסבל. בחדר לא היה אור בגלל השבת ולא יכולנו אפילו לקרוא כדי להסיח את הדעת.

כשקיבלנו רשות לצאת בערב, היינו חייבים לחזור בדיוק בשעה שנקבעה לנו אחרת נחטוף. בדרך כלל זו היתה שעה מוקדמת יחסית לשאר ילדי השכונה ושנאנו ללכת באמצע משחק כשההתלהבות בשיא, אך לא היתה ברירה. יכולנו לעשות לה מסאז' כמטבע עובר לסוחר עבור תוספת זמן בחוץ, בעיקר בערבי שישי שבהם למחרת אין לימודים. מצד שני זה תמיד היה על חשבון תחילת היציאה. עד היום אני מפחדת לאחר למקומות אפילו בחמש דקות, כאילו שיהיה מי שיכה אותי על זה.

כשאחי ואני רבנו היא לא התערבה בינינו אלא אם עירבנו אותה ואז היתה שולחת אותנו לחדרים עד שנסתדר. בשבת בבוקר אסור היה לנו להפריע לה עד 12 ואז מותר להעיר אותה רק כשהשולחן מוכן לסעודת שבת. פעם אחת רבנו כל כך חזק שלא הצלחנו להסתדר ודפקנו לה בדלת לפני 12. היא פתחה עם רצח בעיניים, הסתכלה עלינו במבט חודר ואמרה: "קחי סכין, קח גרזן, מצדי תהרגו אחד את השני, אבל בשקט!" וסגרה את הדלת. התפוצצנו מצחוק וזה סידר הכל. שנים אחר כך סיפרתי את זה לסבתא שלי והיא צחקה עד דמעות: "מאיפה את חושבת שהיא למדה את זה? ומאיפה את חושבת שאני למדתי את זה?" במקרים אחרים היא לא היתה במצב רוח כל כך הומוריסטי והיינו פשוט חוטפים שנינו מכות.

במבט לאחור אני לא יודעת איך חייתי בדיסוננס הזה. לא היו חוקים ברורים חוץ מ"אסור לפשל, חייבים להביא ציונים גבוהים, חייבים להתנהג יפה, חייבים לשמוע בקולה. אסור כל דבר אחר". אף פעם לא יכולתי לדעת באיזה מצב רוח אמצא אותה כשאגיע הביתה מבית הספר.

מצד שני, היא טיפחה אותנו והשקיעה בנו כל מה שאפשר ויותר. היו המון בדיחות פנימיות של המשפחה והרבה פינוקים. כשהתנהגנו יפה קיבלנו ברוב טקס והתרגשות ספרים חדשים במתנה בימי שישי כשהבית נקי והשבת בפתח. אהבנו את הרגעים האלה, עומדים עם העיניים עצומות והידיים מושטות לקבל את הפרס.

קיבלנו את ההשכלה הטובה ביותר גם אם נאלצה לשלם על כך תוספות, כולל חוג העשרה למחוננים. הלכנו לסרטים בקולנוע, אכלנו במסעדות באירועים כמו ימי הולדת או כשהיו סיבות טובות לחגוג. היה לנו כל מה שילד צריך, צעצועים, המון ספרים, אופניים, חוגים לבחירתנו כשהיה כסף, בגדים חדשים פעם בחצי שנה וחדרים יפים ונעימים. היא לא חסכה עלינו ומצד שני ידענו זאת טוב מדי. היא טרחה תמיד להבהיר שהיא חוסכת מעצמה כדי לתת לנו והנה כבר שנים לא קנתה בגד חדש או תכשיט. בכל פעם שהתפרצה עלינו ידענו שמגיע נאום שלם בצרחות על כפיות הטובה שלנו על ההקרבה שלה.

למדתי בתלפיות והנסיעה מקריית משה ארכה ארבעים וחמש דקות לכל צד. הייתי עצמאית בשטח, היתה לי כרטיסיה ונסעתי לבד. כשהייתי מגיעה הביתה היא היתה יכולה להיות או לא להיות, בלי שאדע מראש. היה לי מפתח משלי, הייתי נכנסת הביתה, מורידה את התיק, מכינה לעצמי מנה חמה או טבעול והולכת לקרוא בחדר או יוצאת לשחק בגינה עד שבע, שאז צריך לחזור בין אם היא בבית ובין אם לא. לפעמים הייתי צריכה ממנה משהו, אישור לטיול או לישון אצל חברה. הייתי משאירה לה פתק אם לא היתה בבית, או אם כן היתה הייתי מגניבה לה אותו לשולחן העבודה בזמן שהיא בטלפון ומחכה לתשובה.

יום אחד היה גשם חזק מאוד וכל העיר היתה מוצפת. יצאתי מבית הספר בארבע, עליתי על אוטובוס הביתה והגעתי רק בשש וחצי. אני זוכרת את ההתלבטות, אם עדיף לרדת להתקשר מטלפון ציבורי להודיע שאאחר או שתכעס יותר על הניקוב המיותר שאבזבז לצורך כך. בכל מקרה פחדתי מהתגובה שלה כשאגיע, כאילו שהאיחור הוא באשמתי. כשהגעתי עם האוטובוס לתחנה הופתעתי למצוא אותה שם מחכה עם מטריה. היא חיכתה שאגיע אליה, נתנה לי סטירה מצלצלת וחיבקה אותי בטירוף. בכיתי מהקלה.

כבר בגיל תשע ידעתי שאני לא רוצה להיות דתייה וניסיתי למרוד בשקט. לפני שעזבתי את הבית קראתי יומנים שלי מאז והופתעתי לגלות שכתבתי על אי אמונה באלוהים כבר בגיל כל כך צעיר. בהסתר הייתי מחללת שבת, אוכלת בצומות ומקללת בהנאה רבה. בגיל 11 וחצי התחלתי לעשן. בהתחלה בסוד ובהמשך עם חברים בשכונה. אמא שלי לא ידעה כלום. כלפי חוץ הייתי הבת המושלמת.

מכיתה ב' כבר הברזתי משיעורים בבית הספר. לא יכולתי לברוח כי בית הספר היה בצד השני של העיר ולא רציתי שיתקשרו אליה. משום מה כל עוד ראו שאני נמצאת, גם אם לא בכיתה, לא אמרו לה כלום. הייתי יושבת בחצר, משחקת עם אבנים ומדמיינת לעצמי. בכיתה ו' התחילו לי הפרעות שינה אז ביליתי את השנה כולה בשינה בכיתה. בכיתה ז' כבר יצאתי במופגן ובח' כבר הפרעתי כדי שיוציאו אותי. הייתי יורדת על המורות, גורמת לצחוק כבוש בכיתה ונענשת עם חיוך גדול על פניי. הציונים שלי היו גבוהים מאוד ללא מאמץ ולכן לאמא שלי לא היה מושג. היא לא היתה מעורבת.

במהלך כל שנותיי ביסודי אמא שלי היתה בבית הספר אולי פעמיים. פעם אחת באסיפת הורים של כיתה ג' ופעם אחת כשהמורה לפסנתר העלתה מופע והיה לי קטע סולו. כשקראו לה בח' הייתי מועמדת להשעיה עקב חוצפה מוגזמת. סוף סוף עליתי להם על העצבים. היא ישבה איתי בחדר המנהלת כשננזפתי, הושעיתי לשלושה ימים ואולצתי לכתוב עבודה על כבוד האדם בטרם אוכל לחזור. על הדרך עדכנו אותה שאני במצב מחריד במתמטיקה עקב פערים מכיתה ג'.

פחדתי להגיע איתה הביתה.

כשהגענו, עוד לא סגרה את הדלת וכבר הייתי כמעט על הרצפה.

כתבתי את העבודה עוד באותו יום והגשתי לה לבדיקה כשהאוזניים שלי עדיין מצלצלות. היא שלחה אותי למורה פרטי למתמטיקה שהיה יבשושי ונוקשה כמו חתיכת קש אבל העלה אותי למאה. הייתי נוסעת אליו שעה כל צד באוטובוס ושונאת כל רגע. מאז לא העזתי לפצות פה. התיישרתי וגמרתי את השנה עם תעודה בממוצע 93.

חזרה לגיל 11. אמא שלי הגישה תביעה להגדלת מזונות, אבא שלי הגיש בקשה כנגד, לקבל את אחי אליו.

אותי לא.

בין העלבון על זה שהוא לא רוצה אותי, לפחד שיפרידו בינינו, היתה תקופה קשה. אמא שלי הכתיבה לשנינו מכתב לבית המשפט שמפרט עוולות עבר שהוא עשה לנו כדי להסביר למה אסור שיקבל את אחי. בין היתר הכתיבה לנו על הפסח שהיינו אמורים לבלות אצלו. זכרתי הכל. הייתי בת חמש וחצי, סוכם שנהיה אצלו כל השבוע ואמא שלי לקחה אותנו במונית מירושלים לגבעת שמואל בשעת ערב. מכיוון שלא רצתה לפגוש אותו, הורידה אותנו בכניסה ונסעה. דפקנו בדלת ולא היתה תשובה.

במשך דקות ארוכות דפקנו ובכינו, עד שהשכנים הבינו שמשהו קורה והכניסו אותנו אליהם. הם התקשרו לאמא שלי שכבר הגיעה הביתה ונאלצה לחזור לקחת אותנו. בסוף הוא בא לקחת אותנו, השאיר אותנו אצל ההורים שלו בחיפה ונסע. הם היו טובים אלינו ופינקו אותנו אבל גם להם היו פינות חדות שאסור להיתקל בהן אחרת נענשים בחומרה.

בית המשפט שדן בתביעה להגדלת המזונות שלח אותו לראות פסיכולוג שקבע שהוא פסיכופת.

האיש לא מסוגל לאהוב.

"פסיכופתים מבטאים התנהגות נורמטיבית כלפי חוץ, ואף דומיננטיות וכריזמה, לצד קושי בתפקוד הרגשי והחברתי המתבטא בעיקר בחוסר אמפתיה קיצוני, והתנהגויות קיצוניות כגון מניפולטיביות, גרנדיוזיות, יהירות והפרת נורמות חברתיות מוסריות. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או בושה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, מניפולציה רגשית, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר אף על פי שביכולתו לזייף אמפתיה. רגשות שונים שהוא מביע לוקים בשטחיות ורדידות יחסית. אדם עם פסיכופתיה עלול להשתמש במניפולציות שונות כדי להשיג את רצונותיו, ולשקר לשם כך ללא ייסורי מצפון." (וויקיפדיה)

החלטת ביהמ"ש היתה להשאיר את אחי איתנו ולהגדיל את המזונות במעט מאוד. זה היה סכום זעום מלכתחילה שנבלע בים ההוצאות והחובות שאמא שלי צברה עקב ניהול כלכלי כושל של העסק שלה. היה המון סטרס בבית. היינו עניים ונשלחתי לא פעם לבקש הלוואה של חמישים או מאה שקלים מהשכנים בשביל שיהיה לי לכרטיסייה לאוטובוס. התביישתי ושנאתי לחזר על הפתחים אבל ידעתי שאחרת אחטוף.

באותה תקופה אחי אובחן עם הפרעות קשב והיפראקטיביות, הרבה לפני שזה היה מגניב. אז היה מדובר בתווית מכשילה שאף אחד לא רצה לקבל. היו לו הרבה בלגנים, אבל זה הסיפור שלו ולא שלי. רק אומר שכשהוא התחיל לברוח מהבית ולהעלם ללילות וימים שלמים, נשארתי לבד מאוד.

כשהיה נעלם היא היתה מתרגזת, מעיפה לו את כל הבגדים מהארון לרצפה, מעיפה לו מהשולחן את כל החפצים בתנועת יד גסה ולא הרשתה לי לסדר. כשהיה חוזר היה מתעצבן, הם היו רבים עד שהקירות רעדו וזה תמיד נגמר במכות רצח שהוא חטף. פעם הזמין את המשמר האזרחי אבל היא הוציאה את עצמה בדיבורים על מתבגרים חסרי יכולת ריסון. פעם נעדר לכמה ימים ברצף והיא שלחה אותי לחפש אותו עם ניידת משטרה במקומות המחבוא שהכרתי. ידעתי מראש ולכן הבאתי לו בגדים ואוכל והזהרתי אותו. לקחתי את השוטרים לכל המקומות חוץ מהנכון.

יום אחד אמא שלי נסעה לארצות הברית כדי להשלים עם הוריה, איתם לא דיברה קרוב לשבע שנים. אחי ואני נשארנו לבד לשבועיים עם פריזר מלא אוכל, כסף לשני סרטים בקולנוע והוראות ברורות איך להתנהג. ביום הראשון זייפנו לעצמנו פתקי מחלה עם החתימה שלה ושבועיים עשינו מה שרצינו. הסתובבנו בחוץ כל היום ורק בערב היינו בבית למקרה שתתקשר. באחד הימים אחי לא חזר ונאלצתי לחפות עליו. כעסתי עליו ורבנו כמעט עד זוב דם כשחזר. למחרת נעלם ליומיים והייתי בודדה ונטושה נורא. כשהיא חזרה לא גילינו לה על בית הספר והם לא טרחו לאמת איתה. היתה לה חתימה ארוכה וייחודית שרק אנחנו הצלחנו לזייף.

בסוף אחי עזב להוסטל זמני שנמצא קרוב לבית הספר שלי. הייתי יוצאת יותר מוקדם כדי להביא לו חפצים אישיים שלו שביקש מהבית ואמא שלי היתה הורגת אותי לו ידעה. שיננתי את מספר הטלפון של המקום בע"פ כדי שלא תמצא אצלי פתק מחשיד וחיכיתי ליום שבו אהיה בת 14 כדי להצטרף אליו. הוא עבר להוסטל לנערים בסיכון, יצא בחופשות למשפחה מארחת והקשר נותק. היה אסור לדבר עליו או להזכיר את צמד המילים "עובדת סוציאלית". הייתי כל כך לבד שלא ידעתי את נפשי. כשהיינו ביחד יכולתי להתמודד עם הכל, כי הוא היה איתי. גם כשנשלחנו רעבים לחדר או חטפנו את מכות חיינו, היינו מצליבים מבט בחיוך קטן וסודי של שותפות גורל. פתאום נשארתי בלי החבר היחיד שלי.

באותו זמן לא היתה לנו מנקה כי אף אחת לא השביעה את רצונה כחולת ניקיון. בהתחלה הציעה לי לנקות תמורת כסף נוסף על דמי הכיס וקפצתי בשמחה על ההכנסה הנוספת. בפעם הראשונה לקח לי שש שעות לנקות את כל הבית, כולל החלפת מצעים, ניקוי אבק, כביסות במכונה וכביסה ביד. בהמשך למדתי להתייעל וקיצרתי את זמן העבודה לשלוש וחצי שעות. הייתי חוזרת מבית הספר בחמש, טורפת משהו בזריזות, הולכת לחוג קראטה, חוזרת בשש וחצי – שבע ומנקה עד עשר וחצי. כשהחידוש פג והתעייפתי, ביקשתי להפסיק. הועמדה בפניי הבחירה: אני חייבת לנקות. השאלה אם אני מעדיפה לקבל מכות או לקבל כסף? הייתי חכמה. בחרתי בכסף.

למרות הכל זו היתה תקופת תור הזהב ביחסים שלי עם אמא שלי. מעולם לא היתה צריכה לריב איתי על שיעורי בית כי לא שאלה אותי בכלל אם הכנתי. אף פעם לא התעניינה בלימודים שלי, אלא אם פניתי לעזרה, דבר שהיה כל כך נדיר שזכורות לי אולי פעמיים בכל שמונה שנות בית הספר היסודי. הייתי לראשונה מאוד מקובלת בכיתה עד שנאלצה לחבר לי קו טלפון בחדר כדי שלא אתפוס לה את הקו בבית. סיפרתי לה כל מה שקרה עם החברות וכשארגנתי עם עוד שתי בנות הברזה כיתתית לבאולינג בקניון הסמוך היא ידעה עוד מהערב הקודם ואפילו נתנה לי כסף. כשהלכנו לשחק עם הבנים כדורסל בגן סאקר, הייתי היחידה שיכולה לספר לאמא שלי, כי שאר ההורים אסרו על קשר עם הבנים, רק לה לא הפריע, בגבול הטעם הטוב. היא גדלה בבית חילוני והיו לה מושגים בריאים על היחסים בין המינים, אותם הקפידה להעביר אלי.

חיכיתי שאגיע לגיל 14 ואוכל לברוח. חשבתי שלפני כן לא יקבלו אותי לאתנחתא, ההוסטל הזמני שבו אחי שהה. בינתיים אמא שלי גילתה שאני מעשנת ושאני יוצאת עם בחור בן 18 שהכרתי בלונה-פארק כשנסעתי עם חברות בפסח. היא הכריחה אותי להיפרד ממנו כי בנים בגיל שלו רוצים דברים שבנות בגיל שלי לא אמורות לדעת מהם. הוא היה בחור ישיבה תמים שלא רצה ממני שום דבר והיא לא הסכימה להקשיב והכריחה אותי להתקשר אליו מולה ולסיים את זה. שנאתי אותה באותו רגע. לגבי העישון דווקא נקטה קו רך יותר. שאלה מה אני רוצה כדי להפסיק. ביקשתי אופניים עם הילוכים ובולמי זעזועים כמו של צוריאל הבנזונה מהשכונה. היא לא הסכימה כי הם עלו יותר מאלף שקל. אמרתי בהתרסה שאם כך, אני ממשיכה לעשן. היא הסתכלה עלי ואמרה "אז תמשיכי לעשן".

