כאילו זה היה אתמול


IDF

אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל, ואיך בכלל אפשר לספר משהו כמו מלחמה. רוב הסיכויים שאשכח דברים חשובים, אתרכז בדברים מינוריים ואתעלם מהמז'וריים. בכל מקרה, זה הסיפור, פחות או יותר, מנקודת המבט שלי.

הכול התחיל כשהיינו בנופש באשקלון. ביום רביעי היה לנו יום ספורט ונהנינו נורא. לקראת הצהרים כבר רצו שמועות על שני חיילים שנחטפו בגבול לבנון. היינו כבר תקופה ארוכה בכוננות קפיצה, אבל לא לצפון אלא לעזה או ג'נין, והפתיע אותנו שיש בלגן בלבנון דווקא.

כשמפקד הגדוד הכריז על הפלוגות הזוכות (קיבלנו מקום שני, אבל מי זוכר?) הוא הודיע שאין לנו מה לדאוג, והערב גדוד יהיה כמתוכנן. בערב שיגעו אותנו כל שתי דקות עם שינויי תוכניות. בסוף לא היה ערב גדוד, הלוחמים הוקפצו לצפון, ואנחנו (המפקדה), נשארנו לישון באשקלון ועל הבוקר עפנו משם לבית ליד.

בבית ליד התארגנו 24 שעות ובבוקר יום שישי כבר היינו מוכנים, כל מחלקה והפק"ל חירום שלה. אנחנו בשלישות הדפסנו מיליון עותקים של דפי שבצ"ק (שיבוץ קרבי- פרטים של מי שיוצא לפעילות מבצעית), המון עותקים של כל מיני פורמטים לימי חירום וכל מיני. צחקנו על כול הטפסים שממלאים במקרה שמישהו נהרג. עדיין לא היינו לחוצים או משהו, רק נרגשים, שסוף סוף קורה משהו בשירות שנחשב לממש מרגש. נראה לי שאז בכלל לא הבנו במה מדובר.

נסענו לאליקים, בסיס אימונים בצפון, ושם התארגנו עוד קצת. השליש חילק אותנו לפלוגות, וכל אחת הלכה לפלוגה שהיא הכי אוהבת. אני הלכתי לפלחו"ד, תמי למבצעית, מורן הפק"רית למסייעת ושירה המסופחת למסלול (מחזור גיוס נובמבר 05). הרעיון מאחורי החלוקה היה שנוכל ככה לתת דיווחי כוח אדם מהשטח, ובדיעבד זה היה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות באותו זמן.

כל הפלוגות חוץ מהפלחו"ד היו עדיין באליקים, ורק הם היו בפארק גורן, ליד קיבוץ גורן. הסיעו אותי אליהם, וכשהגעתי חטפתי שוק כי היה כבר ערב, ולא ראיתי כלום. תוך כמה דקות התרגלתי לשטח וראיתי שכולם היו מחולקים לפי מחלקות ביער, לכל אחת שטח, והם אוכלים ארוחת ערב שישי.

הם שמחו לראות אותי, ואני שמחתי אפילו יותר לראות אותם. התגעגעתי ביומיים האלה שלא ראיתי אותם! שמתי את התיק שלי ליד אחת המחלקות והתחלתי מיד לעבוד על דוחות כוח אדם. מי נמצא כאן, מי בבית, מי בעורפית בבית ליד ומי יצא למארב. באותו זמן עדיין לא עברנו את הגדר, וכל פעילות הייתה בתחומי הארץ. אף אחד לא ממש חשב שנעבור אותה.

בזמן הזה שהיינו ביער נהניתי מכל רגע, הייתי לבד עם הפלוגה, התעסקתי רק בדוחות כוח אדם, הבאתי עיתונים לפלוגה, והשלמתי דסקיות למי שחסר לו. חוץ מזה העברתי את הזמן בכיף עם כל הלוחמים, והיה לי פשוט טוב! לא חסר לי כלום, ישנתי כל לילה עם מחלקה אחרת, מקום של כבוד באמצע, מוקפת לוחמים ששומרים עלי. היו שם אפילו שירותים בתוך מבנה מסודר וברז גבוה יחסית שיכולתי לחפוף את השיער. הלוחמים העריכו אותי על זה שלא מפריע לי להיות בשטח באותם תנאים שלהם, ואפילו ליהנות מזה. מידי פעם שמענו על קטיושות שנופלות בארץ, ועל נפגעים.

הרגע הכי נורא היה כששמענו על רקטה שנפלה ברכבת בחיפה, ואחד מהפלוגה נלחץ, כי אחיו עובד שם. במשך שעה הוא השתגע כי קווי הטלפון קרסו, וברגע שהוא השיג קו, אמא שלו ענתה לטלפון וסיפרה לו שאחיו אכן היה שם, ונהרג. פעם ראשונה שראיתי מישהו מקבל בשורה נוראית כל כך, וזה היה דבר נורא. הוא יצא מדעתו כמעט מרוב צער, בכה, צעק ולא ידע מה לעשות עם עצמו. מיד לקחו אותו ברכב של הפלוגה לבית. נשארנו שם עם הרגשה נוראית ולא ידענו מה לעשות.

