על הקצה

BW

אז איך מרגישים כשרוצים למות?
בעיקר על צד השלילה.
אני לא רוצה לחיות, הרבה יותר מאשר כן רוצה למות.

אני לא רוצה להרגיש כל כך הרבה כאב. אני לא רוצה להמשיך לשאת בעול הכבד מדי. אני לא רוצה לחיות עוד בלי אהבה וזוגיות. אני לא רוצה להיות לבד כל הזמן. אני לא רוצה להרגיש בחילה פיזית כשרע לי בנפש והתכווצויות בבטן כשאני פגועה ועצובה. אני לא רוצה שיכאב לי יותר מהפיברומיאלגיה, מהנוירופתיה, מהמעי הרגיז, מבלט הדיסק בגב התחתון, ממאמץ, מתנועת יתר, ממחסור בתנועה, ממחזור, מפיאמס, מקור, מחום, ממילים משוננות היטב שנשלחות אלי בכוונה או שלא ופוגעות בכל פעם הישר במטרה.

אני לא יכולה לנשום מרוב כאבים, בפנים ובחוץ. הכל חלק ממני, אין הפרדה בין הגוף לנפש ולעולם שמחוץ לי ואני מרגישה כאילו אין לי עור. הכל חשוף ורגיש.

אין מי שיגע באהבה וירכך מעלי את היומיום, יגיד מילים טובות שימחו את הפגיעות וילטף לי את הלחי בעדינות.
אין למי להעניק את כל האהבה שממלאת אותי, נשפכת מהצדדים ומתנקזת מאחוריי, מתבזבזת עד שהמעיין יבש מאין דורש.

כל הרגשות היפים והנאצלים שהומים בי מתקלקלים ומחמיצים מצער וכאב, נדקרים מעלבונות קטנים וקשים שמופנים אלי באופן קבוע בלי אבחנה ומצטמקים לפירורים עבשים.
יושרה, מסירות ואצילות נפש הן מילים גסות והפגנת התכונות האלה מביאה איתה לעג, זלזול וכעס. למה נראה לי שאני טובה מאחרים?

הרגישות שמאפשרת לי לראות את האחר, להזדהות, לסייע באהבה ולתמוך מתוך רצון להקל, מופנית נגדי, מעוותת וניצבת בעוכריי.

בכל פעם שאני מגדילה ראש או מתמתחת קצת בתוך עצמי, מגיע מישהו ונכנס בי, עד שאני מתכווצת לנקודה קטנה, חסרת תעוזה, חסרת מעוף וחסרת שמחה.

הבטן שלי מכווצת כבר חודשים.

אין מי שיחמיא על הישגים, אין יעדים מוגדרים שאפשר לומר "הצלחתי!" ורק עבודה סיזיפית, שוחקת, חוזרת על עצמה ומתישה.

אין לי מספיק אמצעים כלכליים לשנות את הסיטואציה מהיסוד ולספק לעצמי טיפולים שיקלו עלי, או ללמוד משהו שיעניין וישמח אותי. גם ככה כבר אין חשק לכלום. דברים שפעם שימחו אותי ומילאו את הנפש, כבר לא מעלים אפילו חיוך.

אני כל כך מתישה את עצמי בתוך הכאב האינסופי שכבר מרחיקה אנשים אהובים כדי לא להתיש גם אותם, אם עוד לא ברחו לבד. חווה רגשות אשמה תמידיים על זה שאני כבר לא כיפית ולא נעימה.
כאב, תסכול, בדידות וצער הם לא רגשות שאפשר לשאת לאורך זמן ואנשים מעדיפים להתרחק, בצדק. כמה אפשר לשמוע אדם ששקוע עם עצמו עמוק בחרא? כמה אפשר לתמוך ולנסות לעזור כשכלום לא משתפר ונראה שהצד הסובל רק שוקע יותר במקום לעלות ולצאת מזה כבר.

יאללה תתקדמי, לכולם קשה.

אלה החיים, לא? נולדנו לסבול. הם אומרים וצוחקים.

תוציאו את כפית הכסף הקטנה מהפה, היא מעוותת לכם את הדיבור.