ואז אחי חזר הביתה.

היה משפט מייגע, הוא רצה לחזור, לא הסתדר בהוסטל לנערים ובסוף קיבלו את הבקשה. מהרגע שהגיע, חזרו המריבות, הסטרס והבלגן. הם רבו על כל דבר קטן ונשארתי אפילו יותר לבד מקודם. חזרנו לשטוף כלים בתורות, יום הוא ויום אני, כמו פעם, רק שהוא סירב לשטוף בימים שלו. הייתי מתחננת בפניו ולפעמים אפילו שוטפת במקומו רק כדי למנוע עוד חיכוכים איתה. כל דבר היה סיבה לפיצוץ.

בינתיים התקבלתי לאולפנת צביה והתחלתי כיתה ט'. שנאתי כל מה שהיה קשור למקום. לא היתה לי אף חברה שם ורציתי לעזוב מהרגע שנכנסתי.

בסוף לא יכולתי לשאת את זה, לקחתי תיק וברחתי.

הייתי יום פה, יום שם ובכל פעם חזרתי הביתה למחרת וחטפתי מכות. ניסיתי להשיג הקלות בלבוש הדתי או ללכת לתיכון חילוני ובכל פעם נעניתי בשלילה.

יום אחד החלטתי לברוח "על אמת" ומצאתי חבר להסתובב איתו. חוויתי הרפתקאות מסמרות שיער שאולי אכתוב עליהן בהזדמנות ובסוף החלטתי לגשת ליחידה לנערה במרכז העיר ולדבר עם עובדת סוציאלית על פתרון קבוע. הרחוב לא היה בשבילי והבנתי את זה מהר מאוד. הכניסו אותי לשיחה עם בחורה בשם גל ששמעה ממני הכל, יצאה לכמה דקות וחזרה: "אמא שלך מוכנה לקבל אותך בחזרה הביתה. תבואו בעוד יומיים לשיחה משותפת". הסתכלתי עליה בהלם. הרגע סיפרתי לך שהיא תהרוג אותי על עצם זה שפניתי אליכם ואת שולחת אותי אליה? השתגעת?

החלטתי לא לחזור. הסתובבתי ברחוב ולא הגעתי לפגישה שנקבעה אחרי יומיים. בערב אחי מצא אותי אחרי שחיפש בכל העיר על אופניים והודיע לי, חסר נשימה, שהחליטו בניגוד להסכמה של אמא שלי שאם אני לא חוזרת היום הביתה, ישלחו אותי למוסד סגור. האיום עשה את שלו וחזרתי. היא היתה עדיין בעבודה והתעתדה לחזור מאוחר. פחדתי לישון על המיטה הגבוהה שנדרש סולם להגיע אליה, כי פעם תפסה אותי לא מוכנה שם ופיצצה אותי במכות בלי שיכולתי אפילו לברוח. ישנתי מכורבלת על השטיח בחדר שלי וחיכיתי שתבוא.

כשהגיעה הפתיעה אותי כשלא ניסתה להכות אותי אלא רק הושיבה אותי לשיחה. היא הסבירה לי שכל עוד אני גרה אצלה, היא דורשת ממני אורח חיים דתי וכשאגיע לגיל 18 אוכל לבחור בעצמי מה מתאים לי. היא שאלה אם יש לי דרישות אחרות שתוכל לספק כדי להשאיר אותי בבית. הודעתי שכן.

"אני לא רוצה ממך כלום. לא מדבשך ולא מעוקצך"

היא צחקה אבל אני הייתי רצינית. הודעתי לה שאני לא מוכנה יותר שתכה אותי ובטח לא שתחבק אותי. יותר אסור לה לגעת בי, לא מטוב ולא מרע. היא הסכימה.

שבוע אחרי זה אחי לא שטף כלים בערב. היא הגיעה בלילה, בדקה במטבח ושלפה את שנינו מהמיטות: "תור מי לשטוף?" אחי הודה. היא הכריחה אותו לשטוף באותו רגע והתחיל ויכוח איום. בסוף הוא הסכים בתנאי שיקבל את הרדיו כדי לבצע את המטלה עם מוזיקה. אותו יום היה תורי עם הרדיו והוא נכנס לחדר שלי בעצבים, בלי לדפוק, שלף את הרדיו ויצא. נפלט לי "היי!" של בהלה ואמא שלי מיד נזעקה. התחרטתי שנפתח לי הפה, כי אז התחיל הגיהנום האמיתי. המכות ניתכו על שנינו ללא יוצא מן הכלל. עליו בגלל הכלים "ומה אתה נכנס לחדר שלה בלי לדפוק? יש חוקים ברורים בבית הזה!" ועלי "כי בגללך אנחנו תמיד רבים".

פתאום קרה משהו שלא קרה אף פעם. אחי קם להגן על עצמו ועלי.

הוא נעמד מולה מתוח וצעק "את לא תיגעי באחותי! את לא תיגעי בה!" היא צחקה ואז קלטה שהוא רציני. "תצטרכי לעבור דרכי!"

הו, ועוד איך שהיא עברה דרכו. הגענו לרצפה והמשכנו לחטוף בעיטות, אבל הפעם היא לא הצליחה להגיע אל הבפנוכו שלנו, כי הוא עמד מולה וצחק ככל שהכאיבה יותר. הוא החזיר לה, שרט, נשך ונלחם. בסוף היא הפסיקה אחרי ששברה גם הפעם ציפורניים עם הווריד במצח נפוח והכל. היא התנשמה בפרצוף אדום, תפסה אותו, זרקה אותו מהדלת וצעקה אחריו "ושלא תעז לחזור!"

לא התרגשתי. היא תמיד צעקה את זה והוא תמיד חזר.

הפעם הוא חזר עם שוטרים.

לקחו אותה לחקירה וכשהיא יצאה מהבית אפילו לא הסתכלה עלי. אם היתה אומרת משהו אולי הייתי נשארת. משהו בניכור הזה הבהיר לי שאני לגמרי לבד פה. לקחתי את התיק שהיה מוכן מתחת למיטה שלי ויצאתי שלא על מנת לחזור.

בניקוב האחרון של הכרטיסייה עליתי על האוטובוס האחרון לתלפיות. ירדתי בצומת הבנקים והגעתי לאתנחתא. דפקתי בדלת אבל הם כבר סגרו ללילה ולא יכלו לשמוע אותי. נואשת חציתי את הכביש לתחנת הדלק ממול והתקשרתי גוביינא. למזלי ידעתי את המספר בעל פה. בהתחלה לא ענו לי, עד שאמרתי שאני אחות של. מיד הכניסו אותי וסידרו לי מיטה מאולתרת על הרצפה כי כל החדרים היו בתפוסה מלאה. שעה אחרי הגיע אחי מהמשטרה. הוא לא ידע שאהיה שם והתחבקנו בשמחה.

למחרת נשלחתי ליחידה לנערה. בהתחלה סירבתי ללכת, פחדתי שישלחו אותי שוב הביתה אבל באתנחתא הרגיעו אותי שהפעם אני כבר אצלם וזה לא יקרה. היו שתי דרכים להשאיר אותי במעון. הראשונה באישור הורים והשנייה דרך צו בית משפט. הופתעתי לגלות שאמא שלי אישרה שאשאר שם. "היא עוד תחזור על ארבע עם הלשון בחוץ ותתחנן שאקבל אותה."

לא קרה, אגב.

אחרי מסע ייסורים מפרך, בו הצליחה ידה הארוכה להשיג אותי ולערער אותי אפילו שם, הצלחתי בסיוע פקידת סעד ועובדת סוציאלית להשיג צו הוצאה ממשמורת ולהתקבל להוסטל לנערות בסיכון ברחובות. התחלתי ללמוד בבית הספר הכי טוב בעיר, יצאתי בחופשות למשפחה מארחת נפלאה בירושלים והתחלתי לבנות את עצמי בסיוע הצוות המקצועי.

eti2

הייתי צריכה לבחור לעצמי אישיות מאפס. בספר "הדרמה של הילד המחונן" מתואר מה קורה בדינמיקה בין הורה נרקיסיסט לילד מחונן. הילד הופך לצל חיוור של ההורה, שמוחק לו את האישיות ולא מאפשר לו לפתח עמוד שדרה אמיתי. עם כל הביטחון העצמי והעצמאות, הייתי עדיין כלום. עבדתי על עצמי בסבלנות, בזכות סדנת הישרדות במדבר שעברתי עם בנות ההוסטל הגעתי עמוק יותר מאי פעם, צללתי לתוך נבכי נפשי, נגעתי במרכז הכאב ויכולתי לו. בחרתי להיות שמחה, בחרתי לראות את הטוב, בחרתי להתחבר לאופטימיות שאיתה נולדתי ולהיפטר מתסמיני הקורבנות שאספתי מאמא שלי בדרך. הפכתי להיות אני.

בגיל 16 הסכמתי לפגוש את אמא שלי אחרי כמעט שנתיים ללא קשר כי התחילה טיפול פסיכולוגי. ישבנו לשיחה ארוכה בה הסכימה להודות בחלק מהטעויות שלה ואפילו הודתה שאהבה את אחי יותר. זה אולי נשמע מחריד, אבל תמיד ידעתי את זה ודווקא עזר לי שאמרה. האהבה אליו לא באה על חשבוני. קיבלתי מספיק משלי, אבל היה לי חשוב לדעת שלא דמיינתי. אחרי שבוע התקשרה לספר לי שהפסיקה את הטיפול וסירבתי להיפגש איתה שוב.

במהלך השנים כשגדלתי והתפתחתי, הצלחתי למצוא בתוכי את הסליחה. סלחתי לה בלב שלם על שהפכה את התפקידים בינינו, על כל האלימות וההתפרצויות, על האובדן והכעס. עד היום אנחנו לא בקשר מבחירה שלי. סלחתי בשבילי, לא בשבילה.

קצת לפני גיל 17 החלטתי לפתוח את "תיק אבא" עם העובדת הסוציאלית של ההוסטל בטיפול. אחרי עבודה עצמית ארוכה והכנה לתרחישים, היא הסכימה שאתקשר אליו. השגתי את הטלפון שלו בקלות והתקשרתי. הוא ענה "מי זה?" בקול רועד אמרתי "הבת שלך".

הוא ניתק.

לזה לא הייתי מוכנה. מההלם פרצתי בבכי. הבנות ניחמו אותי ואחרי שיחה ארוכה בטיפול, בשבוע שאחרי זה ניסיתי שוב. הוא שוב ניתק.

הפעם העו"סית התרגזה והתקשרה אליו בעצמה. הוא לא ידע בכלל שאני לא גרה אצל אמא שלי. דיבר איתי דקות ארוכות, התרגש בשבילי מהמסע לפולין שיהיה בשנה הבאה ובירר ביסודיות מי מכלכל אותי ומאיפה יש לי כסף. בסיום השיחה הבטיח לבקר אותי ולדאוג לי "כי הרי את הבת שלי!".

כל כך הרבה שנים רציתי לשמוע את המשפט הזה. בכיתי מאושר.

יומיים אחרי זה אמא שלי התקשרה זועמת להוסטל וצרחה שהיא דורשת את המנהלת. הוא הפסיק לה את המזונות.

ונעלם.

לא ענה לשיחות, שלחתי מכתב, פקס וכלום.

הפעם נשברתי.

בחרתי להתנתק מאמא שלי, אבל לא מאבא שלי. היתה לי איזו בועת חלום כזאת שיום אחד אצור איתו קשר והוא יהיה אבא שלי. הבועה התנפצה ואני איתה. כמה ימים אחרי הגעתי בערב עם המנהלת לבאר יעקב לבדיקת חירום של פסיכיאטר. לא יכולתי לדבר. נתנו לי חצי קלונקס ואחרי כמה דקות הכניסו אותי שוב. בסוף השיחה נתנו למנהלת ההוסטל הוראות: לפחות חודש מנוחה ללא לימודים ולהוריד סטרס למינימום. האבחנה: חרדה.

חיפשתי את עצמי. נתנו לי לנסוע לכל מקום שביקשתי. רציתי לבדוק מי יש לי בעולם. נסעתי לאחי, הוא היה מקסים אבל גדול ממני רק בשנה וחצי, כולו בן 18, עדיין ילד בעצמו. מאוד רצה לעזור לי אבל לא ידע איך. נסעתי לדודים, למשפחה המארחת בירושלים וכמה שהיו טובים, עדיין לא מצאתי. אני לבד.

באותו זמן התנהל משפט מול אמא שלי על ההחלטה האם אקבל תרופות נגד דיכאון וחרדה או לא. היא לא הסכימה ומכיוון שהייתה האפוטרופסית שלי, היא זו שקבעה. קיבלתי עורכת דין מהסיוע הציבורי והגענו לדיון. בניגוד לפעמים הקודמות אצל אותו שופט שקיבל אותי תמיד בלשכתו, הפעם היינו באולם עם צדדים והכל. המשפט נטה לרעתי ובסוף הבנתי שאין לי ברירה וביקשתי את רשות הדיבור.

"כבוד השופט, אני עוד מעט בת 17. בעוד שנה אסיים את זמני בהוסטל ואצא לחיים עצמאיים. לא יהיה אף אחד שידאג לי אז. אהיה ברשות עצמי, בודדה בעולם. אם עכשיו אני לא מסוגלת להחליט עבור עצמי באופן אחראי ובוגר, מה ישתנה בעוד שנה? ברור לי שתרופות אינן מטה קסם ויש לשלב טיפול בשיחות. יכול להיות שבסוף אחליט בכלל לא לקחת אותן, אבל הבחירה צריכה להיות שלי. אני כבר בוגרת מספיק להחליט".

זכיתי. לא לקחתי אותן בסוף.

לילה אחד שכבתי במיטה בהוסטל ולא הצלחתי לישון כמו תמיד. היו לי הפרעות שינה מגיל 12. בראש שלי התרוצצו מילים כמו אריה בכלוב "אני לבד בעולם, אין לי אמא ואבא. מי יתמוך בי? מי יגן עלי? מי ידאג לי?" דמעות זלגו לי מהעיניים ולא נשמתי מרוב חרדה.

פתאום, כמו בסרט "שכחו אותי בבית", נחתה עלי ההבנה. אני לבד בעולם!!! התחלתי לחייך.

אני לבד. אין מי שיגיד לי מה לעשות, אין מי שיקבע לי, כל ההחלטות הן שלי ורק שלי! כל הישג הוא שלי, בזכותי ובגללי. מעכשיו אני קובעת מה יהיה בחיים שלי ואף אחד לא יכול להחליט בשבילי! התפוצצתי מהתרגשות בתוך תוכי. ידעתי שאני בדרך הנכונה. אני לוקחת את המושכות על החיים שלי ומעכשיו אני קובעת איך הם יראו. כל צעד שאצעד יהיה רק בגלל שכך רציתי וזה הכיוון שבחרתי.

עליתי משאול תחתיות, סיימתי תיכון בהצלחה, התגייסתי לצנחנים לשנתיים מלאות בשלישות, השלמתי את הבגרות המעצבנת במתמטיקה ונרשמתי למכללה ללמוד מה שאני רוצה. התחלתי את החיים שלי.

אני של עצמי.

גראונד קונטרול טו מייג'ור טום

youngme2

 

אני בת שבע.
שמונה בערב, אחי בחדר שלו, אני בשלי, איש במיטותיו ישראל.

הדלת פתוחה, פונה לחלל הקומה העליונה. אמא שלי עולה במדרגות, בוחרת תקליט מהספריה המסודרת, מרימה את המכסה של הפטיפון, מניחה את התקליט בזהירות, מעליו את המחט עם עשר האגורות לאיזון, סוגרת את המכסה ושוקעת באנחה בכסא הנדנדה הותיק מקש.
ברקע מתחילים להתנגן צלילים שפורטים על מיתרי הלב והיא מתנדנדת בעיניים עצומות בתוך המושב הנוח שקיבל שקע בצורת הטוסיק שלה.

אני מציצה בחרדת קודש מהמיטה שלי בחדר החשוך, הלב שלי מוצף ברגש מהמוזיקה שמוכרת לי מאז ומתמיד, כך נדמה.
הצפייה בה מהצד, חשופה כל כך ועם זאת מכונסת בשלה, בתוך החלוק המוכר, קיימת בעולם ששייך רק לה, קרובה ובכל זאת כה רחוקה, הייתה מהפנטת.

