זמן ללכת

tiny

איך כותבים ילדות שלמה בפוסט? איך כותבים הורים? ביחד? בנפרד? מהרגע שאני זוכרת את עצמי הם היו שתי ישויות נפרדות עבורי. אי אפשר לכתוב על שניהם ביחד, למרות שכמובן הרבה מהאירועים מצטלבים. במשך חודשים ארוכים התלבטתי והתחבטתי, מרגישה את החומצות עולות ושורפות אותי מבפנים, עד שבסוף הבנתי שאין ברירה אלא להתחיל איכשהו.

בכתיבה אני מוצאת קתרזיס. המילים הן הביטוי הכי חזק שלי ובשונה מדיבור ושיחה, בכתיבה הן נשארות שם. אפשר לשחרר אותן, לתת להן להתרחק ממני, להסתכל על התמונה הגדולה מרחוק, לקבל פרופורציות.

נולדתי בירושלים להורים שהכירו בזמן תהליך חזרה בתשובה. הם היו פנאטיים ושרפו ספרים נפלאים שאספו במשך שנים. עד היום היא מצטערת על זה, כך שמעתי.

שלושה חודשים אחרי שנולדתי, הם נפרדו, בדיעבד גיליתי שאבא שלי הרים ידיים על אמא שלי והיא העיפה אותו מהבית. אני חושבת שמעשה כזה דורש הרבה מאוד אומץ, במיוחד כשאת מגדלת פעוט בן פחות משנתיים ותינוקת יונקת קטנה.

גדלנו אצל אמא שלי עם ביקורים לא סדירים מאבא שלי ומדי פעם בילינו שבתות אצלו. הם היו במלחמה ארוכה ומייגעת על מזונות והסדרי ראייה ועירבו את אחי ואותי ככלי נשק אחד נגד השני כל הזמן. בשבתות אצלו היו הוא ואשתו השנייה מקללים את אמא שלי וקוראים לה בשמות גנאי שגרמו לנו צער גדול וכששמעה ממנו על כך היתה אמא שלי מתרתחת ולא נשארת חייבת.

אף אחד מהם לא חף מפשע, אבל משניהם יש לי גם זיכרונות טובים. יותר מאמא שלי, בעיקר כי היא היתה שם ליצור אותם. שניהם עשו לנו עוול, אבל היא יותר, בעיקר כי היתה שם יותר.

כשהייתי בת ארבע, באחד הביקורים אבא שלי לקח אותי למספרה וגזר לי את השיער לקארה קצר, כי ידע שאמא שלי רוצה שיהיה לי שיער ארוך. כשחזרנו חטפתי צעקות איך הרשיתי לו. כאילו שיכולתי להתנגד.

כשנה לאחר מכן, לפני שהחזיר אותנו במוצאי שבת, הכניס אותנו לאמבטיה, גזר לי שוב את השיער, הפעם בכוח כי ניסיתי להתנגד בבכי. הוא גילח לאחי את הראש בצורה שאפילו בבית הספר החרדי שבו למד צחקו עליו שבועות אחרי. כשהגענו אמא שלי התחרפנה אבל גם ידעה שלא היה לנו איך להגן על עצמנו.

מצד שני באחד הביקורים אבא שלי קנה לי סוכריה על מקל וכשנפלה על החול הוא הכניס אותה לפה שלו, ירק את כל הלכלוך והחזיר לי אותה נקייה שלא אצטער. הוא היה לוקח אותי על הכתפיים והייתי מרגישה על גג העולם לכמה דקות, עד שהתעייף. כשהיינו אצלו בשבתות הוא היה מטייל איתנו, מלמד אותנו לפצח גרעינים בטיול על הגשר, לוקח אותנו לגן המשחקים, דוחף את הנדנדה ומשחק איתנו בבית כל אחר הצהרים.

הוא התחיל לגמגם עם הביקורים כשהייתי בערך בת חמש וחצי. היה מאחר או לא מגיע בכלל ולא טורח להודיע. חיכינו אצל חברה של אמא שלי ברחוב סמוך כדי שלא ידע איפה אנחנו גרים, כי הוא היה שולח אנשים להטריד אותה. הילדים של אותה חברה היו צוחקים עלינו ושנאנו לחכות שם לשווא ולחזור לבד בהליכה איטית הביתה, עצובים ומאוכזבים.

אמא שלי החליטה שהביקורים או העדרם גורמים לנו יותר נזק מתועלת ופנתה לבית המשפט על מנת להפסיק אותם. זכור לי במעורפל ראיון קצר עם מישהו שבו נשאלתי מה רצוני ועניתי כמובן מה שהנחתה אותי לומר, כמו שכל בת שש היתה עושה. בית המשפט קבע שהביקורים יופסקו ובדיעבד אני יודעת שזה מכיוון שאבא שלי לא התעקש שיתקיימו. אבות נרקומנים בכלא יכולים לראות את הילדים שלהם. הוא פשוט לא רצה. באותה תקופה התחתן בשנית ונולדה לו בת. הוא היה עסוק במשפחתו החדשה ואנחנו לא עניינו אותו. שנאתי את אמא שלי על ההחלטה הזאת במשך שנים. הרגשתי שהיא לקחה לי את אבא שלי, את המעט שהיה לי ממנו. רק כשהתבגרתי הבנתי שהיא הצילה אותי משנים של ייסורים. הייתי מחפשת את האישור שלו והאהבה שלו עד כלות ולעולם לא הייתי מקבלת.

כשהייתי בכיתה א' הופתעתי יום אחד לגלות אותו מחכה לי בסיום הלימודים. הוא נתן לי ערכת כלי כתיבה יפה ושקית סוכריות גומי והשביע אותי שלא אגלה. לא גיליתי. רק כשראיתי את אחי אוכל סוכריית גומי הבנתי שהיה גם אצלו וחלקנו את הסוד בינינו. בכיתה ב' קראו לי באמצע שיעור, הוא חיכה לי בחוץ עם ההורים שלו. ישבתי איתם עד שנגמר השיעור וכולם יצאו. התביישתי נורא שאבא שלי מבקר אותי בסוד מול כולם. בית הספר שיתף איתו פעולה ואמא שלי לא ידעה. בכיתה ג' שוב הגיע והפעם לקח אותי לאכול בורקס ליד בית הספר וכל הזמן ניסה לדובב אותי נגד אמא שלי: "היא מכה אתכם? היא צועקת הרבה?" אמרתי שלא וכשבא שוב בכיתה ד' התחבאתי בשירותים וסירבתי ללכת. יותר לא ראיתי אותו.

אמא שלי גידלה אותנו בנוקשות חמורה אבל עם הרבה חוש הומור ואהבה. נשמע סותר? ככה בדיוק גדלתי, בסתירה מוחלטת. הדבר היחיד שהיה קבוע הוא השינוי. במצב הרוח שלה.

