תחושת בטן

2013

הפעם הראשונה שהתחלתי לשים לב למשקל שלי היתה בערך בגיל 12. ילד מהשכונה שהייתי מאוהבת בו לימד אותי איך עושים כפיפות בטן והסביר לי מה זה אומר "להיות בכושר". הוא העלה למודעות שלי את ההתבוננות בגוף, שלא היתה קודם.

אני עומדת מול המראה בחדר ומסתכלת על הרגליים שלי, מתלוננת שהן שמנות והטוסיק בולט. אמא שלי עומדת לידי ואומרת שהרגליים שלי יפות כמו שהן, שטוסיק בולט עובר אצלנו במשפחה ובכלל גברים אוהבים את זה. אני מתרצה, לעת עתה.

כמה חודשים אחר כך עליתי במשקל בצורה קיצונית. הייתי חוזרת כל יום מבית הספר לבית שבו אמא בחדר העבודה ולא מרשה שיפריעו לה או בכלל איננה. אחי הגדול לא גר בבית והייתי נורא לבד. כדי לפצות על הבדידות הייתי מכינה לעצמי שוקו מחלב מורתח עם שוקולד חלב בתוכו. טבלה שלמה בכל פעם.

שישה קילו אחר כך, פתאום שמתי לב והפריע לי המשקל. הספרות הראו 56 וזה לא מצא חן בעיניי, למרות שאמא שלי תמיד אמרה לי שאני יפה.

התחלתי להתאמן בכפיפות בטן כל לילה לפני השינה, על המיטה, עם כרית על הרגליים לייצוב. התחלתי בעשרים, הגעתי בסוף לשלוש מאות. דפקתי לעצמי את הגב מכיפוף לא נכון, אבל ירדתי שישה קילו בחודש. כמובן שנגמרו ימי השוקו העליזים.

בפסח האחרון שלי בבית, קצת לפני גיל 14, שהיתי עם אמא שלי בבית מלון. אז כבר עליתי במשקל כי גדלתי וזה היה בסדר. לקחנו חצי פנסיון וכל בוקר הלכנו לאכול בחדר האוכל סעודה עשירה ומגוונת. יצאתי הרבה לטייל עם חברות בעיר ואפילו נסעתי ללונה פארק, כך שאכלתי שוב רק בערב. בסוף החג היא עלתה 4 קילו ואני ירדתי מספר זהה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מקנאת בי. המסר היה פשוט: את יפה ונראית נהדר, הגוף שלך יפה, אבל לרדת במשקל זה דבר טוב.

בהוסטל נשקלתי כל שבוע בשיחות אצל העו"סית, כמו כולן. זה היה טקס שלווה אצלי תמיד בחרדה קטנה. התעגלתי, גדלו לי מותניים מהסוג שיוצא כשלובשים מכנסיים צמודים והגעתי למשקל 61 קילו. רציתי לרדת מתחת לגבול ה-60 העגול, אבל לא הצלחתי למנוע מעצמי אוכל ובכל שקילה הרגשתי שנכשלתי. סרבתי לקבל את זה שאני הופכת לאישה והגוף שלי אמור להיות עגול יותר וזוויתי פחות. כל הפרסומות והחברה סביבי הראו לי ההיפך.

בבית הספר הייתי תמיד רעבה ואוכלת את כל הסנדביצ'ים הטעימים שהמדריכים הכינו. בצהרים הייתי חוזרת רעבה ואוכלת את האוכל המבושל הטעים של המבשלת ובערב, איך אפשר לוותר על ארוחת ערב? הרבה פעמים הייתי רעבה עוד באמצע ומורחת פרוסת לחם או שתיים במשהו.

קינאתי בבנות שהצליחו לרדת במשקל ונראו טוב בבגדים יפים. רציתי גם אבל לא הצלחתי. הייתי אומללה מתחושת חוסר השליטה. הרגשתי שהאוכל שולט בי, מבטיח נחמה מפוקפקת ובתמורה קובע לי מה, מתי וכמה.

בצבא נכנסתי למשטר אימונים אישי שהמצאתי מליקוט כל מיני פיסות מפה ומשם. תרגילים מסוגים שונים, כולל כפיפות בטן, כל לילה לפני השינה, ללא יוצא מהכלל. בזכות האימונים נשארתי 61 קילו ולא עליתי. לא היה מה לדבר בכלל על ירידה במשקל.

