על תזונה ורגישות

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על אוכל ותזונה. עברתי דרך חתחתים ארוכה שהחלה אי שם בגיל 12 ולא נגמרה עד היום.

אוכל הוא אישיו.

בפעם הקודמת שכתבתי, הייתי בערך בת 30 וחשבתי שמצאתי את האיזון, את השביל העדין שבין הטיפות, זה שאפשר להלך עליו בזהירות ולא ליפול אל תהום ההשמנה שמאיימת עליי מהילדות. חשבתי שאני יכולה לאכול מאוזן, קצת מכל דבר, החוכמה היא בכמויות.

טעיתי.

עברו מאז שלוש שנים של מסע התעוררות, עבודה עצמית, הצלחות וכשלונות.

בספטמבר 2017 התחלתי סדנה של אישה מוכרת, עליה שמעתי רבות מנשים אחרות שהצליחו לעשות שינוי משמעותי ולטפל בבעיית האכילה הרגשית שלהן. לקח לי זמן, כמעט שנתיים, מהרגע ששמעתי על הסדנה ועד שהבנתי שאין ברירה ואני חייבת להשתתף בה. היה לי ברור שאני סובלת מאכילה רגשית ומפצה את עצמי באוכל עד מחנק.

כשנכנסתי לאולם בערב הראשון, חשתי התרוממות רוח שלא ירדה במשך כל התקופה. עשרה מפגשים, אחת לשבוע, גמילה מיידית מגלוטן וסוכר, בשילוב תהליכים נפשיים ורגשיים אינטנסיביים. מדהים. עפתי על התהליך, היה לי נעים בגוף והרגשתי שאני בכיוון הנכון, עושה את העבודה הנכונה ורואה תוצאות.

באותו זמן עבדתי כרכזת משאבי אנוש במאפייה גדולה. כן, בדיוק.

עבדתי על עצמי כל כך יפה עם הכלים מהסדנה, שהגעתי למצב שאוכל "שאינו שלי", כלומר – מכיל גלוטן וסוכר, לא מדבר אליי.

cinnamon rolls

יכולתי להריח, לראות ולגעת בדברי מאפה מתוקים, מלוחים, שוקולדים, קינוחים מפוארים וכלום. לא הזיז לי את הדופמין. לא חשתי צער או חוסר על שאינם בתפריט שלי, רק הנאה מאכילה נכונה של מזון נקי מגלוטן, סוכר ותפקידים רגשיים שבעבר הטלתי עליו.

נשמע מדהים, לא?

כמעט.

היו לי בעיות עיכול קשות וכאבי בטן כי המעי הרגיז לא בדיוק הסתדר עם הקטניות שהיוו כשליש מהתפריט. כשהורדתי אותן אחרי שנה, חל שיפור קל בלבד. התחלתי לחוות רעב זמן קצר אחרי ארוחה ללא קשר למה אכלתי ומצאתי את עצמי מגדילה מנות ומוסיפה ארוחות ביניים במרדף אחרי תחושת שובע.

פעמים רבות הרגשתי בודדה כי בכל מקום שבו התארחתי, היה לא נעים כשכולם מתיישבים לאכול. היו אנשים שרצו להתאים חלק מהמנות מתוך התחשבות ושאלו מה אפשר להכין עבורי. רובם הופתעו לגלות כמה קל להכין מנות שמתאימות לכולם. אחרים לא ניסו, או הכניסו רכיבים שלא יכולתי לאכול ואז כעסו או התאכזבו כשלא אכלתי. אני הייתי הבעיה מבחינתם, כמו חתיכת פאזל לא מתאימה.

בכל מקרה זה היה אישיו, גם כשניסיתי להביא אוכל שהכנתי בעצמי, או לאכול לפני, מתוך כוונה להתמקד בהנאה מהמפגש החברתי עצמו. ככל שהופנתה אליי יותר ביקורת על הבחירות שלי, כך מיעטתי במפגשים עם אותם אנשים וחוויתי ריחוק וניכור.