עברו ככה שלושה ימים, וביום שני עברה כל הפלוגה (ואני איתה) ליישוב "אבן מנחם" לבית העם.

כשהגענו לאבן מנחם, אני הייתי כבר אחרי שבוע בלי מקלחת, והרגשתי קצת מלוכלכת. אמנם השתמשתי במגבונים לחים, אבל זה לא מספיק בשביל להרגיש נקיה. היה שם מישהו שגם גר במקום וגם עשה מילואים בתור אחראי ביטחון של היישוב, והוא הציע לי לבוא אליו להתקלח. וידאתי שללוחמים יש מקום להתקלח (סידרו להם במקלחת של הפועלים בבית אריזה) והסכמתי. לקחתי איתי את הרס"פ של הפלוגה  כדי להרגיש בנוח.

כשהיינו ביער שמענו קולות של הפצצות מהסוללות שלנו שם, אבל הם היו חלשים, כי היינו יחסית רחוקים, משהו כמו 7 קילומטרים מהגבול. באבן מנחם היינו קילומטר וחצי מהגבול, והיו חמש סוללות סביבנו במרחק שנע בין חמש מאות מטרים לקילומטר. ההפצצות נשמעו פי אלף יותר חזקות. תוך שנייה התרגלנו ואפילו נהנינו לשמוע את זה. כשהוכרזה הפסקת האש, משהו כמו חודש אחרי זה, והפסיקו ההפצצות, היה לי קשה לישון בלי הרעש הזה מרוב הרגל!

איך שאני והרס"פ (שמואל חנוכי) עולים על הרכב של הבחור (מוטי), היה פיצוץ שנשמע ממש קרוב, וכל החשמל ביישוב נפל. הגענו לבית שלו ובגלל שהוא אחראי הביטחון היה לו קשר, אז הוא דיבר עם כמה אנשים והסביר לנו שנפלה רקטה קרוב, החשמל נפל בגלל זה, אבל יחזור עוד מעט. הוא הוציא נרות, ושם במקלחת כדי שלא נבזבז סתם זמן. הלכתי למקלחת, והיה שם ג'קוזי! איך נהניתי! מכמה סיבות, קודם כל, כי זה היה ג'קוזי! שנית, בגלל שלא התקלחתי המון זמן, וישנתי ביער עם מלא לכלוך. ולבסוף, היה שם מרכך לשיער!!! זה הדבר היחיד שהרגשתי בחסרונו ביער. מצחיק, אה? די התמכרתי לחיים בלכלוך, אפילו נהניתי להיות ג'יפה, אבל היה חסר לי מרכך.

כיבסתי שם את הלבנים שלי ביד, ובזמן שחנוכי התקלח ייבשתי אותם במייבש כביסה של מוטי. ישבנו אחרי זה במרפסת עם כוסות קפה חם וצפינו בהפצצות. יש לו שם נוף נהדר של הגבול מהמרפסת, ושיחקנו בזיהוי טילים. היה נורא כיף!

אחרי זה נסענו לחבר שלו ואכלנו צלעות כבש על האש על רקע ההפצצות, וכמה שזה היה הזוי, פשוט נהנינו מכל הסיפור יותר. כל יישובי הצפון כבר היו כמעט ריקים לגמרי, מי שנשאר היה 24 שעות ביממה במקלט, והכבישים היו תחת סגר צבאי. היה נורא מיוחד השקט שם, בניגוד מוזר להפצצות שלנו ושלהם. בהתחלה עוד ניסינו לקבוע אם פיצוץ מסוים הוא "יציאה" שלנו או "נפילה" אצלנו אבל ככל שיותר קרובים לגבול ככה יותר קשה, כי הכול נשמע כבר אותו דבר.

חזרנו אל שאר הפלוגה לבית העם אחרי סיבוב קצר ביישוב והלכנו לישון.

ביום רביעי הלוחמים היו אמורים בפעם הראשונה לעבור את הגדר. כולם התרגשו ואולי קצת חששו, אבל אז זו עדיין לא הייתה הרגשה של משהו אמיתי. לא הייתה מודעות אמיתית לסכנה. הם התארגנו ליציאה, ואני חיבקתי כל אחד ואחד לפני שהוא הלך. הלכתי לחמ"ל הפלוגתי וישבתי שם כל הלילה. בסוף הם לא נכנסו. עצרו אותם לפני הכניסה, כי מפקד החטיבה החליט שהכניסה תהיה בכוחות גדולים יותר, וממקום אחר. בבוקר התקפלנו מהיישוב, ועברנו ליראון. קצת מערבה על הגבול. התמקמנו, כל הגדוד, בחניון ליד היישוב, צמוד לכרם של יקב.