כל ערב אחרי המקלחות היה לנו טקס קבוע בו כל אחד מקבל זמן מזמוזים עם אמא, בו הוא מחובק, מלוטף ומנושק באהבה כשהוא נקי וריחני לפני השינה. הטקס נמשך עד גיל 13 בערך. תמיד ידעתי שאני אהובה מאוד ונתפסת כחכמה, מוצלחת ויפה. קיבלתי ממנה בסיס חזק מאוד לביטחון העצמי שהתפתח עם השנים.

כשהייתי בת שבע קיבלנו אופניים ממכרה שלה. לא היה מי שילמד אותי. היא שלחה אותי ללמוד לבד. לקחתי אותם לחניון מאחורי הבניין והתאמנתי בנפילות עד שהצלחתי. קיבלתי המון ביטחון עצמי אבל הצטערתי לעצמי בלב שאין לי אבא שילמד אותי כמו שאר הילדים בשכונה.

אמא שלי טיפחה מאוד את העצמאות שלנו. היא התעקשה שנעשה דברים ללא ההתערבות שלה ונתמודד לבד עם מטלות. היתה שולחת אותנו למכולת מגיל צעיר, לא התערבה בלימודים שלי ושלחה אותנו למשימות. בכל יום שישי הייתי צריכה ללכת למכולת עם אחי או לבד להביא חלות ועיתונים. אם היה חסר מוסף כלשהו בעיתון היתה שולחת אותי חזרה בכעס ונאלצתי להילחם בביישנות הקשה שלי ולבקש מבעל המכולת את החסר. שנאתי את זה.

כשהייתי בת שבע או שמונה נשלחתי  לשוק מחנה יהודה בערב שלפני ראש השנה להביא שני דגי קרפיון פרוסים ונקיים מקרביים. הגעתי לחנות שבה עמד אקווריום בכניסה בגובה הראש שלי וניסיתי להישמע בין עשרות הקונים הטרודים, כל אחד נדחף ראשון לקבל את תשומת ליבו של המוכר. עמדתי שם הרבה מאוד זמן כי בינתיים ירד החושך. אף אחד לא שמע אותי לוחשת "סליחה, סליחה" ולא ראה אותי, לא הלקוחות האחרים ובטח לא בעלי הדוכן העסוק. חזרתי בבושת פנים הביתה, ננזפתי קשות ואחי נשלח במקומי. תוך חצי שעה הוא חזר עם הדגים.

בבוקר הייתי קמה עם שעון מעורר, מתארגנת לבית הספר, מעירה את אחי שתמיד היה מכבה את השעון שלו וחוזר לישון ובודקת אם אני צריכה להכין שני קפה שחור לאמא שלי, לפי הפתק על השולחן. אם היו הוראות, הייתי מגיעה עם שתי הכוסות עד לדלת החדר שלה, מניחה אותן, דופקת, מורידה את הידית, מרימה אותן בחזרה ונכנסת להעיר אותה בעדינות.

לפעמים ביקשה בערב שנחתוך לה סלט שיחכה כשהיא חוזרת בלילה עייפה ורעבה מהעבודה. לא אהבתי את המטלה, לפעמים אפילו כעסתי שאני מכינה לה אוכל והיא אף פעם לא מבשלת, אבל בסוף שמחתי כשהעריכה בפתק מחמיא שהשאירה לי לבוקר.

בבית הספר שבו למדתי היו לפעמים שולחים אותנו לשאול כל מיני שאלות בנושא הלכה את אבא בבית. בפעם הראשונה שיתפתי את אמא שלי והיא הוציאה תלמוד בבלי בגודל של חמישה ספרים, פתחה אותו במקום הנכון והכתיבה לי תשובה. כשחזרתי גאה לכיתה עם התשובה המורה לא שיבחה אותה אלא להיפך, הודיעה לי שאם אין לי אבא, שאשאל את השכן, אבל בטח לא את אמא שלי. לא שיתפתי פעולה יותר עם משימות כאלה והניחו לי.

כולם בכיתה ידעו שאין לי אבא. הייתי היחידה עם הורים גרושים. לא הסתרתי מעולם. לפני כמה חודשים פגשתי מישהי שהייתה איתי בכיתה וסיפרה לי אנקדוטה מכיתה ד' שכנראה הדחקתי. אחת מבנות הכיתה כעסה עלי וכדי להעליב אותי כתבה על הלוח באותיות גדולות שההורים שלי גרושים. אותה חברה סיפרה שהייתה בטוחה שאתפרץ ואולי אפילו אכה את הילדה ההיא, אבל אני רק הסתכלתי עליה בכאב ואמרתי שגם ככה כולם יודעים אז למה בכוח לפגוע בי?

העברית שלנו היתה נכונה ותוקנה אם טעינו. היו לנו התערבויות על דקדוק שנפתרו בפתיחת מילון וזכינו פעמיים בגלידה על גרב (זכר!) כי בפעם השנייה היתה בטוחה שצדקה בפעם הקודמת וטעתה שוב. מההרגל הייתי מתקנת את החברות בכיתה עד שהבנתי שהן שונאות אותי על זה והפסקתי. חשבתי שכולם מעדיפים, כמו אצלנו בבית, לדבר נכון.

בסוכות ופסח התארחנו בבית מלון ואמא שלי תמיד קיבלה מחמאות על נימוסי השולחן שלנו. חונכנו לשבת עם מרפקים צמודים לגוף, להחזיק סכין ביד ימין ומזלג בצד שמאל בצורה הנכונה, מפית פרושה על הברכיים או בצווארון ולדמיין שאנחנו נסיכי אנגליה שעלולים להפיל ספרים שמוחזקים להם מתחת לבתי השחי. היה נורא מצחיק לדמיין, פחות מצחיק אם לא התנהגנו כדרוש. גם כשאכלנו במסעדות התנהגנו למופת. לא העזנו להתנהג אחרת.

אני לא זוכרת הרבה אלימות בגיל צעיר, אולי מגיל שמונה בערך.

כן זכור לי פחד.

הרבה מהמחשבות שלי סבבו סביב מה תעשה לי אם אפשל.

הפעם הראשונה שחטפתי ממש היתה כשקיבלתי רשות להישאר בבית במקום ללכת לבית ספר בתנאי שאעשה כמה מטלות, ביניהן כביסה, בזמן שהיא ממשיכה לישון. הפעלתי את המכונה ולאחר דקות ספורות החלו להישמע רעשים מטרידים. קראתי לה בדאגה כי לא ידעתי מה קרה . היא הפסיקה את המכונה וניסתה בלחץ לפתוח אותה. בכל מכונת כביסה יש מנגנון שלא מאפשר פתיחה למשך כמה דקות מהכיבוי ובזמן הזה היא נכנסה להיסטריה כי לא היה לנו כסף לתקן. כשהמנגנון סוף סוף אפשר פתיחה היא גילתה ששכחתי לסגור את התוף, כי המכסה הקטן הפנימי היה סגור ופשוט הנחתי שגם התוף היה, בלי לבדוק.