בדירה הבאה היינו אחי ואני בחדר משותף שדלתו פונה אל מסדרון ארוך שבסופו הסלון. הפטיפון ישב על כוננית מתאימה ומתחתיו מסודר יפה אוסף תקליטים מרשים. משני הצדדים היו רמקולים גבוהים מהסוג הישן והטוב, עם צליל נקי באיכות גבוהה.
כבר לא יכולתי לראות אותה בלילות אבל עדיין התענגתי על השירים האהובים, שוכבת במיטה ונרדמת לצלילי מוזיקה קלאסית, ג'אז, רית'ם ובלוז, אלטון ג'ון, הביטלס או להקת הנח"ל.

המוזיקה היתה שם גם בשעות היום. היתה טקסיות מסוימת בתנועות שבהן היתה מוציאה את התקליט מהארון, אחר כך שולפת אותו מהעטיפה ביד עדינה ובטוחה, מניחה במקום, מכוונת את המחט ונותנת למוזיקה לעטוף אותה בקסם ובנחמה אינסופיים. הייתי רואה אותה יושבת דמומה בכסא הנדנדה עם ידיים מונחות על הירכיים, רוחה משוטטת בעולמות אחרים.

אחר כך הגיעו הדיסקים ואיתם מוזיקת פופ כיפית והאוספים העצומים של חווה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק איינשטיין, הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז, בנוסף לכל הספריה הקיימת.

בפעמים הבודדות שנשארתי חולה בבית, חלק מהכיף היה לשבת מכורבלת בשמיכה על כסא הנדנדה ולבחור מה מתחשק לי לשמוע.
המושב של הכסא האהוב הוחלף לאחר שנפער בו חור משנים של שימוש. מאותו יום שחזר מתיקון היה קש המשענת כהה וזה של המושב בהיר יותר. התגעגעתי לשקע הנוח שהתאים בדיוק לטוסיק של אמא שלי ואפשר לי לשקוע בו ולהרגיש קצת כמוה, מתנדנדת ומדמיינת לעצמי שאני מסתורית ועצובה.

אחי ואני קיבלנו רדיוטייפ קטן ושמענו הרבה רדיו, בעיקר גלגלצ. הכל התחיל מתקופת הפיגועים של שנות התשעים, הפיגוע בדיזינגוף סנטר ואוטובוסים בירושלים שהתפוצצו על ימין ועל שמאל, חלקם מול עינינו בדרכנו לבית הספר או חזרה. היינו יושבים בסלון, מתעדכנים במספרי פצועים ובמוזיקה חדשה במקביל. בלילה היינו מאזינים בשקט בחדר עד שנרדמנו, מתאהבים בלי לשים לב במוזיקה שאחרת לא היינו נחשפים אליה. אחי היה מאזין בקנאות ל"עסק שחור" בימי חמישי עם קוואמי דה לה פוקס ולירון תאני. בהתחלה לא התחברתי אבל לאט לאט התחלתי לאהוב את המקצבים השונים והסגנון הלא מוכר.

כשעברנו דירה שוב הייתי בחדר לבד. כבר שנתיים היה לי ווקמן משלי עם קלטות מאגניבות ועדכניות: ספייס גירלז, היי פייב, אקווה והקלטות מהרדיו.

בלילה העדפתי לשמוע גלגלצ ברדיוטייפ שהעברנו בין החדרים בתורות, אבל בלילות שאמא שלי היתה מפעילה את המערכת בסלון, הרדיו נדם. אין תחליף לסאונד המיוחד, לבחירת המוזיקה המעולה ולהיצע שהיה לה. אלה היו רגעים שלה עם עצמה שגנבתי אליהם הצצות. לא היה כאן עניין של חינוך מוזיקלי. בכלל לא היה מדובר בנו, אלא בזמן וביקום הפרטי שלה.

לפעמים הייתי נוכחת ברגעים נדירים של מצברוח טוב במיוחד, בהם היתה בוחרת בשירים מקפיצים וכיפיים במיוחד. אז היתה רוקדת באור השמש בסלון בתנועות אלגנטיות, חלקות, מושלמות ויפות. פתאום הייתי רואה בה צדדים אחרים שלא נחשפו בפניי בדרך כלל. את הנשיות המתפרצת שגרמה לגברים לסובב אחריה את הראש ברחוב, את השובבות והקסם שמילאו כל תנועת אגן או זריקת ראש.
ניסיתי גם, אבל הייתי כל כך מגושמת ולא הצלחתי לנוע בחינניות מופלאה כמוה. נהניתי להסתכל עליה וקיוויתי שיום אחד גם אני אוכל לרקוד ככה.

אחרי שעזבתי את הבית המשכתי לבד את חינוכי המוזיקלי ונחשפתי בתיכון דרך חברים ומשפחה לרוק קל וכבד, כמו לד זפלין, נירוואנה, מטאליקה, היהודים ואיפה הילד. בהוסטל שמעתי בעל כורחי מוזיקה מזרחית וחלק אפילו למדתי לאהוב. עם השנים הכרתי עוד ועוד ז'אנרים ונהניתי לגלות מוזיקה חדשה וישנה שלא הכרתי.

בגיל 18 טסתי לניו יורק לבקר את סבא וסבתא. גיליתי אצלם אוסף עצום של מוזיקה אקלקטית מכל העולם ובכל הסגנונות שסבתא שלי ליקטה במשך שנים. היא האזינה לכולם בהנאה במערכת מקצועית המכילה 30 דיסקים בכל זמן נתון. הבנתי בחיוך מאיפה הגיעה האהבה הגדולה הזו ופיתחתי עוד ועוד את הטעם האישי שלי.

עד היום יש שירים שברגע שמתחילים להתנגן הצלילים הראשונים שלהם, מחזירים אותי ברגע להיות ילדה קטנה. זו שמציצה מהמיטה בחושך אל אמא שיושבת על כסא נדנדה בפינה ליד הפטיפון והרמקולים, שרויה בעולם משלה, מרחפת בין צלילים וענני מחשבות.

חיים למרות הכאב

IMAG5788_1

הכל התחיל בגיל 12, במפרק כף יד ימין.

כאבים לא ברורים, מפושטים ועמומים הטרידו אותי באופן קבוע. אמא שלי נכנעה בשלב מסוים ולקחה אותי לבדיקה אצל רופא. שלחו אותי לצילומים ולא מצאו כלום. בהמשך הכאבים התפשטו גם ליד השניה ולברכיים, הופיעו ונעלמו ללא דפוס ברור. חייתי איתם כעובדה מוגמרת, כי אם לא מוצאים כלום בצילום, אז אין כלום.

בגיל 14 וחצי המצב החמיר והברכיים התחילו לכאוב לי קבוע. הייתי בוכה בבוקר ולא רוצה לצאת מהמיטה. אנשי הצוות בהוסטל התייחסו אל הכאבים כפסיכוסומטיים, הסבירו לי מה זה אומר ושלחו אותי לבית הספר למרות הבכי. הם באמת האמינו שזה מה שהיה ולמרות שחשבתי שהם קשים איתי, האמנתי והכרחתי את עצמי כל בוקר לקום, במלחמה פנימית וגיהנום קטן כל בוקר מחדש.

בבית הספר העלימו עין כשלא השתתפתי בשיעורי הספורט. הברזתי וישבתי במחששה.

בגיל 17 המצב החמיר ויום אחד קמתי והרגשתי כאילו דרסה אותי משאית. סרבתי ללכת לבית ספר ונשלחתי לרופא חירום בקופת החולים. במקרה הרופא התורן היה ראומטולוג. תוך שתי דקות לחץ פה, צבט שם והודיע לי שיש דלקת פרקים שגרונית. "אבל אני בת 17?" תמהתי. הוא הסביר שזו לא מחלה לזקנים בלבד ושלח אותי להמשך בירור.

תוך חודש קיבלתי תווית, כדורי פלקווניל ופטור רשמי משיעור ספורט. בהוסטל לא התייחסו אלי אחרת והמשכתי לקום לבית ספר כל בוקר ולבצע את התורנויות שלי כמו כולן.

בצבא קבעו לי פרופיל 64 וקיבלתי פטור מעמידה ממושכת וריצה.

המשכתי לקבל את הכדורים וביקרתי כל חודשיים במרפאה בצריפין לבדיקות דם ומעקב. לא היה כל שינוי במצבי. כאב לי הכל ומדדי הדלקת נשארו קבועים. לא היו לי נפיחויות במפרקים, אדמומיות או עיוות, אבל הרופאים דבקו באבחנה.

כשהגעתי לגדוד הרופא ערך איתי ראיון ונתן לי פטור אוטומטי מפעילות מאומצת ומטבחים. בהתחלה התעקשתי להיות כמו כולם והשתלבתי בתורנות המטבח עד שעברנו לקו שכם, שם חדר האוכל היה עצום ואחרי תורנות אחת נשברתי והשתמשתי בפטור. כולם פתחו עלי עיניים נדהמות ולא הבינו למה עד עכשיו לא ניצלתי אותו. רציתי להיות כמו כולם, מה מסובך? התרגלתי מההוסטל שאין לי יחס מיוחד ואני מחוייבת לאותן דרישות כמו כל השאר.

עברו כמעט שנתיים של שירות צבאי ואז היתה מלחמה. הייתי חודש וחצי בצפון על הגבול, האזנתי לקשר לילות שלמים, רשמתי דוחות כוח אדם בלי סוף וכשחזרתי הביתה אחרי שנגמרה המלחמה פתאום שמתי לב שנגמרו לי הכדורים ולא לקחתי הרבה זמן. מה שהפתיע אותי היה שלא חשתי שינוי לרעה. בזמן הזה כבר קיבלתי עוד סוג של כדור, מתוטרקסאט, שלא שינה דבר.

אחרי המלחמה ניגשתי לרופא הגדודי ושאלתי אותו מה דעתו, אולי אין לי דלקת פרקים בכלל? הוא הציע שאערוך בירור מחדש, אבל אחרי שאשתחרר בעוד חודשים ספורים, כי רופאי הצבא לא יטרחו באמת לבדוק.

כשהשתחררתי הלכתי לראומטולוג ששלח אותי לכל מיני בדיקות ואחרי תקופה מייגעת של ריצות לרופאים שונים ובדיקות לא נעימות, חזרתי אליו לקבל אבחנה.

פיברומיאלגיה.

התגובה הראשונה היתה "מה זה?" כי מעולם לא שמעתי את השם.

אחר כך שמחתי. אי אפשר להבין כמה זה משחרר, לדעת שאני שפויה, שזה לא פסיכוסומטי, שיש לזה שם ולא המצאתי! החותמת היתה חצי הדרך לקבלה, שלי את עצמי ושל הסביבה אותי. אני לא סתם! הלכתי לרופא נוסף לאשר את האבחנה, ליתר בטחון, כי בכל זאת קשה לקבל את העובדה שזה לכל החיים.

השלב הבא היה חפירה בכל דפי האינטרנט והפורומים הקיימים, כי ידע הוא כוח. רציתי להבין מה יש לי, איך מתמודדים עם זה ואיך חיים עם תסמונת כרונית, לתמיד.

פיברומיאלגיה, תסמונת התשישות הכרונית, מיגרנות, מעי רגיז, נוירופתיה של סיבי העצב הדקים ודיכאון כתוצאה מהירידה בתפקוד והכאב שנגרם מכל הנ"ל. אלה האבחנות.

איך חיים עם זה?

למעלה מ-8 שנים של התמודדות פעילה לימדו אותי הרבה. עברתי עליות ומורדות בהתאם לגלי התסמונת, רגעי שפל בהתקפים חמורים ורגעי אושר בזמן הקלה זמנית.

טופלתי בכל מיני תרופות שלא עזרו ורק החמירו את תופעות המעי הכועס. ניסיתי הכל, כולל שיאצו, טווינה, דיקור, שינוי תזונה, שחייה, הליכה מתונה וטיפול פסיכולוגי שמאפשר להתמודד עם הירידה בתפקוד, להשלים עם המצב ולהצליח לחיות עם הפיברו' בשלום יחסי. כל הטיפולים המשלימים עזרו, אבל עולים הרבה כסף ורוב הזמן אין לי אפשרות ליהנות מהם.

היחס מהסביבה הוא דואג, אכפתי, מתעניין ותומך. התגובה הראשונה של אנשים היא בדרך כלל "אה, אם זה מה שאת מתארת, נראה לי שגם לי יש את זה", אבל אחרי הגיחוך הראשון מבינים שזה אמיתי ומחבקים.

עברתי רופאים שונים עד שהגעתי לדוקטור אבלין, שהקים מרפאת פיברומיאלגיה באיכילוב. לא ציפיתי ליותר מדי, כי מה כבר אפשר לחדש? באתי בשביל להיות במעקב, זה חשוב. במפגש הראשון הדוקטור הקדיש לי כמעט שעה. עברנו על כל ההיסטוריה הרפואית שלי בצמוד להיסטוריה האישית. היה לו חשוב לראות איך שינויים בחיים השפיעו על הפיברו'. עברנו על כל הטיפולים שניסיתי, על הבודדים שעדיין לא ועל כל המחקרים הרלוונטיים. הוא היה מקסים, אמפתי וסבלני. נשלחתי לעוד בדיקות, לאשש את האבחנה ולשלול ליתר בטחון תסמונות בעלות מאפיינים דומים בחלקם. לא מצאנו כלום. האבחנה עדיין אותה אבחנה, לצערי ולשמחתי, כי עדיף להתמודד עם המוכר.

לפני כשנה התחלתי לראשונה לכעוס. כשהבנתי כמה אני כועסת, התפלאתי איך לא כעסתי קודם. למה דווקא אני? למה קיבלתי את הפיברומיאלגיה המחורבנת הזאת? אני לא רוצה וזה לא הוגן! כעסתי כמה חודשים, למרות שידעתי את התשובה מההתחלה. בסוף השלמתי איתה, מתוך ידיעת האמת המרה.

כי אני יכולה.

אני יכולה לחיות עם הפיברו', אני יכולה להתמודד איתה וכנראה שקיבלתי אותה כדי להיות טובה יותר, חזקה יותר, מחוברת יותר, מזדהה יותר עם סבלו של הזולת ואמיצה יותר.

הכל נשאר כשהיה, הכאבים עדיין קיימים, המלחמות הפנימיות עדיין שם, אבל הגישה שלי הזדככה עם השנים. שוחחתי עם הדוקטור הנהדר ארוכות על ההתמודדות ובכל פעם נראה היה כאילו אני מחדשת לו ולא להיפך.

קיבלתי כמה דברים ממש טובים יחד עם הפיברו'. צריך פשוט לפתוח את העיניים ולהסתכל טוב בשביל לראות אותם.

הרגישות. הו, הרגישות.

הפיברומיאלגיה היא רגישות אחת גדולה לכל מה שקורה בגוף ובנפש. הכל מחובר ועם הזמן למדתי להתחבר ולהרגיש מה קורה איתי. פעם הייתי מעמיסה על עצמי הכל, פיזית ונפשית, בלי להבין את המחיר ששילמתי. למדתי להקשיב לגוף ולנפש, לשים לב מה הם צריכים ממני ולאפשר לעצמי הקלה בעומס, מנוחה או זמן ריפוי. למדתי להקשיב גם לאחרים והיכולת שלי להבין, להרגיש ולהזדהות עם אחרים, התחזקה והתעצמה. היכולות האלה מאפשרות לי לחיות חיים מלאים יותר, נוכחים יותר ומחוברים יותר לעצמי ולסביבה.

למדתי שיש לי כוחות גדולים ממה שנראה לי וכל פעם שאני חושבת ש"הנה, נגמר", יש עוד קצת. המלחמה הפנימית הזאת של הבוקר, שלוקחת אולי שניה, היא עולם ומלואו ומחזקת אותי כל יום עוד קצת. אני בוחרת כל יום מחדש לקום עם חיוך, ליהנות מהיום החדש, להצליח במה שנכשלתי בו אתמול ולהספיק מה שאתמול לא הספקתי.

למדתי שיש ימים שבהם כלום לא הולך, הכל רע, כואב ושחור. מותר שיהיו גם כאלה וזה בסדר, כי גם היום הכי נורא בסוף נגמר ואפשר להתנחם בזה. מחר יהיה יום חדש וטוב, כי ככה החלטתי.

גיליתי מי היא אני האמיתית בימים הנדירים שבהם לא כואב לי. אני האמיתית שמחה וחייכנית, מעריכה כל מה שיש לה, אוהבת את עצמה ואת האנשים שסביבה ומאושרת להיות בחיים. כמה טוב לדעת את זה!