IMG_1387

כשהכרתי את בן הזוג שלי, התברר שאנחנו אוכלים מאוד דומה. גם הוא נמנע מגלוטן וסוכר, אבל לא בקנאות כמוני. הקפדתי על כל מילימטר, כפי שלמדתי בתוכנית, ולא אפשרתי לעצמי שום חריגה. התנהגתי ככה מתוך תחושה פנימית חזקה שאם ארפה מעט מהמושכות, אכשל לחלוטין בתהליך. בסדנה הבנתי היטב שאם רק אקח טעימה אחת של מזון שאינו בתפריט, זו תהיה תחילתה של התדרדרות שתביא אותי למקום נמוך אפילו יותר מזה שבו התחלתי, בגלל תוספת תחושת הכישלון המאכזבת. זה עדיין אחד הפחדים הכי גדולים שלי.

בן הזוג, מצידו, אכל בהנאה פרוסות עוגה בימי הולדת, שתה אלכוהול, בחר במנות עם רטבים שבהם יש סוכר והתנהג באופן הזוי ממש כמו אדם נורמלי עם איזון בריא ושיווי משקל נפשי נכון.

בשנה השנייה מאז הסדנה התמדתי יפה, אכלתי נכון, עבדתי על מודעות והכרה ברגשות, ירדתי בסך הכל 15 קילו וחשבתי שהנה זה עובד לי, סופסוף.

במקביל, בשנים האחרונות חלה אצלי החמרה בהתבטאות התסמונת הקדם וסתית (PMS) ואובחנתי כסובלת מ- PMDD – Premenstrual dysphoric disorder.

מדובר באחותה הגדולה והמרושעת של הפיאמס. עקב רגישות לשינויים ההורמונליים סביב הביוץ התסמונת גורמת למגוון תופעות; דיכאון חמור עד אובדנות, אצירת מים, עצבות, ייאוש, חוסר עניין בפעילות יומיומית, עצבנות וכעס שמופנים גם כלפי הסביבה הקרובה, תחושת חוסר שליטה, חשקים למזונות מסוימים או אכילה כפייתית, קושי להתרכז או לחשוב, התקפי חרדה, שינויים קיצוניים במצבי הרוח והתקפי בכי, בין היתר.

ה-PMDD באה לידי ביטוי בעיקר בשבועיים שבין הביוץ לווסת ונרגעת אחרי שמופיע הדימום. היא משפיעה על כל תחומי החיים ומאתגר מאוד להישאר אופטימית תחת השפעתה.

התחלתי לחוות קושי בשמירה על התזונה הנקייה מגלוטן וסוכר, הופיעו לי חשקים ולא הצלחתי לנטרל אותם בעזרת הכלים הרבים שרכשתי. התחושה הייתה שתמיד יהיה משהו רגשי ברקע ולעולם לא אצליח פשוט "לאכול רגיל". גם אחרי ארוחה טובה ומזינה, הרגשתי חוסר וצורך שלא התמלא. השמירה על הכללים הפכה למאתגרת ומענישה.

בעקבות תקופה של מצב נפשי מורכב, הגשתי בקשה וקיבלתי טיפול פסיכולוגי אחרי מאבק מול קופת החולים. חזרתי למטפל נפלא שכבר טיפל בי בעבר והתמסרתי לתהליך לא פשוט.

בנוסף המשכתי את העבודה העצמית, ביירון קייטי, קבלה קיצונית (radical acceptance) ורכישת כמויות של ידע. הקשבתי להרצאות, נתתי שמות לרגשות, הכלתי אותם, זיהיתי בתוך עצמי נתיבים הרסניים של מחשבות, העליתי אותם בטיפול הפסיכולוגי וחשבתי שהנה זה עובד.

זה לא עבד.

עדיין הייתי רעבה. הרגשתי שאני ממשטרת את עצמי וכל הימנעות הופכת למאמץ אקטיבי. המשקל נשאר בטווח ה"טוב", אבל עלה לי בסבל ומאמצים. הכלים המצוינים שרכשתי עבדו נהדר כשהרגשתי טוב, אבל כשהייתי למטה, לא הצלחתי להפעיל אותם וחשתי אשמה וכשלון.

לאחר שבמשך תקופה התלבטתי לגבי תזונה קטוגנית, קיבלתי המלצה חמה מרופא כאב והחלטתי לנסות. תזונה מהסוג הזה כוללת 75% שומן, 20% חלבונים ו-5% פחמימות. המטרה הייתה שיפור המצב הרפואי, הקלה בכאבים והשגת איזון כללי עם תקווה לרדת במשקל. שורה תחתונה – רציתי להיות רזה, שבעה ובריאה.