הייתי בת תשע בערך ולמדתי כמה כואבת יכולה חרדה כלכלית להיות כשמוציאים אותה עליך במכות.

בפעם אחרת שטפתי קערה מקרמיקה שכולנו אהבנו ושימשה אותנו תדיר לאפייה ובטעות החליקה לי מהידיים בתוך הכיור. אמא שלי שמעה את קול השבירה ובאה בדהרה למטבח. בלב הולם עמדתי עם ידיים נוטפות סבון וחיכיתי לגזר הדין. לא נאלצתי לחכות הרבה. זו היתה ירושה מסבתא שלה או משהו כזה. צער גם יכול לכאוב מאוד, מסתבר, כשאת מקבלת אותו בכוח רב עם יד שטוחה, שלא יישארו סימנים.

בערבי שישי נאלצנו לשיר איתה זמירות שבת בשולחן ואם צחקנו יותר מדי או עשינו שטויות, נענשנו במכות ונשלחנו לחדר, לעיתים ללא ארוחת ערב. היה קל יחסית להתמודד כשהיינו באותו חדר, אבל כשגדלנו והיינו בחדרים נפרדים זה היה בלתי נסבל. בחדר לא היה אור בגלל השבת ולא יכולנו אפילו לקרוא כדי להסיח את הדעת.

כשקיבלנו רשות לצאת בערב, היינו חייבים לחזור בדיוק בשעה שנקבעה לנו אחרת נחטוף. בדרך כלל זו היתה שעה מוקדמת יחסית לשאר ילדי השכונה ושנאנו ללכת באמצע משחק כשההתלהבות בשיא, אך לא היתה ברירה. יכולנו לעשות לה מסאז' כמטבע עובר לסוחר עבור תוספת זמן בחוץ, בעיקר בערבי שישי שבהם למחרת אין לימודים. מצד שני זה תמיד היה על חשבון תחילת היציאה. עד היום אני מפחדת לאחר למקומות אפילו בחמש דקות, כאילו שיהיה מי שיכה אותי על זה.

כשאחי ואני רבנו היא לא התערבה בינינו אלא אם עירבנו אותה ואז היתה שולחת אותנו לחדרים עד שנסתדר. בשבת בבוקר אסור היה לנו להפריע לה עד 12 ואז מותר להעיר אותה רק כשהשולחן מוכן לסעודת שבת. פעם אחת רבנו כל כך חזק שלא הצלחנו להסתדר ודפקנו לה בדלת לפני 12. היא פתחה עם רצח בעיניים, הסתכלה עלינו במבט חודר ואמרה: "קחי סכין, קח גרזן, מצדי תהרגו אחד את השני, אבל בשקט!" וסגרה את הדלת. התפוצצנו מצחוק וזה סידר הכל. שנים אחר כך סיפרתי את זה לסבתא שלי והיא צחקה עד דמעות: "מאיפה את חושבת שהיא למדה את זה? ומאיפה את חושבת שאני למדתי את זה?" במקרים אחרים היא לא היתה במצב רוח כל כך הומוריסטי והיינו פשוט חוטפים שנינו מכות.

במבט לאחור אני לא יודעת איך חייתי בדיסוננס הזה. לא היו חוקים ברורים חוץ מ"אסור לפשל, חייבים להביא ציונים גבוהים, חייבים להתנהג יפה, חייבים לשמוע בקולה. אסור כל דבר אחר". אף פעם לא יכולתי לדעת באיזה מצב רוח אמצא אותה כשאגיע הביתה מבית הספר.

מצד שני, היא טיפחה אותנו והשקיעה בנו כל מה שאפשר ויותר. היו המון בדיחות פנימיות של המשפחה והרבה פינוקים. כשהתנהגנו יפה קיבלנו ברוב טקס והתרגשות ספרים חדשים במתנה בימי שישי כשהבית נקי והשבת בפתח. אהבנו את הרגעים האלה, עומדים עם העיניים עצומות והידיים מושטות לקבל את הפרס.

קיבלנו את ההשכלה הטובה ביותר גם אם נאלצה לשלם על כך תוספות, כולל חוג העשרה למחוננים. הלכנו לסרטים בקולנוע, אכלנו במסעדות באירועים כמו ימי הולדת או כשהיו סיבות טובות לחגוג. היה לנו כל מה שילד צריך, צעצועים, המון ספרים, אופניים, חוגים לבחירתנו כשהיה כסף, בגדים חדשים פעם בחצי שנה וחדרים יפים ונעימים. היא לא חסכה עלינו ומצד שני ידענו זאת טוב מדי. היא טרחה תמיד להבהיר שהיא חוסכת מעצמה כדי לתת לנו והנה כבר שנים לא קנתה בגד חדש או תכשיט. בכל פעם שהתפרצה עלינו ידענו שמגיע נאום שלם בצרחות על כפיות הטובה שלנו על ההקרבה שלה.

למדתי בתלפיות והנסיעה מקריית משה ארכה ארבעים וחמש דקות לכל צד. הייתי עצמאית בשטח, היתה לי כרטיסיה ונסעתי לבד. כשהייתי מגיעה הביתה היא היתה יכולה להיות או לא להיות, בלי שאדע מראש. היה לי מפתח משלי, הייתי נכנסת הביתה, מורידה את התיק, מכינה לעצמי מנה חמה או טבעול והולכת לקרוא בחדר או יוצאת לשחק בגינה עד שבע, שאז צריך לחזור בין אם היא בבית ובין אם לא. לפעמים הייתי צריכה ממנה משהו, אישור לטיול או לישון אצל חברה. הייתי משאירה לה פתק אם לא היתה בבית, או אם כן היתה הייתי מגניבה לה אותו לשולחן העבודה בזמן שהיא בטלפון ומחכה לתשובה.

יום אחד היה גשם חזק מאוד וכל העיר היתה מוצפת. יצאתי מבית הספר בארבע, עליתי על אוטובוס הביתה והגעתי רק בשש וחצי. אני זוכרת את ההתלבטות, אם עדיף לרדת להתקשר מטלפון ציבורי להודיע שאאחר או שתכעס יותר על הניקוב המיותר שאבזבז לצורך כך. בכל מקרה פחדתי מהתגובה שלה כשאגיע, כאילו שהאיחור הוא באשמתי. כשהגעתי עם האוטובוס לתחנה הופתעתי למצוא אותה שם מחכה עם מטריה. היא חיכתה שאגיע אליה, נתנה לי סטירה מצלצלת וחיבקה אותי בטירוף. בכיתי מהקלה.

