גראונד קונטרול טו מייג'ור טום

 

אני בת שבע.
שמונה בערב, אחי בחדר שלו, אני בשלי, איש במיטותיו ישראל.

הדלת פתוחה, פונה לחלל הקומה העליונה. אמא שלי עולה במדרגות, בוחרת תקליט מהספריה המסודרת, מרימה את המכסה של הפטיפון, מניחה את התקליט בזהירות, מעליו את המחט עם עשר האגורות לאיזון, סוגרת את המכסה ושוקעת באנחה בכסא הנדנדה הותיק מקש.
ברקע מתחילים להתנגן צלילים שפורטים על מיתרי הלב והיא מתנדנדת בעיניים עצומות בתוך המושב הנוח שקיבל שקע בצורת הטוסיק שלה.

אני מציצה בחרדת קודש מהמיטה שלי בחדר החשוך, הלב שלי מוצף ברגש מהמוזיקה שמוכרת לי מאז ומתמיד, כך נדמה.
הצפייה בה מהצד, חשופה כל כך ועם זאת מכונסת בשלה, בתוך החלוק המוכר, קיימת בעולם ששייך רק לה, קרובה ובכל זאת כה רחוקה, הייתה מהפנטת.

בדירה הבאה היינו אחי ואני בחדר משותף שדלתו פונה אל מסדרון ארוך שבסופו הסלון. הפטיפון ישב על כוננית מתאימה ומתחתיו מסודר יפה אוסף תקליטים מרשים. משני הצדדים היו רמקולים גבוהים מהסוג הישן והטוב, עם צליל נקי באיכות גבוהה.
כבר לא יכולתי לראות אותה בלילות אבל עדיין התענגתי על השירים האהובים, שוכבת במיטה ונרדמת לצלילי מוזיקה קלאסית, ג'אז, רית'ם ובלוז, אלטון ג'ון, הביטלס או להקת הנח"ל.

המוזיקה היתה שם גם בשעות היום. היתה טקסיות מסוימת בתנועות שבהן היתה מוציאה את התקליט מהארון, אחר כך שולפת אותו מהעטיפה ביד עדינה ובטוחה, מניחה במקום, מכוונת את המחט ונותנת למוזיקה לעטוף אותה בקסם ובנחמה אינסופיים. הייתי רואה אותה יושבת דמומה בכסא הנדנדה עם ידיים מונחות על הירכיים, רוחה משוטטת בעולמות אחרים.

אחר כך הגיעו הדיסקים ואיתם מוזיקת פופ כיפית והאוספים העצומים של חווה אלברשטיין, יהורם גאון, אריק איינשטיין, הסיקסטיז, הסבנטיז והאייטיז, בנוסף לכל הספריה הקיימת.

בפעמים הבודדות שנשארתי חולה בבית, חלק מהכיף היה לשבת מכורבלת בשמיכה על כסא הנדנדה ולבחור מה מתחשק לי לשמוע.
המושב של הכסא האהוב הוחלף לאחר שנפער בו חור משנים של שימוש. מאותו יום שחזר מתיקון היה קש המשענת כהה וזה של המושב בהיר יותר. התגעגעתי לשקע הנוח שהתאים בדיוק לטוסיק של אמא שלי ואפשר לי לשקוע בו ולהרגיש קצת כמוה, מתנדנדת ומדמיינת לעצמי שאני מסתורית ועצובה.

אחי ואני קיבלנו רדיוטייפ קטן ושמענו הרבה רדיו, בעיקר גלגלצ. הכל התחיל מתקופת הפיגועים של שנות התשעים, הפיגוע בדיזינגוף סנטר ואוטובוסים בירושלים שהתפוצצו על ימין ועל שמאל, חלקם מול עינינו בדרכנו לבית הספר או חזרה. היינו יושבים בסלון, מתעדכנים במספרי פצועים ובמוזיקה חדשה במקביל. בלילה היינו מאזינים בשקט בחדר עד שנרדמנו, מתאהבים בלי לשים לב במוזיקה שאחרת לא היינו נחשפים אליה. אחי היה מאזין בקנאות ל"עסק שחור" בימי חמישי עם קוואמי דה לה פוקס ולירון תאני. בהתחלה לא התחברתי אבל לאט לאט התחלתי לאהוב את המקצבים השונים והסגנון הלא מוכר.

כשעברנו דירה שוב הייתי בחדר לבד. כבר שנתיים היה לי ווקמן משלי עם קלטות מאגניבות ועדכניות: ספייס גירלז, היי פייב, אקווה והקלטות מהרדיו.

בלילה העדפתי לשמוע גלגלצ ברדיוטייפ שהעברנו בין החדרים בתורות, אבל בלילות שאמא שלי היתה מפעילה את המערכת בסלון, הרדיו נדם. אין תחליף לסאונד המיוחד, לבחירת המוזיקה המעולה ולהיצע שהיה לה. אלה היו רגעים שלה עם עצמה שגנבתי אליהם הצצות. לא היה כאן עניין של חינוך מוזיקלי. בכלל לא היה מדובר בנו, אלא בזמן וביקום הפרטי שלה.

לפעמים הייתי נוכחת ברגעים נדירים של מצברוח טוב במיוחד, בהם היתה בוחרת בשירים מקפיצים וכיפיים במיוחד. אז היתה רוקדת באור השמש בסלון בתנועות אלגנטיות, חלקות, מושלמות ויפות. פתאום הייתי רואה בה צדדים אחרים שלא נחשפו בפניי בדרך כלל. את הנשיות המתפרצת שגרמה לגברים לסובב אחריה את הראש ברחוב, את השובבות והקסם שמילאו כל תנועת אגן או זריקת ראש.
ניסיתי גם, אבל הייתי כל כך מגושמת ולא הצלחתי לנוע בחינניות מופלאה כמוה. נהניתי להסתכל עליה וקיוויתי שיום אחד גם אני אוכל לרקוד ככה.

אחרי שעזבתי את הבית המשכתי לבד את חינוכי המוזיקלי ונחשפתי בתיכון דרך חברים ומשפחה לרוק קל וכבד, כמו לד זפלין, נירוואנה, מטאליקה, היהודים ואיפה הילד. בהוסטל שמעתי בעל כורחי מוזיקה מזרחית וחלק אפילו למדתי לאהוב. עם השנים הכרתי עוד ועוד ז'אנרים ונהניתי לגלות מוזיקה חדשה וישנה שלא הכרתי.

בגיל 18 טסתי לניו יורק לבקר את סבא וסבתא. גיליתי אצלם אוסף עצום של מוזיקה אקלקטית מכל העולם ובכל הסגנונות שסבתא שלי ליקטה במשך שנים. היא האזינה לכולם בהנאה במערכת מקצועית המכילה 30 דיסקים בכל זמן נתון. הבנתי בחיוך מאיפה הגיעה האהבה הגדולה הזו ופיתחתי עוד ועוד את הטעם האישי שלי.

עד היום יש שירים שברגע שמתחילים להתנגן הצלילים הראשונים שלהם, מחזירים אותי ברגע להיות ילדה קטנה. זו שמציצה מהמיטה בחושך אל אמא שיושבת על כסא נדנדה בפינה ליד הפטיפון והרמקולים, שרויה בעולם משלה, מרחפת בין צלילים וענני מחשבות.