הכאב הוא חלק מחיי 24/7 ואנשים שמתעניינים אומרים לי "בטח כבר התרגלת". ובכן, לא. אי אפשר להתרגל לסבל. כל פעם הכאב מפתיע בסוג אחר או מיקום אחר וגם כשהוא "מוכר" הוא לא הופך להרגל. כשאני מקבלת בטעות מכה מרהיט או אדם לא זהיר, כואב לי פי כמה מאדם בריא והכאב נשאר ליותר זמן. הכאב לובש ופושט צורה כאוות נפשו. זה יכול להיות בשריפה בכפות הרגליים, שאני מרגישה כאילו להבה מלחכת אותן ואין לי מה לעשות כדי להפסיק את זה. אני יכולה לשבת ולקרוא ספר כשפתאום יהיו לי דקירות מחרידות בגב שיקפיצו אותי בבהלה, או שארגיש כאב עמום שהולך ומתחזק, תוקף את שרירי הרגליים, הידיים או הגב עד שמתחשק לצרוח. זה יכול להופיע בצורת מיגרנה שנשארת יומיים עד שגם לבכות כואב, או התקף כאב בטן שמקפל אותי באמצע העבודה ואין לאן לברוח. מדי פעם יש לילות עם התקפי כאבים נוראיים בכל הגוף, שגורמים לי להתפתל במיטה ומביאים אותי לבכי של ייאוש מחוסר אונים. בגלל שמיציתי את כל אופציות הטיפול הרגילות, וליקרות יותר אין מקום בתקציב, אין לי איך להקל על עצמי. במצב כזה, חיבוק ארוך ועוטף יכול להקל, צ'ייסר של וודקה גם עוזר, אבל הכי עוזר לדעת שמחר יום חדש וגם הלילה הנורא הזה יעבור.

מי שמכיר אותי, יודע שאני אופטימית, חייכנית וחיובית. יודע שיש לי פיברו', אבל לא יודע כמה מורכב באמת לחיות איתה. אני לא נותנת לה להשתלט עלי ולא אתן לה להפריע לי! היא פה בשביל להזכיר לי לא להגזים, לקחת הפסקות, להרגע, לנשום ולנוח, אבל אני רוצה לחיות. הרבה פעמים אני עוסקת בפעילות מסויימת, יוצאת לטיול שכולל מאמץ או עושה דבר אחר שאני יודעת שיגבה ממני מחיר, אך בוחרת במודע לשלם אותו, כדי לא להפסיד חוויות שיקרות לליבי. רכבתי ארבע פעמים למצדה בראש השנה, למשל, יחד עם אלפי הרוכבים האחרים, כי לחוויה כזו אין תחליף. הייתי מושבתת אחר כך יומיים, אבל עם חיוך ענק.

אני חיה חיים מלאים, חולמת, עובדת, לומדת, מטיילת בעולם, מצלמת, פוגשת חברים ועושה כל מה שממלא אותי שמחה ואושר!

אני חיה למרות הכאב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עריכה / פברואר 2021

אחרי שנים של התמודדות בדרכים שונות, פתיחות לגישות שונות וניסיונות רבים, יש לי השגות על דברים שכתבתי בעבר בפוסט הזה. קשה לי לקרוא את המשפטים שמדברים על קבלת הפיברו' "כי אני יכולה". הטקסט שטוען "אני יכולה לחיות עם הפיברו', אני יכולה להתמודד איתה וכנראה שקיבלתי אותה כדי להיות טובה יותר, חזקה יותר, מחוברת יותר, מזדהה יותר עם סבלו של הזולת ואמיצה יותר", מרגיש לא נכון. אני מאמינה שבזמן שכתבתי את הפוסט באמת הרגשתי וחשבתי ככה, אבל כבר לא. אני יכולה להיות חומלת ומבינה את סבלו של הזולת בלי להצטרך לסבול בעצמי.

מכיוון שיש לי מה להוסיף בנושא, אכתוב פוסט נוסף ואקשר לכאן.

תודה על הקריאה!

תחושת בטן

2013

הפעם הראשונה שהתחלתי לשים לב למשקל שלי היתה בערך בגיל 12. ילד מהשכונה שהייתי מאוהבת בו לימד אותי איך עושים כפיפות בטן והסביר לי מה זה אומר "להיות בכושר". הוא העלה למודעות שלי את ההתבוננות בגוף, שלא היתה קודם.

אני עומדת מול המראה בחדר ומסתכלת על הרגליים שלי, מתלוננת שהן שמנות והטוסיק בולט. אמא שלי עומדת לידי ואומרת שהרגליים שלי יפות כמו שהן, שטוסיק בולט עובר אצלנו במשפחה ובכלל גברים אוהבים את זה. אני מתרצה, לעת עתה.

כמה חודשים אחר כך עליתי במשקל בצורה קיצונית. הייתי חוזרת כל יום מבית הספר לבית שבו אמא בחדר העבודה ולא מרשה שיפריעו לה או בכלל איננה. אחי הגדול לא גר בבית והייתי נורא לבד. כדי לפצות על הבדידות הייתי מכינה לעצמי שוקו מחלב מורתח עם שוקולד חלב בתוכו. טבלה שלמה בכל פעם.

שישה קילו אחר כך, פתאום שמתי לב והפריע לי המשקל. הספרות הראו 56 וזה לא מצא חן בעיניי, למרות שאמא שלי תמיד אמרה לי שאני יפה.

התחלתי להתאמן בכפיפות בטן כל לילה לפני השינה, על המיטה, עם כרית על הרגליים לייצוב. התחלתי בעשרים, הגעתי בסוף לשלוש מאות. דפקתי לעצמי את הגב מכיפוף לא נכון, אבל ירדתי שישה קילו בחודש. כמובן שנגמרו ימי השוקו העליזים.

בפסח האחרון שלי בבית, קצת לפני גיל 14, שהיתי עם אמא שלי בבית מלון. אז כבר עליתי במשקל כי גדלתי וזה היה בסדר. לקחנו חצי פנסיון וכל בוקר הלכנו לאכול בחדר האוכל סעודה עשירה ומגוונת. יצאתי הרבה לטייל עם חברות בעיר ואפילו נסעתי ללונה פארק, כך שאכלתי שוב רק בערב. בסוף החג היא עלתה 4 קילו ואני ירדתי מספר זהה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקנאת בי. המסר היה פשוט: את יפה ונראית נהדר, הגוף שלך יפה, אבל לרדת במשקל זה דבר טוב.

בהוסטל נשקלתי כל שבוע בשיחות אצל העו"סית, כמו כולן. זה היה טקס שלווה אצלי תמיד בחרדה קטנה. התעגלתי, גדלו לי מותניים מהסוג שיוצא כשלובשים מכנסיים צמודים והגעתי למשקל 61 קילו. רציתי לרדת מתחת לגבול ה-60 העגול, אבל לא הצלחתי למנוע מעצמי אוכל ובכל שקילה הרגשתי שנכשלתי. סרבתי לקבל את זה שאני הופכת לאישה והגוף שלי אמור להיות עגול יותר וזוויתי פחות. כל הפרסומות והחברה סביבי הראו לי ההיפך.

בבית הספר הייתי תמיד רעבה ואוכלת את כל הסנדביצ'ים הטעימים שהמדריכים הכינו. בצהרים הייתי חוזרת רעבה ואוכלת את האוכל המבושל הטעים של המבשלת ובערב, איך אפשר לוותר על ארוחת ערב? הרבה פעמים הייתי רעבה עוד באמצע ומורחת פרוסת לחם או שתיים במשהו.

קינאתי בבנות שהצליחו לרדת במשקל ונראו טוב בבגדים יפים. רציתי גם אבל לא הצלחתי. הייתי אומללה מתחושת חוסר השליטה. הרגשתי שהאוכל שולט בי, מבטיח נחמה מפוקפקת ובתמורה קובע לי מה, מתי וכמה.

בצבא נכנסתי למשטר אימונים אישי שהמצאתי מליקוט כל מיני פיסות מפה ומשם. תרגילים מסוגים שונים, כולל כפיפות בטן, כל לילה לפני השינה, ללא יוצא מהכלל. בזכות האימונים נשארתי 61 קילו ולא עליתי. לא היה מה לדבר בכלל על ירידה במשקל.

בסביבות גיל 24 הגעתי למשקל שיא של 72 קילו, בגלל תקופה ארוכה של הפסקת עישון, חיי נוחות ומותרות. היה לי אז בן זוג אוהב שלא אמר כלום ולמרות שהפריע לי לראות את המספר המחריד, היה לי כמעט נוח. לא באמת, כי הכאבים של הפיברומיאלגיה החמירו בגלל העומס על הגוף, בגדים לא התאימו לי יותר והרגשתי רע עם עצמי.

לקראת החתונה שלי התחלתי לשים לב למה שאני אוכלת ולהגביל כמויות בעדינות. זה כנראה הספיק, כי ירדתי למשקל 65.

שנה וחצי אחרי החתונה שוב עליתי, בהדרגה, בזכות תקציב קניות שגדל, בישולים יומיומיים והרבה זבל שהכנסתי הביתה ולפה שלי כפיצוי על חוסרים רגשיים ונפשיים. כשהתגרשתי, שקלתי 73. הייתי בשוק מעצמי.

חודשיים לא היה לי תאבון, לראשונה, בעקבות דיכאון אמיתי וצער מהגרושים. פתאום לא התחשק לי כלום. ירדתי 12 קילו בזמן הזה ולמרות שהצטערתי שאני מרגישה חרא, שמחתי על תוצר הלוואי של המצב ונהניתי לראות את הגוף שלי במראה.

נסעתי להחלים אצל סבא וסבתא והדודה בניו יורק. לאט לאט התחיל לחזור לי החשק לחיות וחזרתי לאכול, בצער רב.

איזה דיסוננס קשה זה היה! מצד אחד רציתי לשמר את המשקל הנמוך ומצד שני סבתא הכינה וקנתה כל מה שאני הכי אוהבת לאכול. איך נמנעים מאוכל? הייתי כל כך מרוצה מאיך שנראיתי! התענגתי מהגוף שהשתקף אלי במראה, נהניתי להתלבש יפה ולא רציתי לוותר על התחושות האלה.

ידעתי שלעולם לא אוכל להיות אנורקסית. כמה מפחיד שלרגע בכלל רציתי?! אני אוהבת אוכל ואוהבת לאכול יותר מדי. אני נהנית מהמרקם של מאכלים מסויימים לפעמים אפילו יותר מהטעם. אבל יותר מהכל, אני אוהבת את עצמי ולא אוכל להרעיב את עצמי. פשוט כך.

התחלתי ללכת הרבה, חרשתי את העיר ברגליים ונשארתי במשקל הרצוי.

בשנתיים שאחרי נשארתי פחות או יותר בטווח הרצוי, בלי למנוע מעצמי דברים. הייתי עסוקה בעבודה ולא היה לי כסף למותרות.

בגיל 28 הפסקתי לעשן ועליתי 7 קילו תוך חודשים ספורים. לא כי חיפשתי תחליף, אלא כי נהניתי יותר מהאוכל והתאבון כבר לא דוכא על ידי הסיגריות.

בשנה שעברה מאז ניסיתי מדי פעם למתן את עצמי ולשלוט בכמויות. כל פעם מחדש התאכזבתי וכעסתי על עצמי שאיני מסוגלת לשלוט בדחף הזה ושאני חלשה אל מול הפיתויים. לאוכל היתה השפעה עצומה עלי, הוא מילא חוסרים והיה תמיד עמוס במטענים רגשיים.

תחושת חוסר השליטה הכניסה אותי כל פעם לסחרורי מחשבות מדכאים ואכזבה. חייתי מקרייב לקרייב, כל פעם "מתחשק לי" משהו אחר לאכול, ואני ממהרת לספק את החשק, אולי עכשיו ארגע, ולא, שוב אחד חדש ואני ממשיכה במרדף חסר תכלית.

במשך כל השנים מגיל 14 ניסיתי לעבוד על הבטחון העצמי שלי, שלא יהיה תלוי במשקל. נאבקתי שנים בעצמי אך בעיקר בשטיפת המוח החולנית מבחוץ. ידעתי שאני לא שמנה, אבל גם לא הרגשתי טוב עם הגוף שלי, שלעולם לא יהיה רזה, פשוט כי זה המבנה. ידעתי שזה נורא שכמה קילו לפה או לשם יקבעו כמה סקסית אני מרגישה והאם אני ראויה, בכלל.

זו היתה עבודה לא פשוטה, אבל מתישהו בסביבות השנתיים האחרונות התחלתי לגור בנוח בתוך הגוף שלי. ההוכחה הגיעה כשגם אחרי העליה האחרונה במשקל, עדיין הרגשתי טוב עם עצמי. תחושת הערך העצמי שלי כבר חזקה מספיק ונובעת מחלקים אחרים בתוכי.

לפני כחודש ראיתי שאני ממשיכה לעלות. עד אז היתה בי תקווה קלושה שמדובר בעניין זמני עקב הפסקת העישון שיתאזן תוך כמה חודשים. הבנתי שלא ותהיתי, מה אני עושה שכל כך שגוי?

ישבתי עם חבר שבדק איתי מה אני אוכלת ביום רגיל, אחד לאחד. התוצאה הפתיעה אותי. אמנם תמיד אכלתי "מה שבא לי", אבל חשבתי שאני סך הכל בסדר. טעיתי, בגדול. צרכתי אלפי קלוריות מעל לנדרש, כל יום. למזלי גם זזתי הרבה והלכתי הרבה ברגל, לכן לא עליתי בצורה קיצונית יותר!

נאלצתי לבצע שינוי מקיף, כשהשלב הראשון הוא רכישת ידע. אמנם אני אוכלת מאוזן יחסית, הרבה ירקות, מגוון נכון ומכל אבות המזון, אבל גם הרבה מאכלים עתירי שומן וקלוריות. התחלתי לנהל יומן אוכל ונחרדתי לגלות כמה המאכלים החביבים עלי מקפיצים את הצריכה שלי. מעולם לא חשבתי שפיצה ובורקס יסייעו לי לרדת במשקל, אבל גם לא הייתי מודעת לקנה המידה של ההגזמה בכיוון השני.

התחלתי לשים לב לכמויות, לבחור אחרת ולתעד הכל. הסטוריית החיפוש שלי בגוגל התחילה לכלול שמות מאכלים בתוספת המילה "קלוריות" לצידם ובשבוע השני בכיתי.

במשך השנים בזתי בלב לכל סופרי הקלוריות, הנקודות והגרמים. אמרתי לעצמי שזה מוציא את כל הכיף מהאוכל וכבר עדיף לי למות מלהיות כזאת. בשבוע השני למעקב הרגשתי שבאמת עדיף לי למות וזה באמת מוציא את החדווה מהאוכל. בכיתי מתסכול, הרגשתי שאני לא שולטת במה שנכנס לי לפה ועכשיו כשנוסף הידע על המחיר שאני משלמת על כל ביס פיצה או שלוק שוקו, התסכול והשיפוט העצמי הפכו לקשים יותר.

אפילו מעט הנחמה שפעם מצאתי באוכל, החלה להעלם עם הידיעה. הרגשתי כמי שנגסה בתפוח ועכשיו יודעת ומגורשת מגן עדן.

מצד שני, זו היתה רק ההתחלה ולא יכולתי לוותר כל כך מהר, אז סחבתי, בדמעות ומרי, אבל סחבתי.

השבוע שאחרי היה פחות נורא. ישבתי עם חברה וקיבלתי ממנה כמה טיפים, בעיקר על בחירות שאפשר לעשות, ורעיונות למאכלים משביעים, טעימים ומפנקים. מה שהיה לי הכי קשה זה הויתור. הידיעה שיש מאכלים שאצטרך להוציא לחלוטין מהתפריט, כי הם "עולים" לי יותר מדי ולא משאירים מקום לארוחה נוספת באותו יום. בעזרתה הבנתי שלא אהיה חייבת לוותר על דברים, אלא רק לשים לב לכמויות ותזמונים. היא עודדה אותי להמשיך בצעדים קטנים ושיבחה אותי על בחירות נכונות שכבר עשיתי בעצמי. איזה מזל שיש לי חברים כאלה!

במקביל התחלתי להשתמש בתוכנת ספירת צעדים בפלאפון, כדי לקבל פידבק על כמות ואיכות התנועה שלי. גיליתי שהממוצע הוא יותר מ-4 קילומטרים ליום ויש אפילו ימים שבהם אני צועדת 10! מצב הרוח שלי השתפר בזכות החברה ובזכות מד הצעדים ונמלאתי מוטיבציה להמשיך.

חודש אחרי שהתחלתי, נשקלתי וגיליתי שירדתי קילו.

רק קילו, אז מה? בחודש זה כלום, לא? ייקח המון זמן לרדת מ-69 המלחיץ את 8 הקילוגרמים הלא רצויים.

ובכל זאת. זה מספיק בשבילי. מספיק כדי להרגיש שאני בכיוון הנכון. המספר לא באמת משנה, המשקל לא רלוונטי. זו השליטה העצמית, היכולת להחליט מה אני מכניסה לבטן וממה אני מעדיפה ויכולה להימנע.

הצלחתי!

לראשונה בחיי אני לוקחת שליטה על מה ששלט בי כל כך הרבה שנים והתחושה מרגשת ועילאית!

 

IMG_1390

כאילו זה היה אתמול


IDF

אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל, ואיך בכלל אפשר לספר משהו כמו מלחמה. רוב הסיכויים שאשכח דברים חשובים, אתרכז בדברים מינוריים ואתעלם מהמז'וריים. בכל מקרה, זה הסיפור, פחות או יותר, מנקודת המבט שלי.