כבר בגיל תשע ידעתי שאני לא רוצה להיות דתייה וניסיתי למרוד בשקט. לפני שעזבתי את הבית קראתי יומנים שלי מאז והופתעתי לגלות שכתבתי על אי אמונה באלוהים כבר בגיל כל כך צעיר. בהסתר הייתי מחללת שבת, אוכלת בצומות ומקללת בהנאה רבה. בגיל 11 וחצי התחלתי לעשן. בהתחלה בסוד ובהמשך עם חברים בשכונה. אמא שלי לא ידעה כלום. כלפי חוץ הייתי הבת המושלמת.

מכיתה ב' כבר הברזתי משיעורים בבית הספר. לא יכולתי לברוח כי בית הספר היה בצד השני של העיר ולא רציתי שיתקשרו אליה. משום מה כל עוד ראו שאני נמצאת, גם אם לא בכיתה, לא אמרו לה כלום. הייתי יושבת בחצר, משחקת עם אבנים ומדמיינת לעצמי. בכיתה ו' התחילו לי הפרעות שינה אז ביליתי את השנה כולה בשינה בכיתה. בכיתה ז' כבר יצאתי במופגן ובח' כבר הפרעתי כדי שיוציאו אותי. הייתי יורדת על המורות, גורמת לצחוק כבוש בכיתה ונענשת עם חיוך גדול על פניי. הציונים שלי היו גבוהים מאוד ללא מאמץ ולכן לאמא שלי לא היה מושג. היא לא היתה מעורבת.

במהלך כל שנותיי ביסודי אמא שלי היתה בבית הספר אולי פעמיים. פעם אחת באסיפת הורים של כיתה ג' ופעם אחת כשהמורה לפסנתר העלתה מופע והיה לי קטע סולו. כשקראו לה בח' הייתי מועמדת להשעיה עקב חוצפה מוגזמת. סוף סוף עליתי להם על העצבים. היא ישבה איתי בחדר המנהלת כשננזפתי, הושעיתי לשלושה ימים ואולצתי לכתוב עבודה על כבוד האדם בטרם אוכל לחזור. על הדרך עדכנו אותה שאני במצב מחריד במתמטיקה עקב פערים מכיתה ג'.

פחדתי להגיע איתה הביתה.

כשהגענו, עוד לא סגרה את הדלת וכבר הייתי כמעט על הרצפה.

כתבתי את העבודה עוד באותו יום והגשתי לה לבדיקה כשהאוזניים שלי עדיין מצלצלות. היא שלחה אותי למורה פרטי למתמטיקה שהיה יבשושי ונוקשה כמו חתיכת קש אבל העלה אותי למאה. הייתי נוסעת אליו שעה כל צד באוטובוס ושונאת כל רגע. מאז לא העזתי לפצות פה. התיישרתי וגמרתי את השנה עם תעודה בממוצע 93.

חזרה לגיל 11. אמא שלי הגישה תביעה להגדלת מזונות, אבא שלי הגיש בקשה כנגד, לקבל את אחי אליו.

אותי לא.

בין העלבון על זה שהוא לא רוצה אותי, לפחד שיפרידו בינינו, היתה תקופה קשה. אמא שלי הכתיבה לשנינו מכתב לבית המשפט שמפרט עוולות עבר שהוא עשה לנו כדי להסביר למה אסור שיקבל את אחי. בין היתר הכתיבה לנו על הפסח שהיינו אמורים לבלות אצלו. זכרתי הכל. הייתי בת חמש וחצי, סוכם שנהיה אצלו כל השבוע ואמא שלי לקחה אותנו במונית מירושלים לגבעת שמואל בשעת ערב. מכיוון שלא רצתה לפגוש אותו, הורידה אותנו בכניסה ונסעה. דפקנו בדלת ולא היתה תשובה.

במשך דקות ארוכות דפקנו ובכינו, עד שהשכנים הבינו שמשהו קורה והכניסו אותנו אליהם. הם התקשרו לאמא שלי שכבר הגיעה הביתה ונאלצה לחזור לקחת אותנו. בסוף הוא בא לקחת אותנו, השאיר אותנו אצל ההורים שלו בחיפה ונסע. הם היו טובים אלינו ופינקו אותנו אבל גם להם היו פינות חדות שאסור להיתקל בהן אחרת נענשים בחומרה.

בית המשפט שדן בתביעה להגדלת המזונות שלח אותו לראות פסיכולוג שקבע שהוא פסיכופת.

האיש לא מסוגל לאהוב.

"פסיכופתים מבטאים התנהגות נורמטיבית כלפי חוץ, ואף דומיננטיות וכריזמה, לצד קושי בתפקוד הרגשי והחברתי המתבטא בעיקר בחוסר אמפתיה קיצוני, והתנהגויות קיצוניות כגון מניפולטיביות, גרנדיוזיות, יהירות והפרת נורמות חברתיות מוסריות. אדם עם פסיכופתיה לא חש אשמה או בושה על מעשיו, גם אם הם פגעו באחר, ומוצא דרך להסביר אותם באמצעות רציונליזציה, מניפולציה רגשית, האשמת אחרים או הכחשת מעשים אלו. הוא לא מביע אמפתיה כלפי האחר אף על פי שביכולתו לזייף אמפתיה. רגשות שונים שהוא מביע לוקים בשטחיות ורדידות יחסית. אדם עם פסיכופתיה עלול להשתמש במניפולציות שונות כדי להשיג את רצונותיו, ולשקר לשם כך ללא ייסורי מצפון." (וויקיפדיה)

החלטת ביהמ"ש היתה להשאיר את אחי איתנו ולהגדיל את המזונות במעט מאוד. זה היה סכום זעום מלכתחילה שנבלע בים ההוצאות והחובות שאמא שלי צברה עקב ניהול כלכלי כושל של העסק שלה. היה המון סטרס בבית. היינו עניים ונשלחתי לא פעם לבקש הלוואה של חמישים או מאה שקלים מהשכנים בשביל שיהיה לי לכרטיסייה לאוטובוס. התביישתי ושנאתי לחזר על הפתחים אבל ידעתי שאחרת אחטוף.

באותה תקופה אחי אובחן עם הפרעות קשב והיפראקטיביות, הרבה לפני שזה היה מגניב. אז היה מדובר בתווית מכשילה שאף אחד לא רצה לקבל. היו לו הרבה בלגנים, אבל זה הסיפור שלו ולא שלי. רק אומר שכשהוא התחיל לברוח מהבית ולהעלם ללילות וימים שלמים, נשארתי לבד מאוד.

כשהיה נעלם היא היתה מתרגזת, מעיפה לו את כל הבגדים מהארון לרצפה, מעיפה לו מהשולחן את כל החפצים בתנועת יד גסה ולא הרשתה לי לסדר. כשהיה חוזר היה מתעצבן, הם היו רבים עד שהקירות רעדו וזה תמיד נגמר במכות רצח שהוא חטף. פעם הזמין את המשמר האזרחי אבל היא הוציאה את עצמה בדיבורים על מתבגרים חסרי יכולת ריסון. פעם נעדר לכמה ימים ברצף והיא שלחה אותי לחפש אותו עם ניידת משטרה במקומות המחבוא שהכרתי. ידעתי מראש ולכן הבאתי לו בגדים ואוכל והזהרתי אותו. לקחתי את השוטרים לכל המקומות חוץ מהנכון.