בערב יום שישי כולם נכנסו ללבנון. תמי ואני התרוצצנו כמו משוגעות בין המפקדים כדי לרשום בדיוק את כל מי שנכנס, ולהכין דוחות שמיים וסטטיסטיים. לפני שהם עלו על האוטובוסים בדרך לגבול, היה להם זמן התארגנות. בזמן הזה עברתי ביניהם, מחבקת את כולם, צוחקת עם כולם (כמה בדיחות שחורות רצו שם!) ועוזרת קצת פה, קצת שם.

אחד הקצינים בשם יפתח, מפקד מחלקה, שנורא אהבתי, היה אמור להשתחרר מהצבא במרץ, והחליט באותו יום שהוא משתחרר בנובמבר. כשראיתי אותו אמרתי לו "שמעתי שאתה משתחרר בנובמבר" אז הוא צחק ואמר, "כן, תגידי להם שיכתבו את זה על המצבה שלי". גם הוא כמו כולם היה בקטע של הומור שחור. כל פעם שראיתי אותו באותו יום אמרתי לו "סליחה, אתה יפתח שרייר?" והוא היה אומר לי כל פעם "כן, למה?" והייתי אומרת לו "אה, סתם, שמעתי שאתה אמור להשתחרר בנובמבר" והוא אמר לי "כן, תגידי להם שירשמו את זה על המצבה שלי! במילים האלה!"­­­ והיינו צוחקים, עד לפעם הבאה שהייתי רואה אותו שוב באיזה פינה, מסדר לחייל אחד את התיק, מחייך לאחר, מסביר לשני את הנתיב בו אמורים ללכת, ומחזק את השלישי. אז לא ידענו שזו פעם אחרונה שאנחנו רואים אותו בחיים.

כשירד החושך, המג"ד הודיע שיוצאים. תוך כמה דקות כולם נעלמו, ואנחנו חשנו ריקנות מטורפת. פתאום הכול היה רציני, הם לקחו אוכל לשלושה ימים בתיקים, תחמושת ומים לארבעה. אף אחד לא ידע מה יהיה. לא הורגלנו במצבים כאלה. אני עליתי עם השליש לתוך היישוב, שם הוקם חמ"ל חטיבתי. כל חטיבה הקימה שם חמ"ל משלה, והיישוב היה מלא בחיילים, קצינים מכל הדרגים, מילואימניקים וסדירניקים על ימין ועל שמאל. אם עד אז הרגשנו התרגשות וחידוש, נהנינו מלהיות זרוקים בכל מיני יערות ומצבים הזויים, אז זה התחיל להיות רציני ומדאיג. דאגתי כל כך לחיילים, שלא שמתי לב בכלל אם אני אוכלת או לא, ישנה או לא ובכלל מה המצב שלי. רוב הזמן לא אכלתי הרבה, לא ישנתי בכלל ורק הייתי בחמ"ל בהאזנה.

ככה עבר הזמן, החיילים שנשארו מאחור ישנו בחורשה מחוץ ליישוב, אני הייתי בתוך היישוב בחמ"ל ומידי פעם הלכתי לבקר אותם, לשבת קצת איתם ולחזור לחמ"ל בלילה. באחד הימים הגיעה משאית "כיבוסית" ונתתי את המדים המטונפים שלי עם כל הלבנים לכביסה. קיבלתי אותם חזרה שעתיים אחרי עם ריח של מרכך, נקיים ורכים.

ביום שלישי בערב מורן הפק"רית הגיעה מבית ליד. בחצות בדיוק התחילו פתאום לשיר לי "היום יומולדת". זה היה העשרים ושישה ביולי ומורן הביאה לי עוגה. כיביתי נרות ואכלנו מהעוגה שהיתה נהדרת. היה כיף!

לפנות בוקר העיר אותי מישהו וסיפר לי שהנדסה קרבית באים עם גופות של מחבלים מתוך לבנון. הם ישבו ממש לידנו בחורשה, אז באתי לראות. היו שם המון צלמים של כל מיני עיתונים וערוצי טלוויזיה. היה נורא מעניין רק לחכות. כשכמעט התייאשתי הם הגיעו פתאום על גבי "פומות" (סוג של רכב כבד משוריין) והייתה הצגה שלמה סביב כל זה. היה ממש מוזר, מלהיב ומסריח נורא. לעולם לא אשכח את הריח של גופה נרקבת. הביאו אותם בתוך שקים לבנים ופרשו המון כלי נשק מכל מיני סוגים שמצאו. הלכתי לישון בהחלטה שאני לא הולכת להיות צלמת של שום עיתון או רשת טלוויזיה כמו שרציתי פעם, כי הם פשוט היו גועליים אחד אל השני בניסיון להיות הראשונים. התחלתי להבין שזה חלק מדרישת התפקיד ולא התחשק לי יותר.