הכול התחיל כשהיינו בנופש באשקלון. ביום רביעי היה לנו יום ספורט ונהנינו נורא. לקראת הצהרים כבר רצו שמועות על שני חיילים שנחטפו בגבול לבנון. היינו כבר תקופה ארוכה בכוננות קפיצה, אבל לא לצפון אלא לעזה או ג'נין, והפתיע אותנו שיש בלגן בלבנון דווקא.

כשמפקד הגדוד הכריז על הפלוגות הזוכות (קיבלנו מקום שני, אבל מי זוכר?) הוא הודיע שאין לנו מה לדאוג, והערב גדוד יהיה כמתוכנן. בערב שיגעו אותנו כל שתי דקות עם שינויי תוכניות. בסוף לא היה ערב גדוד, הלוחמים הוקפצו לצפון, ואנחנו (המפקדה), נשארנו לישון באשקלון ועל הבוקר עפנו משם לבית ליד.

בבית ליד התארגנו 24 שעות ובבוקר יום שישי כבר היינו מוכנים, כל מחלקה והפק"ל חירום שלה. אנחנו בשלישות הדפסנו מיליון עותקים של דפי שבצ"ק (שיבוץ קרבי- פרטים של מי שיוצא לפעילות מבצעית), המון עותקים של כל מיני פורמטים לימי חירום וכל מיני. צחקנו על כול הטפסים שממלאים במקרה שמישהו נהרג. עדיין לא היינו לחוצים או משהו, רק נרגשים, שסוף סוף קורה משהו בשירות שנחשב לממש מרגש. נראה לי שאז בכלל לא הבנו במה מדובר.

נסענו לאליקים, בסיס אימונים בצפון, ושם התארגנו עוד קצת. השליש חילק אותנו לפלוגות, וכל אחת הלכה לפלוגה שהיא הכי אוהבת. אני הלכתי לפלחו"ד, תמי למבצעית, מורן הפק"רית למסייעת ושירה המסופחת למסלול (מחזור גיוס נובמבר 05). הרעיון מאחורי החלוקה היה שנוכל ככה לתת דיווחי כוח אדם מהשטח, ובדיעבד זה היה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות באותו זמן.

כל הפלוגות חוץ מהפלחו"ד היו עדיין באליקים, ורק הם היו בפארק גורן, ליד קיבוץ גורן. הסיעו אותי אליהם, וכשהגעתי חטפתי שוק כי היה כבר ערב, ולא ראיתי כלום. תוך כמה דקות התרגלתי לשטח וראיתי שכולם היו מחולקים לפי מחלקות ביער, לכל אחת שטח, והם אוכלים ארוחת ערב שישי.

הם שמחו לראות אותי, ואני שמחתי אפילו יותר לראות אותם. התגעגעתי ביומיים האלה שלא ראיתי אותם! שמתי את התיק שלי ליד אחת המחלקות והתחלתי מיד לעבוד על דוחות כוח אדם. מי נמצא כאן, מי בבית, מי בעורפית בבית ליד ומי יצא למארב. באותו זמן עדיין לא עברנו את הגדר, וכל פעילות הייתה בתחומי הארץ. אף אחד לא ממש חשב שנעבור אותה.

בזמן הזה שהיינו ביער נהניתי מכל רגע, הייתי לבד עם הפלוגה, התעסקתי רק בדוחות כוח אדם, הבאתי עיתונים לפלוגה, והשלמתי דסקיות למי שחסר לו. חוץ מזה העברתי את הזמן בכיף עם כל הלוחמים, והיה לי פשוט טוב! לא חסר לי כלום, ישנתי כל לילה עם מחלקה אחרת, מקום של כבוד באמצע, מוקפת לוחמים ששומרים עלי. היו שם אפילו שירותים בתוך מבנה מסודר וברז גבוה יחסית שיכולתי לחפוף את השיער. הלוחמים העריכו אותי על זה שלא מפריע לי להיות בשטח באותם תנאים שלהם, ואפילו ליהנות מזה. מידי פעם שמענו על קטיושות שנופלות בארץ, ועל נפגעים.

הרגע הכי נורא היה כששמענו על רקטה שנפלה ברכבת בחיפה, ואחד מהפלוגה נלחץ, כי אחיו עובד שם. במשך שעה הוא השתגע כי קווי הטלפון קרסו, וברגע שהוא השיג קו, אמא שלו ענתה לטלפון וסיפרה לו שאחיו אכן היה שם, ונהרג. פעם ראשונה שראיתי מישהו מקבל בשורה נוראית כל כך, וזה היה דבר נורא. הוא יצא מדעתו כמעט מרוב צער, בכה, צעק ולא ידע מה לעשות עם עצמו. מיד לקחו אותו ברכב של הפלוגה לבית. נשארנו שם עם הרגשה נוראית ולא ידענו מה לעשות.

עברו ככה שלושה ימים, וביום שני עברה כל הפלוגה (ואני איתה) ליישוב "אבן מנחם" לבית העם.

כשהגענו לאבן מנחם, אני הייתי כבר אחרי שבוע בלי מקלחת, והרגשתי קצת מלוכלכת. אמנם השתמשתי במגבונים לחים, אבל זה לא מספיק בשביל להרגיש נקיה. היה שם מישהו שגם גר במקום וגם עשה מילואים בתור אחראי ביטחון של היישוב, והוא הציע לי לבוא אליו להתקלח. וידאתי שללוחמים יש מקום להתקלח (סידרו להם במקלחת של הפועלים בבית אריזה) והסכמתי. לקחתי איתי את הרס"פ של הפלוגה  כדי להרגיש בנוח.

כשהיינו ביער שמענו קולות של הפצצות מהסוללות שלנו שם, אבל הם היו חלשים, כי היינו יחסית רחוקים, משהו כמו 7 קילומטרים מהגבול. באבן מנחם היינו קילומטר וחצי מהגבול, והיו חמש סוללות סביבנו במרחק שנע בין חמש מאות מטרים לקילומטר. ההפצצות נשמעו פי אלף יותר חזקות. תוך שנייה התרגלנו ואפילו נהנינו לשמוע את זה. כשהוכרזה הפסקת האש, משהו כמו חודש אחרי זה, והפסיקו ההפצצות, היה לי קשה לישון בלי הרעש הזה מרוב הרגל!

איך שאני והרס"פ (שמואל חנוכי) עולים על הרכב של הבחור (מוטי), היה פיצוץ שנשמע ממש קרוב, וכל החשמל ביישוב נפל. הגענו לבית שלו ובגלל שהוא אחראי הביטחון היה לו קשר, אז הוא דיבר עם כמה אנשים והסביר לנו שנפלה רקטה קרוב, החשמל נפל בגלל זה, אבל יחזור עוד מעט. הוא הוציא נרות, ושם במקלחת כדי שלא נבזבז סתם זמן. הלכתי למקלחת, והיה שם ג'קוזי! איך נהניתי! מכמה סיבות, קודם כל, כי זה היה ג'קוזי! שנית, בגלל שלא התקלחתי המון זמן, וישנתי ביער עם מלא לכלוך. ולבסוף, היה שם מרכך לשיער!!! זה הדבר היחיד שהרגשתי בחסרונו ביער. מצחיק, אה? די התמכרתי לחיים בלכלוך, אפילו נהניתי להיות ג'יפה, אבל היה חסר לי מרכך.

כיבסתי שם את הלבנים שלי ביד, ובזמן שחנוכי התקלח ייבשתי אותם במייבש כביסה של מוטי. ישבנו אחרי זה במרפסת עם כוסות קפה חם וצפינו בהפצצות. יש לו שם נוף נהדר של הגבול מהמרפסת, ושיחקנו בזיהוי טילים. היה נורא כיף!

אחרי זה נסענו לחבר שלו ואכלנו צלעות כבש על האש על רקע ההפצצות, וכמה שזה היה הזוי, פשוט נהנינו מכל הסיפור יותר. כל יישובי הצפון כבר היו כמעט ריקים לגמרי, מי שנשאר היה 24 שעות ביממה במקלט, והכבישים היו תחת סגר צבאי. היה נורא מיוחד השקט שם, בניגוד מוזר להפצצות שלנו ושלהם. בהתחלה עוד ניסינו לקבוע אם פיצוץ מסוים הוא "יציאה" שלנו או "נפילה" אצלנו אבל ככל שיותר קרובים לגבול ככה יותר קשה, כי הכול נשמע כבר אותו דבר.

חזרנו אל שאר הפלוגה לבית העם אחרי סיבוב קצר ביישוב והלכנו לישון.

ביום רביעי הלוחמים היו אמורים בפעם הראשונה לעבור את הגדר. כולם התרגשו ואולי קצת חששו, אבל אז זו עדיין לא הייתה הרגשה של משהו אמיתי. לא הייתה מודעות אמיתית לסכנה. הם התארגנו ליציאה, ואני חיבקתי כל אחד ואחד לפני שהוא הלך. הלכתי לחמ"ל הפלוגתי וישבתי שם כל הלילה. בסוף הם לא נכנסו. עצרו אותם לפני הכניסה, כי מפקד החטיבה החליט שהכניסה תהיה בכוחות גדולים יותר, וממקום אחר. בבוקר התקפלנו מהיישוב, ועברנו ליראון. קצת מערבה על הגבול. התמקמנו, כל הגדוד, בחניון ליד היישוב, צמוד לכרם של יקב.

בערב יום שישי כולם נכנסו ללבנון. תמי ואני התרוצצנו כמו משוגעות בין המפקדים כדי לרשום בדיוק את כל מי שנכנס, ולהכין דוחות שמיים וסטטיסטיים. לפני שהם עלו על האוטובוסים בדרך לגבול, היה להם זמן התארגנות. בזמן הזה עברתי ביניהם, מחבקת את כולם, צוחקת עם כולם (כמה בדיחות שחורות רצו שם!) ועוזרת קצת פה, קצת שם.

אחד הקצינים בשם יפתח, מפקד מחלקה, שנורא אהבתי, היה אמור להשתחרר מהצבא במרץ, והחליט באותו יום שהוא משתחרר בנובמבר. כשראיתי אותו אמרתי לו "שמעתי שאתה משתחרר בנובמבר" אז הוא צחק ואמר, "כן, תגידי להם שיכתבו את זה על המצבה שלי". גם הוא כמו כולם היה בקטע של הומור שחור. כל פעם שראיתי אותו באותו יום אמרתי לו "סליחה, אתה יפתח שרייר?" והוא היה אומר לי כל פעם "כן, למה?" והייתי אומרת לו "אה, סתם, שמעתי שאתה אמור להשתחרר בנובמבר" והוא אמר לי "כן, תגידי להם שירשמו את זה על המצבה שלי! במילים האלה!"­­­ והיינו צוחקים, עד לפעם הבאה שהייתי רואה אותו שוב באיזה פינה, מסדר לחייל אחד את התיק, מחייך לאחר, מסביר לשני את הנתיב בו אמורים ללכת, ומחזק את השלישי. אז לא ידענו שזו פעם אחרונה שאנחנו רואים אותו בחיים.

כשירד החושך, המג"ד הודיע שיוצאים. תוך כמה דקות כולם נעלמו, ואנחנו חשנו ריקנות מטורפת. פתאום הכול היה רציני, הם לקחו אוכל לשלושה ימים בתיקים, תחמושת ומים לארבעה. אף אחד לא ידע מה יהיה. לא הורגלנו במצבים כאלה. אני עליתי עם השליש לתוך היישוב, שם הוקם חמ"ל חטיבתי. כל חטיבה הקימה שם חמ"ל משלה, והיישוב היה מלא בחיילים, קצינים מכל הדרגים, מילואימניקים וסדירניקים על ימין ועל שמאל. אם עד אז הרגשנו התרגשות וחידוש, נהנינו מלהיות זרוקים בכל מיני יערות ומצבים הזויים, אז זה התחיל להיות רציני ומדאיג. דאגתי כל כך לחיילים, שלא שמתי לב בכלל אם אני אוכלת או לא, ישנה או לא ובכלל מה המצב שלי. רוב הזמן לא אכלתי הרבה, לא ישנתי בכלל ורק הייתי בחמ"ל בהאזנה.

ככה עבר הזמן, החיילים שנשארו מאחור ישנו בחורשה מחוץ ליישוב, אני הייתי בתוך היישוב בחמ"ל ומידי פעם הלכתי לבקר אותם, לשבת קצת איתם ולחזור לחמ"ל בלילה. באחד הימים הגיעה משאית "כיבוסית" ונתתי את המדים המטונפים שלי עם כל הלבנים לכביסה. קיבלתי אותם חזרה שעתיים אחרי עם ריח של מרכך, נקיים ורכים.

ביום שלישי בערב מורן הפק"רית הגיעה מבית ליד. בחצות בדיוק התחילו פתאום לשיר לי "היום יומולדת". זה היה העשרים ושישה ביולי ומורן הביאה לי עוגה. כיביתי נרות ואכלנו מהעוגה שהיתה נהדרת. היה כיף!

לפנות בוקר העיר אותי מישהו וסיפר לי שהנדסה קרבית באים עם גופות של מחבלים מתוך לבנון. הם ישבו ממש לידנו בחורשה, אז באתי לראות. היו שם המון צלמים של כל מיני עיתונים וערוצי טלוויזיה. היה נורא מעניין רק לחכות. כשכמעט התייאשתי הם הגיעו פתאום על גבי "פומות" (סוג של רכב כבד משוריין) והייתה הצגה שלמה סביב כל זה. היה ממש מוזר, מלהיב ומסריח נורא. לעולם לא אשכח את הריח של גופה נרקבת. הביאו אותם בתוך שקים לבנים ופרשו המון כלי נשק מכל מיני סוגים שמצאו. הלכתי לישון בהחלטה שאני לא הולכת להיות צלמת של שום עיתון או רשת טלוויזיה כמו שרציתי פעם, כי הם פשוט היו גועליים אחד אל השני בניסיון להיות הראשונים. התחלתי להבין שזה חלק מדרישת התפקיד ולא התחשק לי יותר.

קמתי בצהרים עם הרגשה נוראית. היה לי רע על הלב, למרות שזה היה היומולדת שלי. החלטתי ללכת לחמ"ל ולקחתי איתי את אחד החיילים. היו שמועות על נפגעים מיחידת "מגלן" והייתה לי הרגשה רעה. תוך כדי הליכה, חמש דקות מהחמ"ל, התקשרתי למורן שכבר הייתה שם. היא ענתה לי ואמרה שזה בסדר, ואני ממש לא צריכה לבוא, כי לא צריך אותי כרגע, הכול רגוע. המשכתי בכל זאת ללכת. הבחור שהיה איתי, גבי פרסמן, שאל אותי למה אני רצה. אמרתי לו שאני מרגישה שמשהו לא טוב קורה.

פתאום היה טלפון ממורן. עניתי והיא ביקשה ממני בקול רועד להגיע לחמ"ל כמה שיותר מהר. שאלתי אותה כמעט בצעקה "מורן, מה קרה???" היא אמרה "יש לנו הרוג אחד ושני פצועים קשה". ניתקתי והסתכלתי על גבי. אצלו על הפנים ראיתי מה שהלך אצלי. הוא נהיה חיוור כמו סיד, וניער אותי בלחץ "מה קרה?" אמרתי לו והתחלנו לרוץ כמו משוגעים. הגענו לשם, ואף אחד עדיין לא ידע את השמות שלהם. חיכינו בלחץ עד שיהיו השמות. כולם בחטיבה הסתכלו עלינו ברחמים, כי זה היה ההרוג הראשון של החטיבה ושל הגדוד. עד אז נהרגו מגולני, אבל אף אחד עוד לא נהרג לחטיבה.

פתאום ראיתי את אירה, קצינת המבצעים, מדברת בטלפון, ומורן לידה רושמת על דף. רצתי אליה, גבי אחרי, וראיתי מה היא רושמת. היא רשמה קודם ארבעה שמות, ליד כל אחד "קשה, בינוני, קל, קשה" ואז עוד שם נורא אחד, ולידו כלום. היא רשמה "יפתח שרייר".

התחלתי לבכות, ולא האמנתי עדיין. שאלתי אותה כמעט בהיסטריה, "מה יפתח? מה איתו? מה יש לו? קשה, קל, מה??" היא לא ענתה, והתחילה לבכות גם היא. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה: הוא רצה שיכתבו את זה על המצבה שלו, שיכתבו 'היה אמור להשתחרר בנובמבר'.

היינו כמה רגעים בשוק, ואז היא עצרה את הבכי ואמרה, "אתי זה לא הזמן עכשיו לבכות, יש לנו עבודה!".

נכנסנו לחמ"ל, הלכנו לפק"ל חירום, והוצאנו את כל הדפים שצחקנו עליהם בהתחלה, כל הפורמטים של זיהוי גופה, דיווח על חפצי הרוג, דיווח על הרוג, וכל מה שחשבנו שבחיים לא נשתמש בו. אני בוכה ומורן אומרת לי מה להוציא ומה לא צריך. כשהיו לה כל הטפסים היא לקחה את התיק שלה ואמרה לי להישאר נציגת שלישות בחמ"ל, כי היא נוסעת לבית חולים. נשארתי שם, עדיין בהלם קצת, ולאט לאט מבינה שזו מלחמה.