יום אחד אמא שלי נסעה לארצות הברית כדי להשלים עם הוריה, איתם לא דיברה קרוב לשבע שנים. אחי ואני נשארנו לבד לשבועיים עם פריזר מלא אוכל, כסף לשני סרטים בקולנוע והוראות ברורות איך להתנהג. ביום הראשון זייפנו לעצמנו פתקי מחלה עם החתימה שלה ושבועיים עשינו מה שרצינו. הסתובבנו בחוץ כל היום ורק בערב היינו בבית למקרה שתתקשר. באחד הימים אחי לא חזר ונאלצתי לחפות עליו. כעסתי עליו ורבנו כמעט עד זוב דם כשחזר. למחרת נעלם ליומיים והייתי בודדה ונטושה נורא. כשהיא חזרה לא גילינו לה על בית הספר והם לא טרחו לאמת איתה. היתה לה חתימה ארוכה וייחודית שרק אנחנו הצלחנו לזייף.

בסוף אחי עזב להוסטל זמני שנמצא קרוב לבית הספר שלי. הייתי יוצאת יותר מוקדם כדי להביא לו חפצים אישיים שלו שביקש מהבית ואמא שלי היתה הורגת אותי לו ידעה. שיננתי את מספר הטלפון של המקום בע"פ כדי שלא תמצא אצלי פתק מחשיד וחיכיתי ליום שבו אהיה בת 14 כדי להצטרף אליו. הוא עבר להוסטל לנערים בסיכון, יצא בחופשות למשפחה מארחת והקשר נותק. היה אסור לדבר עליו או להזכיר את צמד המילים "עובדת סוציאלית". הייתי כל כך לבד שלא ידעתי את נפשי. כשהיינו ביחד יכולתי להתמודד עם הכל, כי הוא היה איתי. גם כשנשלחנו רעבים לחדר או חטפנו את מכות חיינו, היינו מצליבים מבט בחיוך קטן וסודי של שותפות גורל. פתאום נשארתי בלי החבר היחיד שלי.

באותו זמן לא היתה לנו מנקה כי אף אחת לא השביעה את רצונה כחולת ניקיון. בהתחלה הציעה לי לנקות תמורת כסף נוסף על דמי הכיס וקפצתי בשמחה על ההכנסה הנוספת. בפעם הראשונה לקח לי שש שעות לנקות את כל הבית, כולל החלפת מצעים, ניקוי אבק, כביסות במכונה וכביסה ביד. בהמשך למדתי להתייעל וקיצרתי את זמן העבודה לשלוש וחצי שעות. הייתי חוזרת מבית הספר בחמש, טורפת משהו בזריזות, הולכת לחוג קראטה, חוזרת בשש וחצי – שבע ומנקה עד עשר וחצי. כשהחידוש פג והתעייפתי, ביקשתי להפסיק. הועמדה בפניי הבחירה: אני חייבת לנקות. השאלה אם אני מעדיפה לקבל מכות או לקבל כסף? הייתי חכמה. בחרתי בכסף.

למרות הכל זו היתה תקופת תור הזהב ביחסים שלי עם אמא שלי. מעולם לא היתה צריכה לריב איתי על שיעורי בית כי לא שאלה אותי בכלל אם הכנתי. אף פעם לא התעניינה בלימודים שלי, אלא אם פניתי לעזרה, דבר שהיה כל כך נדיר שזכורות לי אולי פעמיים בכל שמונה שנות בית הספר היסודי. הייתי לראשונה מאוד מקובלת בכיתה עד שנאלצה לחבר לי קו טלפון בחדר כדי שלא אתפוס לה את הקו בבית. סיפרתי לה כל מה שקרה עם החברות וכשארגנתי עם עוד שתי בנות הברזה כיתתית לבאולינג בקניון הסמוך היא ידעה עוד מהערב הקודם ואפילו נתנה לי כסף. כשהלכנו לשחק עם הבנים כדורסל בגן סאקר, הייתי היחידה שיכולה לספר לאמא שלי, כי שאר ההורים אסרו על קשר עם הבנים, רק לה לא הפריע, בגבול הטעם הטוב. היא גדלה בבית חילוני והיו לה מושגים בריאים על היחסים בין המינים, אותם הקפידה להעביר אלי.

חיכיתי שאגיע לגיל 14 ואוכל לברוח. חשבתי שלפני כן לא יקבלו אותי לאתנחתא, ההוסטל הזמני שבו אחי שהה. בינתיים אמא שלי גילתה שאני מעשנת ושאני יוצאת עם בחור בן 18 שהכרתי בלונה-פארק כשנסעתי עם חברות בפסח. היא הכריחה אותי להיפרד ממנו כי בנים בגיל שלו רוצים דברים שבנות בגיל שלי לא אמורות לדעת מהם. הוא היה בחור ישיבה תמים שלא רצה ממני שום דבר והיא לא הסכימה להקשיב והכריחה אותי להתקשר אליו מולה ולסיים את זה. שנאתי אותה באותו רגע. לגבי העישון דווקא נקטה קו רך יותר. שאלה מה אני רוצה כדי להפסיק. ביקשתי אופניים עם הילוכים ובולמי זעזועים כמו של צוריאל הבנזונה מהשכונה. היא לא הסכימה כי הם עלו יותר מאלף שקל. אמרתי בהתרסה שאם כך, אני ממשיכה לעשן. היא הסתכלה עלי ואמרה "אז תמשיכי לעשן".

ואז אחי חזר הביתה.

היה משפט מייגע, הוא רצה לחזור, לא הסתדר בהוסטל לנערים ובסוף קיבלו את הבקשה. מהרגע שהגיע, חזרו המריבות, הסטרס והבלגן. הם רבו על כל דבר קטן ונשארתי אפילו יותר לבד מקודם. חזרנו לשטוף כלים בתורות, יום הוא ויום אני, כמו פעם, רק שהוא סירב לשטוף בימים שלו. הייתי מתחננת בפניו ולפעמים אפילו שוטפת במקומו רק כדי למנוע עוד חיכוכים איתה. כל דבר היה סיבה לפיצוץ.

בינתיים התקבלתי לאולפנת צביה והתחלתי כיתה ט'. שנאתי כל מה שהיה קשור למקום. לא היתה לי אף חברה שם ורציתי לעזוב מהרגע שנכנסתי.

בסוף לא יכולתי לשאת את זה, לקחתי תיק וברחתי.

הייתי יום פה, יום שם ובכל פעם חזרתי הביתה למחרת וחטפתי מכות. ניסיתי להשיג הקלות בלבוש הדתי או ללכת לתיכון חילוני ובכל פעם נעניתי בשלילה.