בסביבות גיל 24 הגעתי למשקל שיא של 72 קילו, בגלל תקופה ארוכה של הפסקת עישון, חיי נוחות ומותרות. היה לי אז בן זוג אוהב שלא אמר כלום ולמרות שהפריע לי לראות את המספר המחריד, היה לי כמעט נוח. לא באמת, כי הכאבים של הפיברומיאלגיה החמירו בגלל העומס על הגוף, בגדים לא התאימו לי יותר והרגשתי רע עם עצמי.

לקראת החתונה שלי התחלתי לשים לב למה שאני אוכלת ולהגביל כמויות בעדינות. זה כנראה הספיק, כי ירדתי למשקל 65.

שנה וחצי אחרי החתונה שוב עליתי, בהדרגה, בזכות תקציב קניות שגדל, בישולים יומיומיים והרבה זבל שהכנסתי הביתה ולפה שלי כפיצוי על חוסרים רגשיים ונפשיים. כשהתגרשתי, שקלתי 73. הייתי בשוק מעצמי.

חודשיים לא היה לי תאבון, לראשונה, בעקבות דיכאון אמיתי וצער מהגרושים. פתאום לא התחשק לי כלום. ירדתי 12 קילו בזמן הזה ולמרות שהצטערתי שאני מרגישה חרא, שמחתי על תוצר הלוואי של המצב ונהניתי לראות את הגוף שלי במראה.

נסעתי להחלים אצל סבא וסבתא והדודה בניו יורק. לאט לאט התחיל לחזור לי החשק לחיות וחזרתי לאכול, בצער רב.

איזה דיסוננס קשה זה היה! מצד אחד רציתי לשמר את המשקל הנמוך ומצד שני סבתא הכינה וקנתה כל מה שאני הכי אוהבת לאכול. איך נמנעים מאוכל? הייתי כל כך מרוצה מאיך שנראיתי! התענגתי מהגוף שהשתקף אלי במראה, נהניתי להתלבש יפה ולא רציתי לוותר על התחושות האלה.

ידעתי שלעולם לא אוכל להיות אנורקסית. כמה מפחיד שלרגע בכלל רציתי?! אני אוהבת אוכל ואוהבת לאכול יותר מדי. אני נהנית מהמרקם של מאכלים מסויימים לפעמים אפילו יותר מהטעם. אבל יותר מהכל, אני אוהבת את עצמי ולא אוכל להרעיב את עצמי. פשוט כך.

התחלתי ללכת הרבה, חרשתי את העיר ברגליים ונשארתי במשקל הרצוי.

בשנתיים שאחרי נשארתי פחות או יותר בטווח הרצוי, בלי למנוע מעצמי דברים. הייתי עסוקה בעבודה ולא היה לי כסף למותרות.

בגיל 28 הפסקתי לעשן ועליתי 7 קילו תוך חודשים ספורים. לא כי חיפשתי תחליף, אלא כי נהניתי יותר מהאוכל והתאבון כבר לא דוכא על ידי הסיגריות.

בשנה שעברה מאז ניסיתי מדי פעם למתן את עצמי ולשלוט בכמויות. כל פעם מחדש התאכזבתי וכעסתי על עצמי שאיני מסוגלת לשלוט בדחף הזה ושאני חלשה אל מול הפיתויים. לאוכל היתה השפעה עצומה עלי, הוא מילא חוסרים והיה תמיד עמוס במטענים רגשיים.

תחושת חוסר השליטה הכניסה אותי כל פעם לסחרורי מחשבות מדכאים ואכזבה. חייתי מקרייב לקרייב, כל פעם "מתחשק לי" משהו אחר לאכול, ואני ממהרת לספק את החשק, אולי עכשיו ארגע, ולא, שוב אחד חדש ואני ממשיכה במרדף חסר תכלית.

במשך כל השנים מגיל 14 ניסיתי לעבוד על הבטחון העצמי שלי, שלא יהיה תלוי במשקל. נאבקתי שנים בעצמי אך בעיקר בשטיפת המוח החולנית מבחוץ. ידעתי שאני לא שמנה, אבל גם לא הרגשתי טוב עם הגוף שלי, שלעולם לא יהיה רזה, פשוט כי זה המבנה. ידעתי שזה נורא שכמה קילו לפה או לשם יקבעו כמה סקסית אני מרגישה והאם אני ראויה, בכלל.

זו היתה עבודה לא פשוטה, אבל מתישהו בסביבות השנתיים האחרונות התחלתי לגור בנוח בתוך הגוף שלי. ההוכחה הגיעה כשגם אחרי העליה האחרונה במשקל, עדיין הרגשתי טוב עם עצמי. תחושת הערך העצמי שלי כבר חזקה מספיק ונובעת מחלקים אחרים בתוכי.