מסביב כולם הסתכלו עלי ברחמים, ואני השתגעתי, כי לא יכולתי לדבר עם אף אחד. גבי הלך, והיה אסור לי לספר לחיילים שיפתח נהרג כי ירו לו טיל "סאגר" על הבית שישב בו. צריך קודם שקצין העיר ילך למשפחה לספר להם. ישבתי מחוץ לחמ"ל ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. כולם באו אליי, הציעו לי מים ולא ידעו מה לומר. הם הכירו אותי בשלושה ימים האחרונים בתור מישהי שכל הזמן צוחקת, מחייכת אל כולם, הכרתי את כל המילואימניקים, שמעתי על המשפחות שלהם ומה לא. פתאום הם ראו אותי בהלם כזה, עם דמעות והכול, ולא ידעו מה לעשות.

התחילו להגיע טלפונים אחרונים של יומולדת. אנשים התקשרו לאחל לי מזל טוב. היה כל כך הזוי! חלק סיננתי, כי לא יכולתי לענות, ולהגר סיפרתי מה קרה. עד אז אף אחד לא ידע שאני בצפון כי לא רציתי להדאיג אותם, אבל אז כבר לא יכולתי להישאר עם זה לבד.

זרמו אלי טלפונים מכל העולם. כל בני המחזור שלו שהשתחררו כבר, מחזור גיוס מרץ 2003, ששמעו על זה ורצו לוודא איתי שזה נכון, כל מי שהיה בקורס מ"כים, קורס קצינים, כל מי שהיה בבית, או עזב את הגדוד, המון אנשים. בהתחלה עוד אמרתי שאני לא יודעת כלום, אבל אחרי שהשליש אמר לי שהמשפחה יודעת, חזרתי אל כולם וסיפרתי להם. אמרתי להם גם את מועד הלוויה וזה היה נורא, כי זה המוות הראשון שלנו במלחמה.

בלילה חזרתי לחורשה, אל החיילים. כולם כבר ישנו, אבל ישבתי עם אחד שנשאר ער. כבר נרגעתי מהערב, וגם גיליתי שכולם ידעו די מהר, למרות שניסינו לשמור את זה בסוד עד שהמשפחה תדע. פשוט היה מישהו שהעביר לכולם. לא הצלחתי לישון, השתגעתי בשק שינה, הורדתי אותו ממני ונשארתי רק על המזרון הדק. בין צמרות העצים שמעלי הסתכלתי על הכוכבים ולא הצלחתי להירגע.

למחרת קמתי, התקלחתי במקלחת שדה והלכתי שוב לחמ"ל. שם התחילו שמועות שהגדוד יוצא בערב. בסוף זה לא קרה, אלא רק למחרת.

באותו יום היו עוד קרבות שם, ובטעות חייל אחד שלנו מעד עם טיל לאו ביד, וירה אותו ברגל של חייל אחר. ערן פרי. הרגל התרסקה מתחת לברך, ורק חוסם עורקים ששם לו החובש הציל אותו ממוות. ערן פרי חיכה תשע שעות לחילוץ, כי הם היו תחת אש, ולא קיבל מורפיום, כי הפרמדיק הכי קרוב היה 100 מטר ממנו, והם היו תחת אש.  הוא סיפר לי אחרי זה שעישן קופסה וחצי של סיגריות וחשב רק מה לעשות עם עצמו ואיך הוא הולך להמשיך לחיות. הוא רצה לירות לעצמו בראש, אבל בסוף החליט שלא. הלכה לו הרגל וקטעו לו אותה מעל לברך. עכשיו הוא בשיקום.

ביום שישי בערב מצאתי את עצמי עם תמי ומורן מחכה על הגבול לגדוד צנחנים אהוב שיחזור מלבנון.

ממרון א ראס ראינו פצצות תאורה של החיזבאללה עפות לכל מקום, טילים ורקטות נוחתים, גיהנום. דאגנו כל כך לכוחות שלנו שכאבה לי כבר הבטן. ראינו אותם מתקרבים על צלע ההר ופתאום הראשונים הגיעו! כיוונתי אותם לאוטובוס הראשון שעליו הייתה תמי אמורה לרשום מי נמצא ומי לא. ראיתי את סמל המחלקה של יפתח מוביל את המחלקה וגם ככה הייתי כולי בהתרגשות, אז בחושך הזלתי דמעות בלי שאף אחד יראה. הפלוגות שבאו היו המסלול (נוב' 05) והמסייעת, שממנה היו כל הפצועים ויפתח. בקושי ראיתי בחושך, אבל הם זיהו אותי, ובאו לחבק אותי, אחד אחד.  שמחתי לראות אותם, אבל חיכיתי לפלחו"ד שלי. היו שם נציגים של החטיבה שאמרו לנו שקודם גדוד 890 יוצא ורק אז הפלחו"ד והמבצעית שלנו. פחדנו שכבר יהיה אור, ויגידו להם שמסוכן מכדי לצאת.

890 התחילו להגיע כשכבר היה אור, ונאמר לנו שלא משנה מה, החבר'ה שלנו ייצאו כי הם כבר בדרך. חיכינו ש890 יעברו כבר ויגיעו שלנו. בינתיים הגיעו צלמים, שאני כבר התחלתי לשנוא אותם מכל מה שהם עשו מהמלחמה הזו.

פתאום ראיתי את מפקד הפלוגה של המבצעית, ואחריו כולם. תמי ואני רצנו אליהם והתחלנו לחבק אותם, כל אחד מהם, עם כל הסירחון של השבוע המסריח הזה, עם כל הלכלוך, הזיעה וצבעי הפנים שנמרחו. לא היה לנו אכפת! תמי בכתה כבר, ואני חיכיתי לפלחו"ד. הייתה הפסקה אחרי המבצעית, המג"ד הגיע עם כל הקשרים והקצינים שליוו אותו ושמחתי לראות אותם.

פתאום ראיתי את הסמ"פ מוביל את הפלוגה, וזיהיתי אותם בשמש שכבר עלתה קצת. כל כך התרגשתי, והתחלתי לדמוע. רצתי אליהם וחיבקתי אותם, כמו את המבצעית, עם כל הסירחון והכול, וירדו לי דמעות. הם צחקו עליי קצת, אבל ראיתי שגם הם התרגשו. כולם פרקו את הנשקים והקשיבו למ"פ שנתן נאום. עמדתי שם במעגל של הפלוגה והרגשתי חלק, למרות שלא הייתי ראויה.

Coming back from Lebanon

עליתי איתם לאוטובוס, תמי עלתה עם המבצעית, ונסענו לבית ספר שדה הר חרמון. שם חנוכי הרס"פ הכין לפלוגה ארוחת פאר והפתעות. בדרך שמעתי חוויות, הקשבתי להם בשקט והם לא הפסיקו לספר על איך היה שם וכמה היו רעבים כל הזמן!

כשהגענו לאכסניה, כולם התנפלו על האוכל כי הרי לקחו אוכל לשלושה ימים בתיקים, והיו רעבים כמו חיות. אחרי זה חילקו אותם לחדרים, וחנוכי המתוק הזה הכין לכל אחד על המיטה מגבת חדשה, שמפו, סבון, לבנים נקיים וצ'ופרים, מלא ממתקים בכל חדר ופינוקים. מהשבוע השני למלחמה התחלנו לקבל חבילות מכל הארץ עם פינוקים והוא שמר הכול ללוחמים שיחזרו. איך הם שמחו!

התחילו להגיע המשפחות, להביא מטעמים ולפנק את כולם. בכל פינה בדשא ישבה איזו משפחה עם הבן שלה, והתרגשתי כל כך בשבילם. הייתי קצת בצד כי אף אחד לא הגיע בשבילי, אבל גם לא ציפיתי. ההורים של אחד הקצינים בפלחו"ד, אילן גבאי, עשו "על האש" לכל הפלוגה והזמינו אותי לבוא. ישבתי איתם ונהניתי מכל רגע. אחרי שהם הלכו ישבתי עם אילן גבאי, חייל שלו עשה לו קרחת ודיברנו על יפתח, שהיה חבר טוב שלו. הוא סיפר לי כמה היה לו קשה להמשיך ולדעת שהוא אפילו לא הולך להלוויה. סיפרתי לו מה היה בהלוויה, והוא סיפר לי איך היו היחסים ביניהם קרובים. דיברנו המון באותו יום, קצת גם צחקנו, אבל בעיקר התאבלנו. חנוכי סיפר לי אחרי זה שאבא של אילן דיבר איתו והבטיח שיעשה "על האש" גם בפעם הבאה שכולם ייצאו.

ביום ראשון התארגנו ועברנו ליישוב שתולה שעל הגבול.

נסעתי עם הפלחו"ד ובדרך התחלתי להכין רשימות של מי שייכנס ללבנון. כשהגענו לשם התארגנתי לשינה עם מחלקת הפטרול בפלוגה. הגדוד כולו הסתדר שם על הדשא מחוץ לבריכה, והם הכינו לי מזרון באמצע בין כולם, כמו בימים הטובים בפארק גורן.

את תמי לא ראיתי, היא ישבה עם עדי כהן, שהיה חבר שלה, כל הלילה. הם התחילו לצאת מאז הנופש, וגם ביראון, שהפלוגה שלו (נוב' 05, המסלול) לא נכנסה שם ללבנון, היא הייתה כל הזמן איתו. ביראון היא באה אליי פעם אחת עם עיניים בורקות "התנשקנו". אמרתי לה "נו, שיהיה במזל טוב" וצחקתי עליה קצת, אז היא אמרה לי "לא, את לא מבינה, זה זה! הוא מתאים לכול מה שאני מחפשת, הוא האחד…!". אז בשתולה הנחתי לה להיות איתו, ולא הצקתי לה. היה לי טוב עם הפלוגה שלי, בלב מחלקת הפטרול.

לפני שהלכנו לישון אילן הקצין העביר תדריך. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אלך והוא אמר "מה פתאום, את חלק מאיתנו". הוא הסביר להם על המקום שיילכו אליו, את סדר התנועה, ואמר ליהונתן איינהורן, אחד החיילים, שהוא איתו צמוד אליו. הוא אמר לו "יהונתן, אתה זוג ברזל שלי. לאן שאני הולך, אתה הולך, ואנחנו לא נפרדים".

לא ידענו אז שהם לא ייפרדו לנצח.

בבוקר לקחו אותי לחמ"ל בבירנית, שלשם החטיבה עברה. עוד הספקתי לשבת קצת עם הלוחמים לפני זה, לדבר איתם קצת ולתת להם קצת מכל האהבה שיש לי אליהם בלב.

בבירנית ראיתי את כל המילואימניקים שהכרתי לפני זה ביראון, והם שאלו מה שלומי, ושמחו לראות שדי התאוששתי. הסוף שבוע עם הגדוד עזר לי קצת, כי הייתה שם תמיכה של כולם בכולם. היה ביחד כזה מיוחד וראיתי את כולם, אז נרגעתי קצת.

באותו יום בערב, השלושים ואחד ביולי, נכנסו הכוחות שלנו ללבנון. הם התקדמו ל"עיתה א שעב". התחלתי משמרת בחמ"ל בתור נציגת שלישות מהבוקר של אותו היום, כי היו לנו כבר כמה כוחות בפנים. שמעתי אותם בקשר, מכוונים מסוקי קרב לכל מיני בתים שירו על הבתים שישבו בהם, וראיתי על המסך הגדול של מפקד החטיבה את הפגיעות, מצולמות ממזל"ט (שבדיעבד התברר שהוטס על ידי החבר הכי טוב שלי מהתיכון). ישבתי שם, דיברתי עם כולם, והעברתי את הזמן. למחרת, הראשון לחודש, יצאתי בצהרים לעשן סיגריה. הייתי בלחץ כי הכוחות שלנו עברו קרבות קשים ונלחמו שם בטירוף. שמעתי על פגיעות של טילי "סאגר" וטילי נ.ט..

פתאום אירה קצינת המבצעים יצאה מהחמ"ל וקראה לי. היה לה רעד קטן בזווית של הפה. נהייתי רצינית ברגע, ושאלתי אותה "מי זה?" היא אמרה "אילן". ויש לנו 2 "אילנים" בגדוד. אמרתי לה "איזה אילן?" וכבר הרגשתי את החולשה הזו ברגליים, את הרעד הזה בידיים, ואת הלב שלי הולם כמו משוגע, כמעט פורץ מהחזה. "אילן גבאי".

תוך כדי הדמעות התקשרתי לשליש, כי אני חייבת לדווח לו כל דבר. הודעתי לו, והלכתי להוציא את כול הטפסים.  כתבתי את השעה ואת המילה "חלל" על התדפיס של הפרטים האישיים שלו כמו שמורן לימדה אותי. אחרי שסיימתי לעשות הכול, ושתיתי הרבה מים כדי להירגע, כי הבנתי כבר שצריך להיות מקצועיים, ישבתי בחוץ.

פתאום אירה באה שוב. "אתי…", ושוב הרעד הקטן הזה בזווית של הפה שלה. "זה יהונתן איינהורן". לא יכולתי יותר, אבל כנראה שכן יכולתי, כי שוב עשיתי את כל התהליך.

ישבתי שוב בחוץ ואז התחילו הטלפונים. שוב, כל המחזור, כי אילן היה מאותו מחזור של יפתח, מחזור גיוס מרץ 2003. ושוב כל מי שבקורס מ"כים וקורס קצינים, וכל מי שעזב את הגדוד ומי לא.

ושוב להגיד שאין לנו עדיין שמות, וכן ההרוגים שלנו, וברגע שאני אדע מי זה אני אחזור אליך. כי המשפחה חייבת לדעת ראשונה. אלה היו שלוש שעות נוראיות.

ברגע שהשליש אמר לי שהמשפחות יודעות, התקשרתי שוב לכולם, להודיע להם את השמות. ואז פתאום לא יכולתי יותר, וכול מה שהחזקתי בבטן, בכיתי. הודעתי לכולם בדמעות, שאילן גבאי ויהונתן איינהורן נהרגו לנו. קצין ולוחם ממחלקת הפטרול בפלוגת החוד, הפלחו"ד האהובים שלי.

השאירו אותי בחמ"ל להיות מאזינה של הגדוד כנציגת שלישות, לא הלכתי להלוויות, ונראה לי שגם אם היו מרשים לי, לא הייתי מסוגלת ללכת. נשארתי לבד בחמ"ל החטיבתי, עשיתי משמרת של 48 שעות ערה, מחזיקה על קפה עד למצב של אינסומניה. ידעתי שאני גורמת לעצמי נזק, אבל לא היה אכפת לי. מאז הטלפונים לא בכיתי אפילו פעם אחת, אבל היה לי קשה, והייתי שם לבד.

יום אחרי, בערך באותו זמן שכולם היו בהלוויות של אילן ויהונתן, ישבתי מחוץ לחמ"ל, ואחת הסמב"ציות קראה לי. אירה אמרה לי שיש בית שיושב בו כוח שלנו, והוא חוטף "סאגרים" ו"נון טתים". הודעתי לשליש, כי גם את זה הוא רוצה לדעת.

פתאום אנחנו שומעים בקשר שיש הרוג לפלוגת המסלול. תמי התקשרה אלי משתולה, רצתה לדעת מי זה. אמרתי לה שתירגע, כי מחלקה אחת יושבת שם, ולא מחלקה 2 של עדי. שכחתי שעדי הוא קשר של המ"פ וישב עם מחלקה 1. אירה הריצה טלפונים, ואז באה אלי. היא גם לא יכלה יותר. עברה על הדפים שלי עם כל השמות של כולם. עברה על מחלקה 1 והמשיכה. אני הרגשתי קור זוחל ללב שלי. היא המשיכה והגיעה לשם שהכי פחדתי שזה הוא. היא סימנה קו קטן ליד "עדי כהן".

התקשרתי לשליש ולמורן. הסברתי לשניהם שזה חבר של תמי ושאסור להגיד לה את זה סתם ככה. היא תשתגע! אמרתי לשליש שיביא אותה אלי. הוא לא הסכים. אמרתי לו שיביא אותי אליה, והוא לא הסכים. הוא רצה לקחת אותה לאן שכל המחלקה שלנו הייתה, לרמב"ם, שם הם ביקרו פצועים. אמרתי לו שזה לא רעיון טוב, ושלפחות יביא את אמא שלה שגרה בחיפה, שתתמוך בה. אחרי חיפושים רבים השיגו את אמא שלה, ושלחו את תמי ברכב לשם. בדרך היא התקשרה אלי, ובפעם הראשונה בחיי סיננתי את תמי, החברה הכי טובה שלי.

כל שתי דקות התקשרתי לשליש "היא יודעת כבר?" והוא כל פעם אמר לי "עוד לא" עד שבסוף אמר שכן. התקשרתי אליה, והיא בכתה לי בטלפון, שברה לי את הלב. לא יכולתי לעמוד בזה ובכיתי איתה. היא כעסה שהבאנו את אמא שלה, לא רצתה שתראה אותה ככה. היא בכתה לי "למה את לא פה? למה את לא איתי כשאני צריכה אותך? אני צריכה אותך כל כך עכשיו! מה אני אעשה בלעדיו?" ולא יכולתי.