יום אחד החלטתי לברוח "על אמת" ומצאתי חבר להסתובב איתו. חוויתי הרפתקאות מסמרות שיער שאולי אכתוב עליהן בהזדמנות ובסוף החלטתי לגשת ליחידה לנערה במרכז העיר ולדבר עם עובדת סוציאלית על פתרון קבוע. הרחוב לא היה בשבילי והבנתי את זה מהר מאוד. הכניסו אותי לשיחה עם בחורה בשם גל ששמעה ממני הכל, יצאה לכמה דקות וחזרה: "אמא שלך מוכנה לקבל אותך בחזרה הביתה. תבואו בעוד יומיים לשיחה משותפת". הסתכלתי עליה בהלם. הרגע סיפרתי לך שהיא תהרוג אותי על עצם זה שפניתי אליכם ואת שולחת אותי אליה? השתגעת?

החלטתי לא לחזור. הסתובבתי ברחוב ולא הגעתי לפגישה שנקבעה אחרי יומיים. בערב אחי מצא אותי אחרי שחיפש בכל העיר על אופניים והודיע לי, חסר נשימה, שהחליטו בניגוד להסכמה של אמא שלי שאם אני לא חוזרת היום הביתה, ישלחו אותי למוסד סגור. האיום עשה את שלו וחזרתי. היא היתה עדיין בעבודה והתעתדה לחזור מאוחר. פחדתי לישון על המיטה הגבוהה שנדרש סולם להגיע אליה, כי פעם תפסה אותי לא מוכנה שם ופיצצה אותי במכות בלי שיכולתי אפילו לברוח. ישנתי מכורבלת על השטיח בחדר שלי וחיכיתי שתבוא.

כשהגיעה הפתיעה אותי כשלא ניסתה להכות אותי אלא רק הושיבה אותי לשיחה. היא הסבירה לי שכל עוד אני גרה אצלה, היא דורשת ממני אורח חיים דתי וכשאגיע לגיל 18 אוכל לבחור בעצמי מה מתאים לי. היא שאלה אם יש לי דרישות אחרות שתוכל לספק כדי להשאיר אותי בבית. הודעתי שכן.

"אני לא רוצה ממך כלום. לא מדבשך ולא מעוקצך"

היא צחקה אבל אני הייתי רצינית. הודעתי לה שאני לא מוכנה יותר שתכה אותי ובטח לא שתחבק אותי. יותר אסור לה לגעת בי, לא מטוב ולא מרע. היא הסכימה.

שבוע אחרי זה אחי לא שטף כלים בערב. היא הגיעה בלילה, בדקה במטבח ושלפה את שנינו מהמיטות: "תור מי לשטוף?" אחי הודה. היא הכריחה אותו לשטוף באותו רגע והתחיל ויכוח איום. בסוף הוא הסכים בתנאי שיקבל את הרדיו כדי לבצע את המטלה עם מוזיקה. אותו יום היה תורי עם הרדיו והוא נכנס לחדר שלי בעצבים, בלי לדפוק, שלף את הרדיו ויצא. נפלט לי "היי!" של בהלה ואמא שלי מיד נזעקה. התחרטתי שנפתח לי הפה, כי אז התחיל הגיהנום האמיתי. המכות ניתכו על שנינו ללא יוצא מן הכלל. עליו בגלל הכלים "ומה אתה נכנס לחדר שלה בלי לדפוק? יש חוקים ברורים בבית הזה!" ועלי "כי בגללך אנחנו תמיד רבים".

פתאום קרה משהו שלא קרה אף פעם. אחי קם להגן על עצמו ועלי.

הוא נעמד מולה מתוח וצעק "את לא תיגעי באחותי! את לא תיגעי בה!" היא צחקה ואז קלטה שהוא רציני. "תצטרכי לעבור דרכי!"

הו, ועוד איך שהיא עברה דרכו. הגענו לרצפה והמשכנו לחטוף בעיטות, אבל הפעם היא לא הצליחה להגיע אל הבפנוכו שלנו, כי הוא עמד מולה וצחק ככל שהכאיבה יותר. הוא החזיר לה, שרט, נשך ונלחם. בסוף היא הפסיקה אחרי ששברה גם הפעם ציפורניים עם הווריד במצח נפוח והכל. היא התנשמה בפרצוף אדום, תפסה אותו, זרקה אותו מהדלת וצעקה אחריו "ושלא תעז לחזור!"

לא התרגשתי. היא תמיד צעקה את זה והוא תמיד חזר.

הפעם הוא חזר עם שוטרים.

לקחו אותה לחקירה וכשהיא יצאה מהבית אפילו לא הסתכלה עלי. אם היתה אומרת משהו אולי הייתי נשארת. משהו בניכור הזה הבהיר לי שאני לגמרי לבד פה. לקחתי את התיק שהיה מוכן מתחת למיטה שלי ויצאתי שלא על מנת לחזור.

בניקוב האחרון של הכרטיסייה עליתי על האוטובוס האחרון לתלפיות. ירדתי בצומת הבנקים והגעתי לאתנחתא. דפקתי בדלת אבל הם כבר סגרו ללילה ולא יכלו לשמוע אותי. נואשת חציתי את הכביש לתחנת הדלק ממול והתקשרתי גוביינא. למזלי ידעתי את המספר בעל פה. בהתחלה לא ענו לי, עד שאמרתי שאני אחות של. מיד הכניסו אותי וסידרו לי מיטה מאולתרת על הרצפה כי כל החדרים היו בתפוסה מלאה. שעה אחרי הגיע אחי מהמשטרה. הוא לא ידע שאהיה שם והתחבקנו בשמחה.

למחרת נשלחתי ליחידה לנערה. בהתחלה סירבתי ללכת, פחדתי שישלחו אותי שוב הביתה אבל באתנחתא הרגיעו אותי שהפעם אני כבר אצלם וזה לא יקרה. היו שתי דרכים להשאיר אותי במעון. הראשונה באישור הורים והשנייה דרך צו בית משפט. הופתעתי לגלות שאמא שלי אישרה שאשאר שם. "היא עוד תחזור על ארבע עם הלשון בחוץ ותתחנן שאקבל אותה."

לא קרה, אגב.