קמתי בצהרים עם הרגשה נוראית. היה לי רע על הלב, למרות שזה היה היומולדת שלי. החלטתי ללכת לחמ"ל ולקחתי איתי את אחד החיילים. היו שמועות על נפגעים מיחידת "מגלן" והייתה לי הרגשה רעה. תוך כדי הליכה, חמש דקות מהחמ"ל, התקשרתי למורן שכבר הייתה שם. היא ענתה לי ואמרה שזה בסדר, ואני ממש לא צריכה לבוא, כי לא צריך אותי כרגע, הכול רגוע. המשכתי בכל זאת ללכת. הבחור שהיה איתי, גבי פרסמן, שאל אותי למה אני רצה. אמרתי לו שאני מרגישה שמשהו לא טוב קורה.

פתאום היה טלפון ממורן. עניתי והיא ביקשה ממני בקול רועד להגיע לחמ"ל כמה שיותר מהר. שאלתי אותה כמעט בצעקה "מורן, מה קרה???" היא אמרה "יש לנו הרוג אחד ושני פצועים קשה". ניתקתי והסתכלתי על גבי. אצלו על הפנים ראיתי מה שהלך אצלי. הוא נהיה חיוור כמו סיד, וניער אותי בלחץ "מה קרה?" אמרתי לו והתחלנו לרוץ כמו משוגעים. הגענו לשם, ואף אחד עדיין לא ידע את השמות שלהם. חיכינו בלחץ עד שיהיו השמות. כולם בחטיבה הסתכלו עלינו ברחמים, כי זה היה ההרוג הראשון של החטיבה ושל הגדוד. עד אז נהרגו מגולני, אבל אף אחד עוד לא נהרג לחטיבה.

פתאום ראיתי את אירה, קצינת המבצעים, מדברת בטלפון, ומורן לידה רושמת על דף. רצתי אליה, גבי אחרי, וראיתי מה היא רושמת. היא רשמה קודם ארבעה שמות, ליד כל אחד "קשה, בינוני, קל, קשה" ואז עוד שם נורא אחד, ולידו כלום. היא רשמה "יפתח שרייר".

התחלתי לבכות, ולא האמנתי עדיין. שאלתי אותה כמעט בהיסטריה, "מה יפתח? מה איתו? מה יש לו? קשה, קל, מה??" היא לא ענתה, והתחילה לבכות גם היא. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה: הוא רצה שיכתבו את זה על המצבה שלו, שיכתבו 'היה אמור להשתחרר בנובמבר'.

היינו כמה רגעים בשוק, ואז היא עצרה את הבכי ואמרה, "אתי זה לא הזמן עכשיו לבכות, יש לנו עבודה!".

נכנסנו לחמ"ל, הלכנו לפק"ל חירום, והוצאנו את כל הדפים שצחקנו עליהם בהתחלה, כל הפורמטים של זיהוי גופה, דיווח על חפצי הרוג, דיווח על הרוג, וכל מה שחשבנו שבחיים לא נשתמש בו. אני בוכה ומורן אומרת לי מה להוציא ומה לא צריך. כשהיו לה כל הטפסים היא לקחה את התיק שלה ואמרה לי להישאר נציגת שלישות בחמ"ל, כי היא נוסעת לבית חולים. נשארתי שם, עדיין בהלם קצת, ולאט לאט מבינה שזו מלחמה.

מסביב כולם הסתכלו עלי ברחמים, ואני השתגעתי, כי לא יכולתי לדבר עם אף אחד. גבי הלך, והיה אסור לי לספר לחיילים שיפתח נהרג כי ירו לו טיל "סאגר" על הבית שישב בו. צריך קודם שקצין העיר ילך למשפחה לספר להם. ישבתי מחוץ לחמ"ל ולא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. כולם באו אליי, הציעו לי מים ולא ידעו מה לומר. הם הכירו אותי בשלושה ימים האחרונים בתור מישהי שכל הזמן צוחקת, מחייכת אל כולם, הכרתי את כל המילואימניקים, שמעתי על המשפחות שלהם ומה לא. פתאום הם ראו אותי בהלם כזה, עם דמעות והכול, ולא ידעו מה לעשות.

התחילו להגיע טלפונים אחרונים של יומולדת. אנשים התקשרו לאחל לי מזל טוב. היה כל כך הזוי! חלק סיננתי, כי לא יכולתי לענות, ולהגר סיפרתי מה קרה. עד אז אף אחד לא ידע שאני בצפון כי לא רציתי להדאיג אותם, אבל אז כבר לא יכולתי להישאר עם זה לבד.