בכינו יחד בטלפון, ובסוף סיימתי את השיחה איתה עם חלל בלב. רציתי כל כך להיות איתה. היא היתה במצב הכי קשה שיש, ואני לא הייתי איתה שם לחבק אותה! כעסתי כל כך על השליש!

למחרת השליש סוף סוף שלח אותי לשתולה, כדי שאוכל ללכת להלוויה ולהיות עם תמי.

כל ההלוויה חיבקתי אותה, החזקתי ממש. עמדתי מאחוריה ותמכתי בה. זה היה אחד הרגעים הקשים של חיי. בכיתי איתה, כי דברי ניחומים לא היו לי לומר לה. אני לא יודעת מה אומרים במצבים כאלה. אז רק הייתי איתה.

אחרי זה חזרנו לשתולה, ונשארתי לישון שם לפני שאני חוזרת לחמ"ל. למחרת בערב הם היו אמורים לצאת, אז בסוף לא שלחו אותי לחמ"ל ונשארתי שם להיות עם תמי כל יום שישי.

בבוקר נסענו לבית ספר שדה הר חרמון, והגענו לפני כל הלוחמים. חיכיתי להם בקוצר רוח, ושוב כאבה לי הבטן. כשהם התחילו להגיע, חיבקתי את כולם, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל הפצועים שנמצאים בבתי חולים (היו לנו למעלה משבעים פצועים במלחמה הזו). מה שכאב לי הכי הרבה זה לחשוב על יפתח, אילן, יהונתן ועדי שלא חזרו עם כולם, שלא יחזרו לעולם.

היינו שם יומיים, המג"ד דיבר עם כל הלוחמים, והגיע גם קב"ן שהעביר שיחות מחלקתיות. זה לא עזר להם. דיברתי עם הרבה חיילים וקצינים, לכולם היה קשה.

ביום שני, השבעה באוגוסט, נסענו ליישוב זרעית, חנינו בכניסה, אכלנו ארוחת ערב, וכל הלוחמים עלו על ציוד. תמי ואני עלינו כל פעם לאוטובוס לפני שיצא, וסימנו מי יוצא בדיוק כדי שלא נפספס אף אחד.  אחרי זה השליש שלח את תמי לחמ"ל בבירנית, ואותי לשתולה, לישון עם המפקדה, ולמחרת לנסוע לבית ליד לעורפית. היה לי נורא קשה לנסוע לעורפית, כי שם החיים כרגיל, עולם כמנהגו נוהג. בדרך ראיתי רכבים נוסעים, חנויות פתוחות וכאילו שאין שום מלחמה בצפון, כאילו אין שם כבישים סגורים, כאילו לא נהרגים לי חברים.

הגעתי לבית ליד בצהרים ומיד התחלתי לעבוד לביקורת שנדחתה לתאריך לא ידוע. קברתי את עצמי בעבודה וישבתי על המחשב שעות על גבי שעות. קמתי ממנו רק בשביל לישון, וחזרתי שוב למחרת. ביום רביעי בבוקר דיברתי עם השליש והוא הסכים שאעלה לצפון אם סיימתי את העבודה. היה חשוב לי נורא להגיע לצפון כי כל הגדוד כבר יצא מלבנון. עליתי על רכב שנסע אחרי הצהרים לפקיעין, שם באכסניה ישבו כולם. הגענו בערב, וכולם שמחו לראות אותי! הופתעתי מכמות האהבה שהרעיפו עלי.

הגיעו כתבים מגלי צה"ל לראיין את החיילים בשידור חי, וכל מיני צלמים ועיתונאים לשמוע סיפורים. שמחתי בשביל החיילים, כי זה עשה להם טוב. למחרת בבוקר התחלקנו לאוטובוסים.  חלק נסעו לבקר את המשפחות של אילן ויפתח, חלק נסעו לקאנטרי קלאב ליום כיף, חלק נסעו לבי"ח רמב"ם וחלק לבי"ח זיו. נסעתי עם האוטובוס לרמב"ם, כי היו שם חיילים שרציתי נורא לבקר.

זו היתה חוויה לא קלה להיות שם, לצחוק עם הפצועים ולשמח אותם, אבל היה חשוב לכולנו להגיע. אחד מהפצועים, אשי ארז, הוא אחד הלוחמים הטובים בגדוד, מפקד כיתה, בחור מדהים שחטף רסיסים בעיניים, ועד היום הוא לא רואה בעין אחת. אני כל כך אוהבת אותו והוא ריגש אותי נורא! הוא לא בכה או התאבל על הראיה שלו, אלא לקח את זה רק לכיוונים של התקדמות והשלמה מדהימה כזו!

באמצע הביקור אצל אשי היתה אזעקה. נכנסה אחת האחיות ואמרה לנו לרדת למקלטים. ישבתי שם עם שלומי, מפקד מחלקת חבלה, המחלקה של אשי, שמענו את הבומים של הנפילות וצחקנו על האזעקה. רק בדיעבד קלטתי פתאום שהאחות הזו חשבה שנרד למקלטים ונשאיר שם את אשי. מה, היא נפלה על הראש???

חזרנו לאכסניה בפקיעין, העברנו שם את הזמן עד ליום שישי, ואז הוחלט על כניסה ללבנון. עליתי על האוטובוס של הפלחו"ד ונסענו צפונה. הגענו כמעט לאזור הרגיל שלנו, כשעצרו אותנו כמה קצינים בכירים על הכביש ואמרו שאנחנו לא מתקדמים יותר. חיכינו שם להחלטה של המג"ד, ולאחר כחצי שעה סובבו אותנו ונסענו לשדה יעקב ליד קרית טבעון. כולם שמחו שלא תהיה כניסה באותו יום, כי לא היה להם כוח. הגענו לפנימיה של שדה יעקב והכניסו אותנו לחדרים בצפיפות.

בשדה יעקב היינו ארבעה ימים. אלינה, מש"קית החינוך, הביאה כל מיני בדרנים ופעילויות למקום, והעברנו את הזמן בכיף. אורי חזקיה בא לעשות לכל הגדוד סטנדאפ והיה מעולה. צחקנו עד שכאבה לנו הבטן. צחקנו את כל הבכי החוצה.

כולם היו דרוכים, אבל הצליחו גם לנוח. זו גם היתה פעם ראשונה שבאמת היה לנו זמן להתחיל לעכל מה קרה לגדוד מאז תחילת המלחמה. אלה היו ימים קשים, אבל עברנו אותם אחד עם השני. הכרתי קצת יותר את הפלוגה הצעירה (נוב' 05) והחלפתי כוחות בעצמי.

ביום רביעי הוחלט סוף סוף על כניסה, אחרי שכל יום היה ביטול. הביאו אוטובוסים וכולם קיפלו את הציוד שלהם. כרגיל עליתי לאוטובוס עם הפלחו"ד, ונסענו למקום שנקרא אדמית. תמי נסעה עם המבצעית לזרעית, ושירה עם המסייעת לאותו מקום. בדרך הכנתי את הרשימות הקבועות, ודיברתי עם הלוחמים. כשהגענו לאדמית, הגיע חנוכי הרס"פ עם אוכל וכולנו אכלנו יחד ארוחת ערב. אחרי זה הם צבעו פנים והתארגנו על הציוד שלהם. ואז חיכינו.

חיכינו אולי שלוש שעות עד שהיה אישור להיכנס. סגן מפקד הגדוד היה איתנו ונכנס איתם באותו כוח. עליתי עם כולם לאוטובוס וירדנו לגדר הגבול. שם ראיתי אותם נכנסים מבעד לגדר והיה לי קשה נורא להישאר בצד שלנו ולא לרוץ אחריהם. אחרי זה עליתי לרכב של הסמג"ד עם הנהג הפרטי שלו, ונסענו חזרה לאדמית. הייתי אמורה להגיע למוצב שנקרא יקינתון, מרחק של עשר דקות נסיעה משם, אבל לא היה אישור לנסיעה כי הנהג היה עייף. חנינו ליד הש.ג. והנהג נרדם בתוך הרכב.

לא יכולתי להירדם, אז ישבתי עם שני השומרים, שניהם מילואימניקים, כל הלילה. הם פינקו אותי בקפה, סנדביץ' עם אבוקדו טרי ותפוח ישר מהעץ. בהתחלה סירבתי לתפוח, אבל הם שכנעו אותי שמעולם לא טעמתי תפוח באמת ואחרי שנגסתי בו, הסכמתי איתם, בפה מלא עסיס נוטף שהרגיש ממש חי!

נורא נהניתי לשבת איתם, הם היו מעניינים ומצחיקים ובבוקר הלכתי לישון ברכב לשעה וקצת. כשקמתי ראיתי שנגמר המצבר. הערתי את הנהג, והוא ניסה להתניע ללא הצלחה. הוא התחיל קצת להילחץ, אז הרגעתי אותו, אמרתי לו שלא ידאג, כי אנחנו מסודרים פה. ביקשתי מהשומרים שיקראו למישהו, ומיד הגיע רכב הסיור והצית את המנוע בעזרת כבלים. הייתי גאה בקשרים שהצלחתי ליצור שם.

נסענו לשתולה, שם ישבה המפקדה, ומשם לקחו אותי למוצב יקינתון ברכב מנהלה. יקינתון התגלה כמוצב סגור וממוגן נגד ירי, שברגע שעוברים את הדלת מהחצר, אין קליטה לטלפון סלולרי. מקום קטן עם מסדרונות חנוקים, והמון חדרים קטנים. למרות מספרם הרב של החדרים, לא היה לי מקום לישון, אז פרשתי לעצמי מזרון במסדרון פינתי יחסית, שמתי שק שינה עליו וזו היתה מיטה מפנקת יותר מרוב המקומות שישנתי בהם במלחמה.

ביליתי שם את כל סוף השבוע, היה שם חמ"ל גדודי, מילואימניקים דרוזים וכוחות של שריון. ניצלתי את ההזדמנות לצלם את הארטילריה הכבדה, את הנוף המדהים ואת המוצב מבפנים. ביום שבת שלחו את שירה שתחליף אותי ואני ירדתי לשתולה, שוב על מנת לנסוע בבוקר לבית ליד. לא רציתי, אבל השליש הכריח אותי, כדי שיהיה סבב הוגן בין הבנות ותמיד תהיה מישהי בעורפית. בלית ברירה עזבתי את המוצב. למרות שכמעט יצאתי מדעתי בגלל החללים הצרים, נהניתי שם מאוד וזו היתה חוויה הזויה ומוזרה. כשהגעתי לשתולה התברר לי שחלק מהכוחות שלנו יוצאים. חיכיתי להם חצי לילה, וכשהם הגיעו הייתי איתם, כולי מאושרת.

בבוקר, אחרי שעה של שינה טרופה, נסעתי לבית ליד.

נשארתי שם לילה אחד והחלטתי לצאת קצת הביתה, כי סגרתי כבר 43 ימים בצבא. הגעתי למסקנה שגם הלוחמים שלנו כבר יצאו הביתה, וזו היתה הסיבה העיקרית לכך שלא יצאתי עד כה, אז אין סיבה שלא לצאת. בנוסף, לא היה לי מה לעשות בבית ליד, כי את כל העבודה שלי סיימתי כבר בפעם הקודמת. לשליש לא היתה בעיה ויצאתי.

היה כיף בירושלים, ושמחתי שיצאתי קצת. אירית ואני חגגנו לי יומולדת, אחרי זה גם אחי חגג איתי, ויום למחרת נסעתי לרחובות ושם הגר והילה חגגו לי. ישנתי אצל הגר, והיא עשתה לי כביסה (סוף סוף!) בריח הכי טוב בעולם, והכינה לי את המיטה הכי רכה בעולם! בבוקר יום רביעי עפתי לבית ליד, כשעוד באותו ערב כבר נסעתי שוב לצפון.

הגדוד ישב ביער לימן, והגעתי ישר ליציאה של הפלחו"ד מלבנון. ישבתי עם כל מי שלא היה עסוק במקלחת או החלפת בגדים, דיברנו ושמחנו יחד.

כבר שבוע שהייתה הפסקת אש, אבל הכוחות שלנו עדיין תפסו שם שטחים במארבים, בתוך שיחים. הם התחלפו כל הזמן, כוח יוצא וכוח נכנס במקומו.

ישנתי עם מחלקת החבלה ביער לימן, ולמחרת בבוקר לקחו אותי ואת תמי למוצב זרעית שליד היישוב זרעית. היינו שם בסוף השבוע כנציגות שלישות בחמ"ל, למרות שכבר לא היה בנו צורך באמת. בעיקר השלמנו בינינו את כל מה שהחסרנו במלחמה, דיברנו שעות על גבי שעות. ביום ראשון (העשרים ושבעה באוגוסט) שלחו את שתינו למוצב יקינתון לימים האחרונים לפני קיפול הגדוד לבית ליד ועליה לקו שכם.

שמחתי לחזור לשם. זה היה המקום היחידי שלא חזר לשגרה עדיין. אחרי שהוכרזה הפסקת האש הכל נהיה נורמלי מהר מדי, והיה לי קשה להשלים עם זה. מוזר, שהסתגלתי במהירות לכל השינויים במלחמה הזו, לכל מוצב, יער או מקום חדש שהיינו בו, ודווקא לחזרה לשגרה לא הסתגלתי.

נאמנה לעצמי

-

את א' הכרתי כמה חודשים אחרי השחרור מהצבא. עבדתי אז באבטחה באוניברסיטה בהר הצופים בירושלים ונפגשנו בטיול אוהלים בפסח. זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, אלא שקטה כזו, מחלחלת. ככל שעבר הזמן התאהבנו יותר עמוק. היה בינינו הפרש של למעלה מ-10 שנים שלא הפריע לאף אחד מאתנו ותוך חודש כבר דיברנו על חתונה שתהיה אחרי שאסיים לימודים. כשדיברנו עוד לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, אבל ידעתי שאני לא רוצה ילדים.

מעולם לא רציתי. ידעתי כבר מגיל 12. לא הייתי מהילדות שחולמות על שמלת החתונה שלהן ועל תינוקות שמנמנים. אפילו בייביסיטר לא רציתי לעשות.

הוא לא ניסה לשכנע, כנראה חשב ש"יבוא לי". בכל זאת, הייתי רק בת 21.

סיימתי הנדסאית תקשורת חזותית וקבענו חתונה, על התאריך שבו הכרנו, ארבע שנים אחרי. כמה רומנטי. קצת לפני נבהלתי פתאום. לקחתי אותו לשיחה שמבהירה שלא שיניתי את דעתי בנושא הילדים. הוא שאל "ממה את מפחדת?" ולראשונה ירדתי עם עצמי לעומק העניין. אולי אני מפחדת שלא אהיה אמא טובה? אולי שלא אסתדר עם הפיברומיאלגיה? הוא ענה באהבה רבה שברור לו שאהיה אמא טובה ושלא תהיה בעיה עם הפיברו' כי כמובן שלא אהיה לבד והוא יהיה שם איתי, שותף מלא להורות.

השתכנעתי איכשהו והתחתנו. היה כיף בחתונה. לא הייתי מהכלות הלחוצות וממש נהניתי מכל אהובי נפשי שהתכנסו יחד לאכול, לרקוד וליהנות.

בשנה שאחרי דברים התחילו להתדרדר. הוא התחיל עבודה מאוד תובענית, יצא מוקדם וחזר מאוחר עייף ותשוש. לא היה לו חשק לצאת, כוח לסייע בעבודות הבית השוטפות או להשקיע בזוגיות. אני זוכרת את עצמי בוכה ומתחננת שיתעורר כי הוא מפסיד אותי. הוא התחיל להיכנע ללחץ הסביבתי הישראלי החצוף (מתי תתחתנו? אה, התחתנתם? אז מתי תעשו ילד?) ולחץ עלי בשקט להתחיל את התהליך. ניסיתי בכל כוחי לרצות על מנת לרצות אותו.

עברה חצי שנה נוספת שבה נכנסתי לחרדות והפיברומיאלגיה עברה להילוך גבוה כתוצאה מכל הסטרס. כמעט קרסתי תחת הלחץ, עד שהחלטתי שלא.

לקחתי אותו לשיחה במקום נייטרלי, פינת יער שקטה ואינטימית, עם מחצלת ובקבוק יין. פרשתי בפניו את הרגשות שלי בצורה הכי פשוטה וברורה. הבהרתי לו שלא היה נוכח וכל עומס המטלות בבית נפל עלי, הזכרתי לו שאני גם ככה יכולה לתפקד פחות בגלל הפיברו' וגרמתי לו להבין מה עבר עלי בכל התקופה מאז החתונה. הוא התעורר סופסוף, הבין מה קרה ויישרנו את ההדורים. רק אחרי שהכול היה בסדר בינינו, העליתי את הנושא האחרון.

"אני לא רוצה ילדים, כנראה גם לא ארצה".

הוא הבין מיד שאין מה לשכנע, התכווץ לתוך עצמו ואמר "חשבתי שנזדקן ביחד". בכינו.

התגרשתי יום לפני יום הולדת 26.

