קירחת

כמו העץ הקירח העקשן בחצר האחורית של הבניין,

אני מתחילה כל פעם מחדש,

עוד סיבוב, מאפס.

כל פעם מחדש משירה הכול, מוותרת על רכוש, עוזבת מקום, מתפשטת מכל עליי, נגדעת ענף אחר ענף, נשארת קטועה וחשופה, עירומה ועריה כל החורף בבדידות ועלבון, מתאבלת על האובדן.

ואז האביב מגיע, ואיתו השמש, מחממת אותי בתקווה מחודשת, עניין חדש נכנס לחיי, או רגש חדש או שיעור חדש.

שוב אני מוציאה ניצנים קטנים ירוקים ופתאום בבת אחת מתפרצת לענפים חדשים ושולחת קנוקנות צעירות עדינות ורכות החוצה. ציפורים אוכלות ממני פקעות טריות, אני מלבלבת. מאביקים נמשכים בשמחה אל אשכולות הפרחים שהנצו ממני ומפרים אותי כשאני מעזה להיפתח ולהתעורר שוב.

פתאום בקיץ אי אפשר לדעת כמה עלובה הייתי קודם, כשאני עומדת כך בשיא תפארתי. עלווה סמיכה ירוקה כהה עוטפת את כולי, אני מעניקה צל, פירות ומקומות קינון לציפורים שנהנות להשתובב בין ענפיי רבי הפוארות.

ואז שוב התפשטות.

ועד הבית מזמינה גנן להוריד את ענפיי שהשתלחו יותר מדי, פשטו אל מעבר לגבולות מבלי משים, הפריעו את השקט הנפשי של השכנים ומהווים סכנה בשל רעיעותם. אוקטובר מגיע והנני, עירומה ועריה שוב, קירחת מכאן ומכאן, עצובה ומתאבלת. אבל הפעם אולי אהיה מוכנה לחורף הארוך. אני יודעת מניסיון העבר שהאביב יגיע ואפרח, שוב.

פעם חומר, פעם רוח, העבר עובר וחוזר חלילה.

הכול אבק פורח ולעפר נשוב. איזה מזל.