זרמו אלי טלפונים מכל העולם. כל בני המחזור שלו שהשתחררו כבר, מחזור גיוס מרץ 2003, ששמעו על זה ורצו לוודא איתי שזה נכון, כל מי שהיה בקורס מ"כים, קורס קצינים, כל מי שהיה בבית, או עזב את הגדוד, המון אנשים. בהתחלה עוד אמרתי שאני לא יודעת כלום, אבל אחרי שהשליש אמר לי שהמשפחה יודעת, חזרתי אל כולם וסיפרתי להם. אמרתי להם גם את מועד הלוויה וזה היה נורא, כי זה המוות הראשון שלנו במלחמה.

בלילה חזרתי לחורשה, אל החיילים. כולם כבר ישנו, אבל ישבתי עם אחד שנשאר ער. כבר נרגעתי מהערב, וגם גיליתי שכולם ידעו די מהר, למרות שניסינו לשמור את זה בסוד עד שהמשפחה תדע. פשוט היה מישהו שהעביר לכולם. לא הצלחתי לישון, השתגעתי בשק שינה, הורדתי אותו ממני ונשארתי רק על המזרון הדק. בין צמרות העצים שמעלי הסתכלתי על הכוכבים ולא הצלחתי להירגע.

למחרת קמתי, התקלחתי במקלחת שדה והלכתי שוב לחמ"ל. שם התחילו שמועות שהגדוד יוצא בערב. בסוף זה לא קרה, אלא רק למחרת.

באותו יום היו עוד קרבות שם, ובטעות חייל אחד שלנו מעד עם טיל לאו ביד, וירה אותו ברגל של חייל אחר. ערן פרי. הרגל התרסקה מתחת לברך, ורק חוסם עורקים ששם לו החובש הציל אותו ממוות. ערן פרי חיכה תשע שעות לחילוץ, כי הם היו תחת אש, ולא קיבל מורפיום, כי הפרמדיק הכי קרוב היה 100 מטר ממנו, והם היו תחת אש.  הוא סיפר לי אחרי זה שעישן קופסה וחצי של סיגריות וחשב רק מה לעשות עם עצמו ואיך הוא הולך להמשיך לחיות. הוא רצה לירות לעצמו בראש, אבל בסוף החליט שלא. הלכה לו הרגל וקטעו לו אותה מעל לברך. עכשיו הוא בשיקום.

ביום שישי בערב מצאתי את עצמי עם תמי ומורן מחכה על הגבול לגדוד צנחנים אהוב שיחזור מלבנון.

ממרון א ראס ראינו פצצות תאורה של החיזבאללה עפות לכל מקום, טילים ורקטות נוחתים, גיהנום. דאגנו כל כך לכוחות שלנו שכאבה לי כבר הבטן. ראינו אותם מתקרבים על צלע ההר ופתאום הראשונים הגיעו! כיוונתי אותם לאוטובוס הראשון שעליו הייתה תמי אמורה לרשום מי נמצא ומי לא. ראיתי את סמל המחלקה של יפתח מוביל את המחלקה וגם ככה הייתי כולי בהתרגשות, אז בחושך הזלתי דמעות בלי שאף אחד יראה. הפלוגות שבאו היו המסלול (נוב' 05) והמסייעת, שממנה היו כל הפצועים ויפתח. בקושי ראיתי בחושך, אבל הם זיהו אותי, ובאו לחבק אותי, אחד אחד.  שמחתי לראות אותם, אבל חיכיתי לפלחו"ד שלי. היו שם נציגים של החטיבה שאמרו לנו שקודם גדוד 890 יוצא ורק אז הפלחו"ד והמבצעית שלנו. פחדנו שכבר יהיה אור, ויגידו להם שמסוכן מכדי לצאת.

890 התחילו להגיע כשכבר היה אור, ונאמר לנו שלא משנה מה, החבר'ה שלנו ייצאו כי הם כבר בדרך. חיכינו ש890 יעברו כבר ויגיעו שלנו. בינתיים הגיעו צלמים, שאני כבר התחלתי לשנוא אותם מכל מה שהם עשו מהמלחמה הזו.

פתאום ראיתי את מפקד הפלוגה של המבצעית, ואחריו כולם. תמי ואני רצנו אליהם והתחלנו לחבק אותם, כל אחד מהם, עם כל הסירחון של השבוע המסריח הזה, עם כל הלכלוך, הזיעה וצבעי הפנים שנמרחו. לא היה לנו אכפת! תמי בכתה כבר, ואני חיכיתי לפלחו"ד. הייתה הפסקה אחרי המבצעית, המג"ד הגיע עם כל הקשרים והקצינים שליוו אותו ושמחתי לראות אותם.

פתאום ראיתי את הסמ"פ מוביל את הפלוגה, וזיהיתי אותם בשמש שכבר עלתה קצת. כל כך התרגשתי, והתחלתי לדמוע. רצתי אליהם וחיבקתי אותם, כמו את המבצעית, עם כל הסירחון והכול, וירדו לי דמעות. הם צחקו עליי קצת, אבל ראיתי שגם הם התרגשו. כולם פרקו את הנשקים והקשיבו למ"פ שנתן נאום. עמדתי שם במעגל של הפלוגה והרגשתי חלק, למרות שלא הייתי ראויה.