אחרי הרבנות הלכנו לאכול צהרים ביחד ולדבר קצת. הפרדה היתה בהרבה אהבה, בדרך הכי יפה שאפשר.

עברתי תקופה קשה, תהיתי אם הבעיה היתה רק בי. אכלתי את עצמי מבפנים, האם אני באמת לא רוצה ילדים, או שפשוט הוא לא היה האדם הנכון? יכול להיות שבשנה וחצי ההן הוא הוכיח לי שלא יהיה באמת שותף נוכח ולכן התקפלתי או שבאמת אני פשוט לא רוצה? זה יושב על טראומות ילדות או שאני סתם אגואיסטית ונוח לי ככה?

כמעט כל מי שדיברתי איתו ניסה לנתח אותי פסיכולוגית, להאשים אותי בתכונות שליליות, לטעון שאני לא בסדר, שאני עושה טעות ושעוד אתחרט עליה כשאהיה מבוגרת מדי לעשות ילדים. העלו בפניי סיבות כן לעשות ילדים: כי הם נפלאים (מעולם לא טענתי אחרת), כי מי יטפל בך כשתהיי זקנה (הטיעון הכי אגואיסטי מכולם!), כי מה תעשי בלי ילדים כל החיים (חסרים לי עיסוקים ועניין?  אני רק מנסה למצוא זמן פנוי וכסף לכולם! בדיוק ההיפך!) וכן הלאה.

ניסיתי להסביר שאני פשוט לא רוצה. קודם כל, כי אני באמת לא רוצה ואם לא רוצים אין סיבה שבעולם לעשות ילדים. בנוסף יש סיבות קטנות שכולן ייעלמו בוודאות במידה וארצה: כי יש לי מחלת כאב ואני לא רוצה להוסיף סטרס, חרדות, מאמץ פיזי וקשיים, כי טוב לי ומעניין לי ככה, למה להרוס? כי אם אני עם מישהו שאני אוהבת, אני רוצה את כל הזמן שאפשר לבלות יחד, כי אני רוצה להספיק מיליוני דברים בחיים, לטייל בעולם, לצלם, להתקדם, להתפתח, לעסוק במגוון תחומים, להכניס כסף, להוציא אותו וליהנות. אני לא רואה איך ילדים משתלבים בזה. להכניס אותם לחיים רק ימנע ממני את כל זה. אני חיה תמיד על השקל, חוסכת כל אגורה בשביל להגיע למטרות מסוימות ולא רוצה להוסיף הוצאות כבדות משקל. אני רואה זוגות שמוותרים על עצמם, שמצטערים לאן נעלמו הם המגניבים, המעניינים, הכיפיים והזורמים מהרגע שהגיעו הילדים. מצד שני אני מבינה לגמרי שזו הרגשה שחולפת ברגע שהילד מחייך אליהם, כי הם אוהבים אותו וכי הם בחרו בזה. כל עוד לא בחרתי ולא רציתי, אי אפשר לוותר על עצמי בכוח. זה יהיה סבל, צער ושנאה עצמית לכל החיים.

הייתי בודדה עד כאב, התקשיתי להתרגל לחיים ללא צרכים בסיסיים לבד בתל-אביב אחרי שגרתי עם איש שאהבתי בבית מתוק ומאובזר.

נסעתי להחלים אצל סבא וסבתא בניו יורק, עוברת כל כמה ימים בין הבית שלהם לבית של הדודה האהובה, עד שעברו ארבעה חודשים. בזמן הזה הספקתי להתאהב עוד פעמיים ולעבור ממגוון החוויות שיש לעיר ללא הפסקה להציע לתיירת ללא עבודה ומחויבות. עדיין לא הצלחתי להגיע לעמק השווה עם עצמי לגבי הנושא המורכב שהתבחבש לי בבטן.

חזרתי לארץ, שכרתי דירת חדר קטנטונת בלב תל-אביב, עבדתי בכמה עבודות במקביל, חסכתי כסף, קניתי אופנוע במקום זה שמכרתי, ירדתי לעבודה אחת קבועה והתחלתי להתאושש.

לאט לאט רכשתי ציוד לבית, אבזרתי את המטבח מחדש, בניתי את עצמי מחדש פיסה אחרי פיסה, מבפנים ומבחוץ. איחיתי את הלב שלי, התחזקתי והייתי מאושרת.

כשאת שלמה ומאושרת, זה הזמן שבו האהבה תמצא אותך, כי את לא מחפשת. ככה זה עובד. מצחיק.

הוא הגיע בזמן הנכון, הכרתי אותו כשהייתי בעבודה ואחרי שבוע וחצי יצאנו לדייט ראשון מוצלח במיוחד. לא חסכתי ממנו כלום. החלטתי לגלות את כל הקלפים מראש. פיברומיאלגיה, גירושים, עניין הילדים, הכל. טיפשות או אומץ, לא ברור. במקרה הזה זה עבד. השיחה זרמה בכיף בין נושאים קלילים לעמוקים יותר ונהנינו להכיר אחד את השני. בסיום הערב החזיר אותי הביתה והמשכנו לדבר עוד שעות על כוס קפה שהלכה והתקררה.

אחרי שבוע באחד הביקורים שאל אותי: "תגידי, את באמת לא תרצי ילדים אף פעם?" ואני קצת פחדתי לענות כי כבר התאהבתי בו, אבל לא היתה ברירה. "לא, כנראה שלא". הוא שתק לרגע ואז אמר שגם הוא לא רוצה ילדים ותמיד הסתיר כי חשש שהסביבה לא תקבל את זה יפה. התרגשתי נורא והתחבקנו. פתאום ראיתי רחוק, את שנינו ביחד. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא רואה אותו דבר. לשנינו היו דמעות בעיניים.

המשכנו להיפגש ונתתי ללב שלי חופש מלא. גם הוא לא היסס וזינק קדימה בהתלהבות. הוא היה כל כך מקסים, חכם, יפה, אינטליגנט, מוכשר בכל תחום, בעל חוש הומור נפלא, כשרון הבעה, דמיון, בישול ומה לא?! אהבתי אותו מכל הלב.

אחרי שלושה חודשים הוא בא לבקר והושיב אותי לשיחה בחשש, עם דמעות בעיניים. "אני פתאום כן רוצה ילדים, בגללך. אני רוצה אתך. קודם לא רציתי אבל אתך זה השתנה." לא ידעתי מה לומר. אצלי לא השתנה כלום, חוץ מזה שכבר התאהבתי בו מעל לראש וראיתי אותנו חיים יחד חיים שלמים ומלאים, בלי ילדים.

שתקתי.

ראיתי בדמיון את האפשרויות השונות: בראשונה אנחנו חיים באהבה זה לצד זה רק אנחנו כמו שחלמתי וחשבתי שגם הוא חולם, אבל היא לא היתה קיימת באמת. בשנייה אני נאלצת להיפרד ממנו ולא, לא! החיים נראים כל כך אפורים ועצובים ככה בלעדיו!!! הו לא! חייבת להיות עוד דרך! והנה השלישית, בה אני מסכימה לעשות איתו ילדים והחיים נראים אחרת, אבל לפחות אני עדיין איתו.

נשארתי.

פחדנית שכמוני. הצלחתי לשכנע את עצמי שארצה, ושאחרי שאלד ילדים, הרי ברור שאוהב אותם, כמובן! הוא היה מאושר, התחבקנו והוא הבטיח המון הבטחות, שיהיה שותף מלא, שלא יהיה לי קשה כי הוא יתמוך כלכלית במקומי אם נצטרך והכל יהיה בסדר. כל הלילה לא נרדמתי, שוכבת לצדו, הוא ישן שנת ישרים אחרי שפתר את הדיסוננס הקשה, ואני עובדת על עצמי, אוטו-סוגסטינג עד הבוקר, שהכול באמת יהיה בסדר.

עברתי לגור איתו במושב. ויתרתי בלב כבד על העיר הגדולה, אהובתי הצפופה, הסואנת, המצחינה, המלאה באנשים מכל הסוגים, בעניין, בחנויות, המולה ואפשרויות. מה לא עושים בשביל אהבה.

מדי פעם צצו לי חרדות והעליתי את הנושא. בכל פעם מחדש הוא הרגיע אותי, עד שאפילו נזף בי ששוב אני מעלה דברים שכבר דשנו בהם והכל יהיה בסדר. אין צורך לדאוג.

היינו מאוד טובים אחד לשני. שנינו פינקנו אחד את השני, בישלנו אוכל טוב, אהבנו, עשינו מסאז'ים, הקשבנו, תמכנו, עודדנו ועשינו כל מה שעושים כשאוהבים באמת.

אבל משהו אצלי לא היה בסדר. לא הסתדרתי במושב, הרכיבה לעבודה וחזרה היתה קשה לי, בחורף שנאתי לרכב בגשם עם כל הציוד ולהירטב בכל זאת. ניסיתי לצאת להליכות במושב, אבל נכנסתי לדיכאון מהשממה. חסרתי את ההליכה בעיר עם כל העניין, האנשים וההמולה. הוא היה מקשיב לי ומצטער בשקט.

כשהיינו ביחד, היה לי טוב, אבל בכל פעם שנשארתי לבד לכמה שעות, הדיכאון השתלט עלי ועשה בי שמות עד שהוא הגיע והשמחה חזרה להאיר את העולם.

יום אחד הוא בא ושאל אותי, מעט בתקיפות: "תגידי, את בכלל רוצה ילדים?" ולא ידעתי מאיפה זה בא. הוא הסביר שכבר תקופה הוא שומע אותי מתבטאת בנושא בהיסוס, בשלילה ובציניות. לא ידעתי מה לענות. ניסיתי לשכנע את עצמי כל הזמן הזה שאצליח לרצות אבל רק נכנסתי לחרדות. מה אגיד?

הוא הסתכל עלי בעצב ואמר שהוא לא צריך תשובה. הוא רואה לבד. מבחינתו הוא חייב ודאות מלאה, אחרת אין טעם ולכן אנחנו מוכרחים להיפרד. נבהלתי נורא, לא הצלחתי לחשוב בבהירות או להגיד דברי טעם. הוא אמר שאאלץ לחפש דירה ושכדאי להתחיל עכשיו. הלכתי למחשב, חיפשתי דירות והתחלתי לקבוע לאותו ערב שאבוא לראות. הוא לקח אותי, וכל הדרך בכיתי.

הגענו לרחוב קטן וחשוך, סמטה מוזנחת ומזעזעת. הוא אמר שנראה לו שזה לא יהיה מקום טוב, אבל המחיר זול אז אולי שווה בכל זאת. חיכינו בחוץ שיגיע הדייר להראות. עמדתי שם ולא הבנתי מה אני בכלל עושה במקום הזה. פתאום לא הצלחתי לנשום. תפסתי אותו ונחנקתי, דמעות זורמות בלי שליטה על הפנים שלי, נושמת מהר מדי ולא מצליחה להכניס אוויר. הוא הכניס אותי לרכב, כבר בכיתי בהיסטריה. אמרתי לו שנחזור הביתה ושלחתי הודעות ביטול לכל הדירות. כל הדרך הביתה בכיתי והתחננתי, נלחמת על חיי. הוא לא הסכים שנהיה ביחד כל עוד אני לא רוצה ילדים, אלא אם אני רוצה בשביל עצמי, לא בשבילו.

הצלחתי לשכנע אותו, בוגדת בעצמי עם כל מילה, מבטיחה לעצמי שארצה, שברגע שאלד, זה יהיה קסום ומיד אוהב את התינוק הקטן שיגיע מתוכי ועד אז יהיה בסדר.

הגענו הביתה ורק אחרי שהסתכלתי לו בעיניים הוא האמין לי והחליט שאשאר, מחבק אותי ובוכה בעצמו.

אלה היו רגעי השפל הגדולים בחיי, יותר מכל המכות שקיבלתי בילדות, יותר מכל תקיפה מינית שעברתי כמו כל אישה, פה אנסתי את עצמי והשפלתי את עצמי. הרגשתי שאני במקום הכי נמוך, מתחננת שלא יגרשו אותי בבעיטה, בפני האדם שהכי אהבתי בעולם.

יום למחרת הוא התנצל מעומק הלב על הטראומה שהעביר אותי ואמר שהבין במבט לאחור שיכול היה לעשות הכול אחרת ולא היה צריך ללחוץ אותי ככה לפינה.

היה נראה שהכול בסדר, למרות שלמעשה שם עברנו את נקודת האל-חזור.

עברו עוד שלושה חודשים, המשכנו לחיות כרגיל ולאהוב מאוד. היה לנו טוב אבל הרגשתי משהו מתחת לפני השטח. הוא היה אותו דבר, אבל פחות. אוהב, אבל פחות. צוחק, אבל פחות. קשוב, אבל פחות. תליתי את זה בעבודה שלו ובדיכאון זמני והשתדלתי לפנק יותר מהרגיל.

יום אחד עברתי בעבודה חוויה לא נעימה בלשון המעטה, מהסוג שמתקשרים מיד לבן הזוג ומספרים בבכי. לא התקשרתי אליו. הסברתי לעצמי שזה בגלל שהוא עובד נורא קשה בימים האחרונים וגם ככה הוא רחוק ולמה להקשות עליו? בערב סיפרתי לו כשהיינו בקניות. דעתו הוסחה לרגע והוא שכח שאני באמצע סיפור. בהתחלה לא התעקשתי אבל כשעמדנו בתור ארוך בקופה החלטתי לנסות שוב. סיפרתי, עדיין מזועזעת קצת רגשית והוא הפתיע אותי בתגובה לקונית ולא אמפתית. תהיתי מה גרם לו להגיב ככה וראיתי שזה לא בגלל עייפות, כי היה מאוד מעוניין כשדיבר על נושא אחר כמה דקות אחר כך.

יום למחרת יצאנו להליכה ושאלתי אותו מה קורה איתו. התחלנו לפתוח דברים לאט והתברר לי שהוא אכן התרחק ולא טוב לו, בגלל תחושת האשמה על הדיכאון שלי מהמושב, בגלל שהוא מרגיש שאני לא במצב טוב וזה משפיע עליו ומוריד גם אותו. כשהוא איתי, טוב לו והוא מרגיש הכי כיף בעולם, אבל מרחוק הוא מרגיש תעוקה וחוסר בטחון בעתיד המשותף.

באותו רגע הבנתי שכל עוד לא ארצה ילדים באמת, כל עוד הרחם לא יצעק לי, כמו שתיארה לי פעם חברה את הצורך הזה, שום דבר לא יהיה בסדר, לא עם האיש הזה שרוצה ילדים, עם כל האהבה שבעולם.

כל עוד אני לא רוצה, המצב שלי ימשיך להתדרדר מהלחץ והחרדות שעולים בי וזה ימשיך להשפיע עליו לרעה, לצער אותו ולדכא אותו. המצב הזה פשוט לא הוגן בשביל שנינו. הוא לעולם לא ירצה לעבור לעיר, אני לא ארצה ילדים ושנינו רק נצטער כל הזמן. הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי "מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות?" הוא אישר את החששות שלי ואמר בצער שהוא חושב שצריכים להמשיך בשבילים נפרדים.

הפעם זה לא היה טראומתי. זו היתה הבנה משותפת, מלאה בצער ואהבה. בחרנו ביחד לא להמשיך.

חזרתי לתל אביב, אפילו לאותה דירה קטנטונת. הוא עזר לי להשלים את כל הציוד החסר, כולל הכל, שלא אתחיל שוב מאפס. לא יכולתי לעשות את זה שוב. הספיק לי.

בלילה החמישי בלעדיו עדיין בכיתי לפני השינה לתוך הכרית, מתקפלת מרוב כאב וגעגועים אליו, לזרועות המחבקות שלו, לשקע המושלם שאליו נכנס הטוסיק שלי כששכבנו לישון ביחד, איך שעטף אותי והרגשתי שאתמודד עם הכל. פתאום נשארתי לבד כל-כך, שוב שבורה מבפנים, שוב מתחילה מחדש ומרגישה קטנה יותר מול העולם.

למרות הכל, אני יודעת שחזרתי להיות נאמנה לעצמי ושלמה עם הבחירה שלי. אני יודעת שהוא שלם עם הבחירה שלו וזה מחזק אותי לא לרוץ אליו בדמעות כמו שהילדה הקטנה בתוכי רוצה. הרי גם אם נחזור, מה השתנה? הוא עדיין ירצה ילדים ואני לא. כמה ניסיתי לשכנע את עצמי לרצות ללדת ילדים! כמה מניפולציות עשיתי לעצמי! למה בכוח?

מגיעה לי הזכות לבחור.

אני לא רצה לקשור חצוצרות, בדיוק מאותה סיבה. אבל כל עוד אני לא רוצה, זכותי לבחור שלא.

כל עוד הבחירה שלי, אהיה מאושרת כך או אחרת.

אני יודעת שאתאושש כי כבר עשיתי את זה. אני חזקה, חכמה, מוצלחת ויפה, מאמינה בעצמי ויודעת שאצליח לבנות את עצמי שוב, להיות מאושרת שוב ואולי תבוא שוב אהבה.