אחרי מסע ייסורים מפרך, בו הצליחה ידה הארוכה להשיג אותי ולערער אותי אפילו שם, הצלחתי בסיוע פקידת סעד ועובדת סוציאלית להשיג צו הוצאה ממשמורת ולהתקבל להוסטל לנערות בסיכון ברחובות. התחלתי ללמוד בבית הספר הכי טוב בעיר, יצאתי בחופשות למשפחה מארחת נפלאה בירושלים והתחלתי לבנות את עצמי בסיוע הצוות המקצועי.

eti2

הייתי צריכה לבחור לעצמי אישיות מאפס. בספר "הדרמה של הילד המחונן" מתואר מה קורה בדינמיקה בין הורה נרקיסיסט לילד מחונן. הילד הופך לצל חיוור של ההורה, שמוחק לו את האישיות ולא מאפשר לו לפתח עמוד שדרה אמיתי. עם כל הביטחון העצמי והעצמאות, הייתי עדיין כלום. עבדתי על עצמי בסבלנות, בזכות סדנת הישרדות במדבר שעברתי עם בנות ההוסטל הגעתי עמוק יותר מאי פעם, צללתי לתוך נבכי נפשי, נגעתי במרכז הכאב ויכולתי לו. בחרתי להיות שמחה, בחרתי לראות את הטוב, בחרתי להתחבר לאופטימיות שאיתה נולדתי ולהיפטר מתסמיני הקורבנות שאספתי מאמא שלי בדרך. הפכתי להיות אני.

בגיל 16 הסכמתי לפגוש את אמא שלי אחרי כמעט שנתיים ללא קשר כי התחילה טיפול פסיכולוגי. ישבנו לשיחה ארוכה בה הסכימה להודות בחלק מהטעויות שלה ואפילו הודתה שאהבה את אחי יותר. זה אולי נשמע מחריד, אבל תמיד ידעתי את זה ודווקא עזר לי שאמרה. האהבה אליו לא באה על חשבוני. קיבלתי מספיק משלי, אבל היה לי חשוב לדעת שלא דמיינתי. אחרי שבוע התקשרה לספר לי שהפסיקה את הטיפול וסירבתי להיפגש איתה שוב.

במהלך השנים כשגדלתי והתפתחתי, הצלחתי למצוא בתוכי את הסליחה. סלחתי לה בלב שלם על שהפכה את התפקידים בינינו, על כל האלימות וההתפרצויות, על האובדן והכעס. עד היום אנחנו לא בקשר מבחירה שלי. סלחתי בשבילי, לא בשבילה.

קצת לפני גיל 17 החלטתי לפתוח את "תיק אבא" עם העובדת הסוציאלית של ההוסטל בטיפול. אחרי עבודה עצמית ארוכה והכנה לתרחישים, היא הסכימה שאתקשר אליו. השגתי את הטלפון שלו בקלות והתקשרתי. הוא ענה "מי זה?" בקול רועד אמרתי "הבת שלך".

הוא ניתק.

לזה לא הייתי מוכנה. מההלם פרצתי בבכי. הבנות ניחמו אותי ואחרי שיחה ארוכה בטיפול, בשבוע שאחרי זה ניסיתי שוב. הוא שוב ניתק.

הפעם העו"סית התרגזה והתקשרה אליו בעצמה. הוא לא ידע בכלל שאני לא גרה אצל אמא שלי. דיבר איתי דקות ארוכות, התרגש בשבילי מהמסע לפולין שיהיה בשנה הבאה ובירר ביסודיות מי מכלכל אותי ומאיפה יש לי כסף. בסיום השיחה הבטיח לבקר אותי ולדאוג לי "כי הרי את הבת שלי!".

כל כך הרבה שנים רציתי לשמוע את המשפט הזה. בכיתי מאושר.

יומיים אחרי זה אמא שלי התקשרה זועמת להוסטל וצרחה שהיא דורשת את המנהלת. הוא הפסיק לה את המזונות.

ונעלם.

לא ענה לשיחות, שלחתי מכתב, פקס וכלום.

הפעם נשברתי.

בחרתי להתנתק מאמא שלי, אבל לא מאבא שלי. היתה לי איזו בועת חלום כזאת שיום אחד אצור איתו קשר והוא יהיה אבא שלי. הבועה התנפצה ואני איתה. כמה ימים אחרי הגעתי בערב עם המנהלת לבאר יעקב לבדיקת חירום של פסיכיאטר. לא יכולתי לדבר. נתנו לי חצי קלונקס ואחרי כמה דקות הכניסו אותי שוב. בסוף השיחה נתנו למנהלת ההוסטל הוראות: לפחות חודש מנוחה ללא לימודים ולהוריד סטרס למינימום. האבחנה: חרדה.

חיפשתי את עצמי. נתנו לי לנסוע לכל מקום שביקשתי. רציתי לבדוק מי יש לי בעולם. נסעתי לאחי, הוא היה מקסים אבל גדול ממני רק בשנה וחצי, כולו בן 18, עדיין ילד בעצמו. מאוד רצה לעזור לי אבל לא ידע איך. נסעתי לדודים, למשפחה המארחת בירושלים וכמה שהיו טובים, עדיין לא מצאתי. אני לבד.

באותו זמן התנהל משפט מול אמא שלי על ההחלטה האם אקבל תרופות נגד דיכאון וחרדה או לא. היא לא הסכימה ומכיוון שהייתה האפוטרופסית שלי, היא זו שקבעה. קיבלתי עורכת דין מהסיוע הציבורי והגענו לדיון. בניגוד לפעמים הקודמות אצל אותו שופט שקיבל אותי תמיד בלשכתו, הפעם היינו באולם עם צדדים והכל. המשפט נטה לרעתי ובסוף הבנתי שאין לי ברירה וביקשתי את רשות הדיבור.

"כבוד השופט, אני עוד מעט בת 17. בעוד שנה אסיים את זמני בהוסטל ואצא לחיים עצמאיים. לא יהיה אף אחד שידאג לי אז. אהיה ברשות עצמי, בודדה בעולם. אם עכשיו אני לא מסוגלת להחליט עבור עצמי באופן אחראי ובוגר, מה ישתנה בעוד שנה? ברור לי שתרופות אינן מטה קסם ויש לשלב טיפול בשיחות. יכול להיות שבסוף אחליט בכלל לא לקחת אותן, אבל הבחירה צריכה להיות שלי. אני כבר בוגרת מספיק להחליט".

זכיתי. לא לקחתי אותן בסוף.

לילה אחד שכבתי במיטה בהוסטל ולא הצלחתי לישון כמו תמיד. היו לי הפרעות שינה מגיל 12. בראש שלי התרוצצו מילים כמו אריה בכלוב "אני לבד בעולם, אין לי אמא ואבא. מי יתמוך בי? מי יגן עלי? מי ידאג לי?" דמעות זלגו לי מהעיניים ולא נשמתי מרוב חרדה.

פתאום, כמו בסרט "שכחו אותי בבית", נחתה עלי ההבנה. אני לבד בעולם!!! התחלתי לחייך.

אני לבד. אין מי שיגיד לי מה לעשות, אין מי שיקבע לי, כל ההחלטות הן שלי ורק שלי! כל הישג הוא שלי, בזכותי ובגללי. מעכשיו אני קובעת מה יהיה בחיים שלי ואף אחד לא יכול להחליט בשבילי! התפוצצתי מהתרגשות בתוך תוכי. ידעתי שאני בדרך הנכונה. אני לוקחת את המושכות על החיים שלי ומעכשיו אני קובעת איך הם יראו. כל צעד שאצעד יהיה רק בגלל שכך רציתי וזה הכיוון שבחרתי.