Coming back from Lebanon

עליתי איתם לאוטובוס, תמי עלתה עם המבצעית, ונסענו לבית ספר שדה הר חרמון. שם חנוכי הרס"פ הכין לפלוגה ארוחת פאר והפתעות. בדרך שמעתי חוויות, הקשבתי להם בשקט והם לא הפסיקו לספר על איך היה שם וכמה היו רעבים כל הזמן!

כשהגענו לאכסניה, כולם התנפלו על האוכל כי הרי לקחו אוכל לשלושה ימים בתיקים, והיו רעבים כמו חיות. אחרי זה חילקו אותם לחדרים, וחנוכי המתוק הזה הכין לכל אחד על המיטה מגבת חדשה, שמפו, סבון, לבנים נקיים וצ'ופרים, מלא ממתקים בכל חדר ופינוקים. מהשבוע השני למלחמה התחלנו לקבל חבילות מכל הארץ עם פינוקים והוא שמר הכול ללוחמים שיחזרו. איך הם שמחו!

התחילו להגיע המשפחות, להביא מטעמים ולפנק את כולם. בכל פינה בדשא ישבה איזו משפחה עם הבן שלה, והתרגשתי כל כך בשבילם. הייתי קצת בצד כי אף אחד לא הגיע בשבילי, אבל גם לא ציפיתי. ההורים של אחד הקצינים בפלחו"ד, אילן גבאי, עשו "על האש" לכל הפלוגה והזמינו אותי לבוא. ישבתי איתם ונהניתי מכל רגע. אחרי שהם הלכו ישבתי עם אילן גבאי, חייל שלו עשה לו קרחת ודיברנו על יפתח, שהיה חבר טוב שלו. הוא סיפר לי כמה היה לו קשה להמשיך ולדעת שהוא אפילו לא הולך להלוויה. סיפרתי לו מה היה בהלוויה, והוא סיפר לי איך היו היחסים ביניהם קרובים. דיברנו המון באותו יום, קצת גם צחקנו, אבל בעיקר התאבלנו. חנוכי סיפר לי אחרי זה שאבא של אילן דיבר איתו והבטיח שיעשה "על האש" גם בפעם הבאה שכולם ייצאו.

ביום ראשון התארגנו ועברנו ליישוב שתולה שעל הגבול.

נסעתי עם הפלחו"ד ובדרך התחלתי להכין רשימות של מי שייכנס ללבנון. כשהגענו לשם התארגנתי לשינה עם מחלקת הפטרול בפלוגה. הגדוד כולו הסתדר שם על הדשא מחוץ לבריכה, והם הכינו לי מזרון באמצע בין כולם, כמו בימים הטובים בפארק גורן.

את תמי לא ראיתי, היא ישבה עם עדי כהן, שהיה חבר שלה, כל הלילה. הם התחילו לצאת מאז הנופש, וגם ביראון, שהפלוגה שלו (נוב' 05, המסלול) לא נכנסה שם ללבנון, היא הייתה כל הזמן איתו. ביראון היא באה אליי פעם אחת עם עיניים בורקות "התנשקנו". אמרתי לה "נו, שיהיה במזל טוב" וצחקתי עליה קצת, אז היא אמרה לי "לא, את לא מבינה, זה זה! הוא מתאים לכול מה שאני מחפשת, הוא האחד…!". אז בשתולה הנחתי לה להיות איתו, ולא הצקתי לה. היה לי טוב עם הפלוגה שלי, בלב מחלקת הפטרול.

לפני שהלכנו לישון אילן הקצין העביר תדריך. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אלך והוא אמר "מה פתאום, את חלק מאיתנו". הוא הסביר להם על המקום שיילכו אליו, את סדר התנועה, ואמר ליהונתן איינהורן, אחד החיילים, שהוא איתו צמוד אליו. הוא אמר לו "יהונתן, אתה זוג ברזל שלי. לאן שאני הולך, אתה הולך, ואנחנו לא נפרדים".

לא ידענו אז שהם לא ייפרדו לנצח.

בבוקר לקחו אותי לחמ"ל בבירנית, שלשם החטיבה עברה. עוד הספקתי לשבת קצת עם הלוחמים לפני זה, לדבר איתם קצת ולתת להם קצת מכל האהבה שיש לי אליהם בלב.

בבירנית ראיתי את כל המילואימניקים שהכרתי לפני זה ביראון, והם שאלו מה שלומי, ושמחו לראות שדי התאוששתי. הסוף שבוע עם הגדוד עזר לי קצת, כי הייתה שם תמיכה של כולם בכולם. היה ביחד כזה מיוחד וראיתי את כולם, אז נרגעתי קצת.