אתם לא מכירים אותי, לא את מי שאני באמת, בתוך תוכי, על כל גווניי שפעם היו עשירים, יפים וצבעוניים, מתפרשים סביבי ופורצים ממני בעליזות והנאה, והיום דהויים, שחוקים ורפויים, כמו העור העייף, המפוספס בסימני מתיחה ופגמים מכוערים שמתכווץ סביב גוף בלוי וחסר חיים.

זו לא תחרות אבל אני מפסידה, נכשלת, ברגליים כושלות מדדה אל קו סיום דמיוני שאוכל אחריו ליפול למטה, להשתרע בפישוט איברים ולנוח, סופסוף.

קוראת לעצמי בייאוש להשיל מעלי את העצב הכבד, לשכוח את הכאבים, לקום ולתקן כל מה שגורם לי צער, אבל הקריאה מהדהדת בריקנות חלולה כי איבדתי את הטעם.

בשביל מה?

———————————————

הרגשתי רע פיזית, נפשית, מנטלית ורגשית במשך כל כך הרבה זמן. לא ראיתי תקווה לשיפור ובעבודה היה לחץ מתמשך שרק החמיר בעקבות התפטרות של המנהלת הישירה שלי. נשארתי ללא תמיכה וסיוע בעומס הרגשי של התפקיד. המצב עמד בניגוד חזק במיוחד למה שהיה קודם, כשהיתה לי מנהלת נפלאה שידעה לאפשר לי אוטונומיה וניהול עצמי, יחד עם שיתוף מידע, ליווי מקצועי, אוזן קשבת ותמיכה. היא שיפרה אותי מבחינה מקצועית ואישית ובלעדיה היה לי מאתגר מאוד לעמוד מול המערכת והפוליטיקה הארגונית שמעולם לא היתה הצד החזק שלי. 

אחרי שהצלחתי לעבור את הלחץ של חנוכה, הגיעה נפילת פיברומיאלגיה קשה. לא הצלחתי לזוז מהבית. לקחתי ימי מחלה, סגרתי את הפייסבוק, האינסטגרם וכל שאר הרשתות החברתיות ומסיחי הדעת. הרגשתי שכל חשיפה מעמיסה עלי ומייצרת מוקד נוסף להתמודדות.

הייתי כל כך רגילה לנסח כל אירוע שקרה לי בכמה מילים, לקצר חוויות ולזקק רגשות לתמצית מדויקת. היה מוזר פשוט להיות, בלי לנסות לתמצת, בלי לשתף אף אחד במה שקורה איתי ובלי לקבל משוב.

hot bottle

ישבתי בבית על הספה, מחבקת את הבקבוקחם והרגשתי אומללה, בודדה ומיואשת. רציתי להזדכות על הציוד.

ואז הגיעה הודעת וואטסאפ מחבר: "תני סימן חיים, כדי שאהיה רגוע שאת בריאה ושלמה".

שלחתי אמוג'י של גולגולת. 

במשך הימים הבאים הוא המשיך לשלוח אמוג'ים מצחיקים אחת לכמה שעות, מחכה לתשובה אבל לא לוחץ. מסמן, "אני פה", "אני איתך", "את לא לבד", "את חשובה לי". החזיק אותי מהשערות, עניין מורכב כשמדובר בבחורה קירחת.

חברים נוספים יצרו קשר והביעו תמיכה ואהבה. החברה הטובה החזיקה אותי עם הראש מעל למים וביחד כולם השאירו אותי בחיים, אולי אפילו בלי לדעת שזה מה שהם עושים. שלחתי הודעה קצת מוזרה לחברה שהקשר איתה קצת התנתק ופעם היתה קרובה מאוד. היא קראה בין השורות ומיד התייצבה בטלפון ואחרי זה פנים מול פנים. כולם עטפו אותי ולא נתנו להיכנע. 