לפני כחודש ראיתי שאני ממשיכה לעלות. עד אז היתה בי תקווה קלושה שמדובר בעניין זמני עקב הפסקת העישון שיתאזן תוך כמה חודשים. הבנתי שלא ותהיתי, מה אני עושה שכל כך שגוי?

ישבתי עם חבר שבדק איתי מה אני אוכלת ביום רגיל, אחד לאחד. התוצאה הפתיעה אותי. אמנם תמיד אכלתי "מה שבא לי", אבל חשבתי שאני סך הכל בסדר. טעיתי, בגדול. צרכתי אלפי קלוריות מעל לנדרש, כל יום. למזלי גם זזתי הרבה והלכתי הרבה ברגל, לכן לא עליתי בצורה קיצונית יותר!

נאלצתי לבצע שינוי מקיף, כשהשלב הראשון הוא רכישת ידע. אמנם אני אוכלת מאוזן יחסית, הרבה ירקות, מגוון נכון ומכל אבות המזון, אבל גם הרבה מאכלים עתירי שומן וקלוריות. התחלתי לנהל יומן אוכל ונחרדתי לגלות כמה המאכלים החביבים עלי מקפיצים את הצריכה שלי. מעולם לא חשבתי שפיצה ובורקס יסייעו לי לרדת במשקל, אבל גם לא הייתי מודעת לקנה המידה של ההגזמה בכיוון השני.

התחלתי לשים לב לכמויות, לבחור אחרת ולתעד הכל. הסטוריית החיפוש שלי בגוגל התחילה לכלול שמות מאכלים בתוספת המילה "קלוריות" לצידם ובשבוע השני בכיתי.

במשך השנים בזתי בלב לכל סופרי הקלוריות, הנקודות והגרמים. אמרתי לעצמי שזה מוציא את כל הכיף מהאוכל וכבר עדיף לי למות מלהיות כזאת. בשבוע השני למעקב הרגשתי שבאמת עדיף לי למות וזה באמת מוציא את החדווה מהאוכל. בכיתי מתסכול, הרגשתי שאני לא שולטת במה שנכנס לי לפה ועכשיו כשנוסף הידע על המחיר שאני משלמת על כל ביס פיצה או שלוק שוקו, התסכול והשיפוט העצמי הפכו לקשים יותר.

אפילו מעט הנחמה שפעם מצאתי באוכל, החלה להעלם עם הידיעה. הרגשתי כמי שנגסה בתפוח ועכשיו יודעת ומגורשת מגן עדן.

מצד שני, זו היתה רק ההתחלה ולא יכולתי לוותר כל כך מהר, אז סחבתי, בדמעות ומרי, אבל סחבתי.

השבוע שאחרי היה פחות נורא. ישבתי עם חברה וקיבלתי ממנה כמה טיפים, בעיקר על בחירות שאפשר לעשות, ורעיונות למאכלים משביעים, טעימים ומפנקים. מה שהיה לי הכי קשה זה הויתור. הידיעה שיש מאכלים שאצטרך להוציא לחלוטין מהתפריט, כי הם "עולים" לי יותר מדי ולא משאירים מקום לארוחה נוספת באותו יום. בעזרתה הבנתי שלא אהיה חייבת לוותר על דברים, אלא רק לשים לב לכמויות ותזמונים. היא עודדה אותי להמשיך בצעדים קטנים ושיבחה אותי על בחירות נכונות שכבר עשיתי בעצמי. איזה מזל שיש לי חברים כאלה!

במקביל התחלתי להשתמש בתוכנת ספירת צעדים בפלאפון, כדי לקבל פידבק על כמות ואיכות התנועה שלי. גיליתי שהממוצע הוא יותר מ-4 קילומטרים ליום ויש אפילו ימים שבהם אני צועדת 10! מצב הרוח שלי השתפר בזכות החברה ובזכות מד הצעדים ונמלאתי מוטיבציה להמשיך.

חודש אחרי שהתחלתי, נשקלתי וגיליתי שירדתי קילו.

רק קילו, אז מה? בחודש זה כלום, לא? ייקח המון זמן לרדת מ-69 המלחיץ את 8 הקילוגרמים הלא רצויים.

ובכל זאת. זה מספיק בשבילי. מספיק כדי להרגיש שאני בכיוון הנכון. המספר לא באמת משנה, המשקל לא רלוונטי. זו השליטה העצמית, היכולת להחליט מה אני מכניסה לבטן וממה אני מעדיפה ויכולה להימנע.

הצלחתי!

לראשונה בחיי אני לוקחת שליטה על מה ששלט בי כל כך הרבה שנים והתחושה מרגשת ועילאית!

 

IMG_1390