באותו יום בערב, השלושים ואחד ביולי, נכנסו הכוחות שלנו ללבנון. הם התקדמו ל"עיתה א שעב". התחלתי משמרת בחמ"ל בתור נציגת שלישות מהבוקר של אותו היום, כי היו לנו כבר כמה כוחות בפנים. שמעתי אותם בקשר, מכוונים מסוקי קרב לכל מיני בתים שירו על הבתים שישבו בהם, וראיתי על המסך הגדול של מפקד החטיבה את הפגיעות, מצולמות ממזל"ט (שבדיעבד התברר שהוטס על ידי החבר הכי טוב שלי מהתיכון). ישבתי שם, דיברתי עם כולם, והעברתי את הזמן. למחרת, הראשון לחודש, יצאתי בצהרים לעשן סיגריה. הייתי בלחץ כי הכוחות שלנו עברו קרבות קשים ונלחמו שם בטירוף. שמעתי על פגיעות של טילי "סאגר" וטילי נ.ט..

פתאום אירה קצינת המבצעים יצאה מהחמ"ל וקראה לי. היה לה רעד קטן בזווית של הפה. נהייתי רצינית ברגע, ושאלתי אותה "מי זה?" היא אמרה "אילן". ויש לנו 2 "אילנים" בגדוד. אמרתי לה "איזה אילן?" וכבר הרגשתי את החולשה הזו ברגליים, את הרעד הזה בידיים, ואת הלב שלי הולם כמו משוגע, כמעט פורץ מהחזה. "אילן גבאי".

תוך כדי הדמעות התקשרתי לשליש, כי אני חייבת לדווח לו כל דבר. הודעתי לו, והלכתי להוציא את כול הטפסים.  כתבתי את השעה ואת המילה "חלל" על התדפיס של הפרטים האישיים שלו כמו שמורן לימדה אותי. אחרי שסיימתי לעשות הכול, ושתיתי הרבה מים כדי להירגע, כי הבנתי כבר שצריך להיות מקצועיים, ישבתי בחוץ.

פתאום אירה באה שוב. "אתי…", ושוב הרעד הקטן הזה בזווית של הפה שלה. "זה יהונתן איינהורן". לא יכולתי יותר, אבל כנראה שכן יכולתי, כי שוב עשיתי את כל התהליך.

ישבתי שוב בחוץ ואז התחילו הטלפונים. שוב, כל המחזור, כי אילן היה מאותו מחזור של יפתח, מחזור גיוס מרץ 2003. ושוב כל מי שבקורס מ"כים וקורס קצינים, וכל מי שעזב את הגדוד ומי לא.

ושוב להגיד שאין לנו עדיין שמות, וכן ההרוגים שלנו, וברגע שאני אדע מי זה אני אחזור אליך. כי המשפחה חייבת לדעת ראשונה. אלה היו שלוש שעות נוראיות.

ברגע שהשליש אמר לי שהמשפחות יודעות, התקשרתי שוב לכולם, להודיע להם את השמות. ואז פתאום לא יכולתי יותר, וכול מה שהחזקתי בבטן, בכיתי. הודעתי לכולם בדמעות, שאילן גבאי ויהונתן איינהורן נהרגו לנו. קצין ולוחם ממחלקת הפטרול בפלוגת החוד, הפלחו"ד האהובים שלי.

השאירו אותי בחמ"ל להיות מאזינה של הגדוד כנציגת שלישות, לא הלכתי להלוויות, ונראה לי שגם אם היו מרשים לי, לא הייתי מסוגלת ללכת. נשארתי לבד בחמ"ל החטיבתי, עשיתי משמרת של 48 שעות ערה, מחזיקה על קפה עד למצב של אינסומניה. ידעתי שאני גורמת לעצמי נזק, אבל לא היה אכפת לי. מאז הטלפונים לא בכיתי אפילו פעם אחת, אבל היה לי קשה, והייתי שם לבד.

יום אחרי, בערך באותו זמן שכולם היו בהלוויות של אילן ויהונתן, ישבתי מחוץ לחמ"ל, ואחת הסמב"ציות קראה לי. אירה אמרה לי שיש בית שיושב בו כוח שלנו, והוא חוטף "סאגרים" ו"נון טתים". הודעתי לשליש, כי גם את זה הוא רוצה לדעת.

פתאום אנחנו שומעים בקשר שיש הרוג לפלוגת המסלול. תמי התקשרה אלי משתולה, רצתה לדעת מי זה. אמרתי לה שתירגע, כי מחלקה אחת יושבת שם, ולא מחלקה 2 של עדי. שכחתי שעדי הוא קשר של המ"פ וישב עם מחלקה 1. אירה הריצה טלפונים, ואז באה אלי. היא גם לא יכלה יותר. עברה על הדפים שלי עם כל השמות של כולם. עברה על מחלקה 1 והמשיכה. אני הרגשתי קור זוחל ללב שלי. היא המשיכה והגיעה לשם שהכי פחדתי שזה הוא. היא סימנה קו קטן ליד "עדי כהן".