חזרתי לעבודה מחוזקת וחשבתי שהנה אני מתחילה לעלות. לאחר מספר ימים חוויתי אלימות מילולית קשה מצד עובד אחר במשרד צמוד. העובד, שכנראה היה טעון מראש, התפוצץ וצרח עליי באופן בלתי מידתי. הדרך שבה טיפלו בנושא הייתה לא פשוטה עבורי כי התייחסו למקרה כאל "מילה מול מילה" ולא היה אף אחד שהקשיב או תמך. בשבילי היה מדובר באירוע טראומטי. ביקשתי שיחה עם בעל העסק כי רציתי לעזוב. הוא נתן לי להתבטא, הביע אמפתיה ואפשר לי לעבד את החוויה באופן בריא ופרופורציונלי. בזכותו החלטתי לתת הזדמנות נוספת למקום.

באותו ערב ישבתי עם חבר שהקשיב, תמך וחיבק ובלילה התפרקתי בטלפון עם החברה הטובה. שניהם עודדו אותי לחזור לרשת החברתית שהיוותה מעגל תמיכה חשוב עבורי. חזרתי ולא הצלחתי למצוא את עצמי. הכל היה חסר טעם והרגשתי מיותרת.

למרות השינוי החיובי בזכות השיחה עם בעל העסק בעבודה, עברתי ימים מאתגרים מאוד. החבר עם האמוג'ים לא הפסיק לשלוח אותם, לפחות פעם ביום, והזמין אותי בסוף השבוע לבוא ולדבר. תוך כדי השיחה, בלי להבין מאיפה זה בא, פתאום פרץ ממני בכי נורא. החבר חיבק אותי חזק, ליטף את הראש ונתן לי להוציא הכל. הרגשתי שהוא מחזיק אותי מלהתפרק לחתיכות. הוא הכיל הכל ועזר לי להתאושש עד שנשמתי רגיל. הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי שנגמר.

חזרתי בתחילת השבוע לעבודה אבל הגוף שוב קרס כתוצאה ישירה מהסטרס המתמשך והמאמץ הפיזי להמשיך לתפקד עם כל הכאבים.

שוב נאלצתי לקחת ימי מחלה ולהישאר בבית. הפעם משככי הכאבים הרגילים לא עזרו ונאלצתי להשתמש באופיאטים. תרופות שגורמות אצלי להחמרת תסמיני דיכאון והפרעות שינה חמורות. במצב המעורער הזה הייתי לבד בבית, שוב על הספה עם הבקבוקחם, שוקלת דרכי יציאה.

לא יכולתי להמשיך ככה. שיתפתי ברשת החברתית את ההרגשה שלי ופתאום הוצפתי בתגובות אוהדות, הודעות פרטיות מחזקות, שיחות תמיכה והמון אהבה מכל עבר. שיתפתי גם בקבוצת החברים שאיתי כבר שנים מפורום האופנועים וגם שם קיבלתי תמיכה ואהבה. חברים התחילו לסמס יותר, לתקשר איתי על בסיס קבוע ולהראות לי שאני לא לבד. כל הודעה החזירה לי עוד פיסת אמון שאיבדתי לכאב. 

כמעט בלי לשים לב, נמשכתי חזרה אל החיים, כמעט בעל כורחי. התחלתי להרגיש עניין מחודש ברישום ללימודים, באנשים סביבי, בתוכניות שיותר רחוקות מכמה שעות קדימה. הצלחתי להרים את עצמי, לצאת מהבית לקניות וסידורים, לפגוש חברים פנים מול פנים, להעביר את האופנוע טסט ואפילו ללכת לפילאטיס. כל חוויית הצלחה כזו היוותה נדבך נוסף בחיזוק העצמי והחזרת הביטחון בגוף ובנפש.

עוד שלושה ימים אחזור לעבודה, הפעם עם תחושת מסוגלות אמיתית, עם יכולת לעמוד מול אתגרים בלי להתקפל תוך רגע כמו בובת נייר. אני מרגישה שעברתי בהצלחה משבר נוסף ויצאתי ממנו מחוזקת, קצת חכמה יותר, קצת ענווה יותר והרבה יותר מאמינה.

מאמינה שוב בעצמי, באור, בטוב, במשמעות, באנשים המדהימים והמרגשים שסביבי, שבחרו בי מחדש והראו לי כמה אני חשובה להם ובעלת משמעות מעצם היותי אני.

שבע תיפול אתיניו וקמה.

IMG_hst7ua