מכיוון שבן הזוג התנסה בעבר עם התזונה הקטוגנית למשך כמה חודשים והצליח יפה, הוא שמח להצטרף אליי ופצחנו במסע.

קנינו את כל הדברים הנכונים, הכנו ארוחות בהתאמה לאחוזים הנדרשים ואכלנו היטב. עקבנו באמצעות טבלה מסודרת אחרי כל פחמימה, שלא לעבור 25 גרם ביום, על מנת להגיע לקיטוזיס.

השבועיים הראשונים היו מאתגרים בגלל "שפעת קיטו" – תקופת ההסתגלות של הגוף במעבר משימוש בסוכר כאנרגיה, לשימוש בשומן. ההסתגלות גורמת לחולשה כללית, כאבי ראש, סחרחורות, ירידה במצב הרוח ועייפות.

הכנתי ציר עצמות משובח ושתיתי כל יום לחיזוק עד שתקופת ההסתגלות עברה. הרגלתי את החך המופתע לכמויות השומן ואפילו זיקקתי גהי בעצמי. הארוחות היו טעימות, כישוריי הקולינריים לא אכזבו והרגשתי שהנה הפעם זה יעבוד.

Food

מהר מאוד הגעתי לתוצאות מוצלחות ורוב הזמן נעתי בין 2.2 ל-4.1 קיטונים בדם – טווח טוב לשיפור בעיות רפואיות וירידה במשקל.

אבל,

הייתי רעבה.

בהתחלה חשבתי שזה בגלל ששילבתי צום לסירוגין בסגנון 8-16, אז אחרי חודש ניסיתי לאכול כשאני רעבה ולא לחכות.

הניסיון לא צלח.

עדיין הייתי רעבה.

ניסיתי שילובים שונים, הפרדות, זמנים שונים, רכיבים שונים, שום דבר לא עזר. רוב הזמן הסתובבתי בתחושת השתוקקות לכל מיני מזונות. בהתחלה ירדתי 2 קילו של מים בגלל הקטנת צריכת הפחמימות, אבל הם חזרו בפיאמס הראשון לאחר מכן.

העיסוק הבלתי פוסק בשקילה ורישום הרכיבים, הוציא את כל הכיף מהאוכל והפך כל ארוחה למטלה. ניסיתי לחשב רק את הפחמימות כדי להישאר בקיטוזיס, אבל גם את החלבונים והשומנים הייתי חייבת לבדוק. אם עברת כמות חלבונים מסוימת, הגוף מפרק אותם לסוכר ואם טחנת שומן בלי הגבלה, אפשר להגיע לצריכה קלורית מוגזמת ועלייה במשקל.

התחלתי להתייאש.

הרגשתי שאני מתחילה לפחד מאוכל ולפתח סלידה מכל התעסקות שקשורה למזון.

לגמרי במקרה נפלתי על תקופת הקורונה, מה שגרם לפריחה ולבלוב של תמונות אוכל ומאפים מבתיהם של אנשים שגילו את המטבח. פתאום בכל מקום היה צונאמי של גלוטן-סוכר מגרה ואני אכן התגריתי. הרגשתי שאני נכשלת במקום הכי בסיסי, בעבודה שכבר עשיתי, בתהליכים רגשיים שכבר חשבתי שקיבעתי היטב למקום. הדופמין התפוצץ בתוך המוח שלי וגרם לי סבל בתוספת רגשות אשמה על חוסר השליטה הרגשי.

שוב נכשלתי וחזרתי לנקודת ההתחלה כאובה ומיואשת.

המטפל הנפלא ישב והקשיב כשבכיתי מתסכול ואכזבה וכיוון אותי בעדינות להבנה.

הבעיה היא לא כמה קוביות שוקולד או חתיכת עוגה. הרעב נמצא אצלי בנפש ועד שלא אצליח להגיע אליו ולבנות דפוסים חדשים, הוא עדיין שם. אני חייבת לקבל את זה ולהפסיק להילחם בעצמי.

האכילה הרגשית לא הלכה לשום מקום, רק נשארה על אש קטנה מאוד.

אני עובדת על זה.

ייקח זמן.

אולי אוכל איזה שוקולד בינתיים.

Smile

_______________________________

_______________________________

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s