עליתי משאול תחתיות, סיימתי תיכון בהצלחה, התגייסתי לצנחנים לשנתיים מלאות בשלישות, השלמתי את הבגרות המעצבנת במתמטיקה ונרשמתי למכללה ללמוד מה שאני רוצה. התחלתי את החיים שלי.

אני של עצמי.

36 מחשבות על “זמן ללכת

  1. אחת הגיב:

    קראתי בנשימה עצורה.
    בפיסקאות הראשונות עוד נראו לי החיים הגיוניים, קשים קצת אבל עם אהבה שמרככת.
    באמצע התחלתי לבכות ובסוף חייכתי.
    גיבורה אמיתית את!

    אהבתי

  2. כלנית הגיב:

    קראתי.
    עצרתי
    חזרתי.
    המשכתי.
    הנשימה נעתקה לי. יותר מפעם אחת.
    אני חוזרת לנשום עכשיו, לאט לאט.
    בנשימות מדודות, בזהירות. בשקט.

    מבטיחה לחזור. אישית או כאן.
    תודה שחלקת את הדברים, את העצמה והכוחות.
    את אדם מופלא ואשריי שאני מכירה אותך.
    ממש כך!

    Liked by 1 person

  3. קראתי והיה קשה לקרוא. מוכר וכאוב במיוחד חוסר האונים של ילדים קטינים נוכח הורים שאין להם מסוגלות הורית.
    ריגשת אותי. בבחירה שלך בחיים נורמטיבים. בנחישות שלך ובכוחות שלך. אין הרבה אנשים כמוך שמספרים את סיפורם בפתיחות כזו. כל הכבוד לך! את מעוררת השראה! תמשיכי כך. 3>

    אהבתי

  4. אנונימוס הגיב:

    אני לא זוכר מתי הגבתי למשהו בשנים האחרונות, מה גם שהגעתי לסיפור שלך לגמרי במקרה וללא שום היכרות או הכנה מוקדמת… ובכל זאת מאחר וזה נגע בי כל כך (למרות שאני בא ממקום ורקע מאוד שונים) רציתי רק להגיד תודה על שחלקת את הסיפור הלא פשוט שלך, זה פשוט מרגש ומעורר הערצה לראות איך עוצמה פנימית ושכל ישר יכולים להצמיח בן אדם מרשים כמוך גם בתנאי גידול בלתי נסבלים. ומעבר לסיפור מעורר ההשראה שלך כל הכבוד על שהצלחת לזקק חווייה של חיים שלמים לכדי סיפור שאפשר לקרוא בנשימה אחת ותוך כדי תנועה במירוץ היום יומי ועדיין להשאיר חותם כה חזק כאילו שקראת ספר עב כרס במשך ימים. אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם ובהצלחה בכל אשר תפני.

    אהבתי

  5. עידית הגיב:

    מכירה כל כך מקרוב, לפחות חלק מהשבילים במסע חייך ובכל זאת נעתקה נישמתי והתחזקה רוחי. אתי, הפכת מנערה מיוחדת לאישה מעוררת השראה. הבחירות שעשית, לעיתים כנגד כל הסיכויים, מהווים את המשמעות של כח רצון ואמונה עצמית.
    אני גאה בך ואוהבת אותך מאוד.

    אהבתי

  6. rambo הגיב:

    טלטלת אותי לחלוטין, זו פעם ראשונה שאני קורא כל מילה בפוסט ארוך שכזה.
    נגעת בי בתור היותי אדם גרוש ואבא לבנות.
    בתור איש מקצוע בתחום.
    ובתור אדם, לשמוע, ולחוש את נשמתך היפה והעדינה, תחילתה שמחה ומתייסרת, מדוכאת עד עפר, אך ממאנת להשאב לתוכו, ולאט לאט צומחת ועולה, תמירה יציבה, בנויה ופורחת. מי יתן וכך תוסיפי לצמוח ולפרוח באהבה עד אין קץ, חרף המשקעים שסביר לי להניח שחוזרים מידי פעם בגלים של כאב. חזרי ואמצי עד בלי די.

    אהבתי

  7. יפית הגיב:

    התחלתי לקרוא כי זה קפץ לי לעין בעבודה ולא יכולתי להפסיק. קוראת ובוכה. אני לא יכולה אפילו לדמיין חיים שבהם אין תמיכה משפחתית, היחסים עם ההורים שלך וכל המתואר הם בלתי נתפסים בעיני ואין לי מה להגיד מלבד להעריץ אותך על החוזק והאופטימיות פעם אחר פעם. קראתי ובכיתי בתיאור היחסים שלך עם אחיך. אין אדם שאני אוהבת יותר מאחי וגם אני הייתי עושה הכל כדי להגן עליו. אני מאחלת לך שקט ואושר ושולחת אהבה גדולה. תודה ששיתפת.

    אהבתי

  8. נ הגיב:

    קראתי הכל, כי אי אפשר פחות מהכל. כל הכבוד לך והמון כוחות, תזכרי שהכלבה הראשונה שהקיפה את כדור הארץ הייתה כלבת רחוב כי למי שגדל בתנאים הכי קשים יש את האינסטינקטים הכי טובים.

    המון הצלחה.
    נ

    אהבתי

  9. אורן הגיב:

    תיאור חיים מטלטל שקשה להפסיק לקרוא.
    כתוב בצורה מרגשת וכואבת, כזאת שפותחת לך את הדלת ומכניסה אותך פנימה אל חייך בפתיחות מדהימה.
    את מיוחדת מאוד !
    המון בהצלחה 👏

    אהבתי

  10. איתן בן דוד הגיב:

    מאוד קשה לחשוף את האמת שלך ככה, ואני מודה על ההזדמנות שניתנה לי להיתקל בחתיכת אמת טהורה שכזו. מאחל לך את כל הטוב שבעולם!

    אהבתי

  11. שלי הגיב:

    אתי יקרה כל כך, אף פעם לא ממש הכרתי את "הסיפור שלך" לעומקו. רק ככה חלקית, בגדול. נשארתי ללא מילים וללא חמצן.
    "וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כׇּל־רֹאֶֽיהָ" – כזאת את. נשאת חן ונכנסת ללב ומאירה כל מי שנקרא בדרכך. ללב שלי נכנסת מזמן. ובכל מפגש שלך איתנו, ועם הילדים, את נכנסת יותר עמוק.
    את משהו מיוחד. על האומץ לחשוף ללא רחמים, על הפתיחות והכנות, על הבחירה המופלאה לראות את הטוב והאור גם אחרי כל כך הרבה ימים של חושך.. את השראה. באמת.
    אוהבת אותך ומאחלת לך טוב ויופי ואהבה ואנשים טובים. וכל מה שליבך יחפוץ בו.
    חיבוק חזק חזק חזק. ❤

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s