התקשרתי לשליש ולמורן. הסברתי לשניהם שזה חבר של תמי ושאסור להגיד לה את זה סתם ככה. היא תשתגע! אמרתי לשליש שיביא אותה אלי. הוא לא הסכים. אמרתי לו שיביא אותי אליה, והוא לא הסכים. הוא רצה לקחת אותה לאן שכל המחלקה שלנו הייתה, לרמב"ם, שם הם ביקרו פצועים. אמרתי לו שזה לא רעיון טוב, ושלפחות יביא את אמא שלה שגרה בחיפה, שתתמוך בה. אחרי חיפושים רבים השיגו את אמא שלה, ושלחו את תמי ברכב לשם. בדרך היא התקשרה אלי, ובפעם הראשונה בחיי סיננתי את תמי, החברה הכי טובה שלי.

כל שתי דקות התקשרתי לשליש "היא יודעת כבר?" והוא כל פעם אמר לי "עוד לא" עד שבסוף אמר שכן. התקשרתי אליה, והיא בכתה לי בטלפון, שברה לי את הלב. לא יכולתי לעמוד בזה ובכיתי איתה. היא כעסה שהבאנו את אמא שלה, לא רצתה שתראה אותה ככה. היא בכתה לי "למה את לא פה? למה את לא איתי כשאני צריכה אותך? אני צריכה אותך כל כך עכשיו! מה אני אעשה בלעדיו?" ולא יכולתי.

בכינו יחד בטלפון, ובסוף סיימתי את השיחה איתה עם חלל בלב. רציתי כל כך להיות איתה. היא היתה במצב הכי קשה שיש, ואני לא הייתי איתה שם לחבק אותה! כעסתי כל כך על השליש!

למחרת השליש סוף סוף שלח אותי לשתולה, כדי שאוכל ללכת להלוויה ולהיות עם תמי.

כל ההלוויה חיבקתי אותה, החזקתי ממש. עמדתי מאחוריה ותמכתי בה. זה היה אחד הרגעים הקשים של חיי. בכיתי איתה, כי דברי ניחומים לא היו לי לומר לה. אני לא יודעת מה אומרים במצבים כאלה. אז רק הייתי איתה.

אחרי זה חזרנו לשתולה, ונשארתי לישון שם לפני שאני חוזרת לחמ"ל. למחרת בערב הם היו אמורים לצאת, אז בסוף לא שלחו אותי לחמ"ל ונשארתי שם להיות עם תמי כל יום שישי.

בבוקר נסענו לבית ספר שדה הר חרמון, והגענו לפני כל הלוחמים. חיכיתי להם בקוצר רוח, ושוב כאבה לי הבטן. כשהם התחילו להגיע, חיבקתי את כולם, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על כל הפצועים שנמצאים בבתי חולים (היו לנו למעלה משבעים פצועים במלחמה הזו). מה שכאב לי הכי הרבה זה לחשוב על יפתח, אילן, יהונתן ועדי שלא חזרו עם כולם, שלא יחזרו לעולם.

היינו שם יומיים, המג"ד דיבר עם כל הלוחמים, והגיע גם קב"ן שהעביר שיחות מחלקתיות. זה לא עזר להם. דיברתי עם הרבה חיילים וקצינים, לכולם היה קשה.

ביום שני, השבעה באוגוסט, נסענו ליישוב זרעית, חנינו בכניסה, אכלנו ארוחת ערב, וכל הלוחמים עלו על ציוד. תמי ואני עלינו כל פעם לאוטובוס לפני שיצא, וסימנו מי יוצא בדיוק כדי שלא נפספס אף אחד.  אחרי זה השליש שלח את תמי לחמ"ל בבירנית, ואותי לשתולה, לישון עם המפקדה, ולמחרת לנסוע לבית ליד לעורפית. היה לי נורא קשה לנסוע לעורפית, כי שם החיים כרגיל, עולם כמנהגו נוהג. בדרך ראיתי רכבים נוסעים, חנויות פתוחות וכאילו שאין שום מלחמה בצפון, כאילו אין שם כבישים סגורים, כאילו לא נהרגים לי חברים.

הגעתי לבית ליד בצהרים ומיד התחלתי לעבוד לביקורת שנדחתה לתאריך לא ידוע. קברתי את עצמי בעבודה וישבתי על המחשב שעות על גבי שעות. קמתי ממנו רק בשביל לישון, וחזרתי שוב למחרת. ביום רביעי בבוקר דיברתי עם השליש והוא הסכים שאעלה לצפון אם סיימתי את העבודה. היה חשוב לי נורא להגיע לצפון כי כל הגדוד כבר יצא מלבנון. עליתי על רכב שנסע אחרי הצהרים לפקיעין, שם באכסניה ישבו כולם. הגענו בערב, וכולם שמחו לראות אותי! הופתעתי מכמות האהבה שהרעיפו עלי.

הגיעו כתבים מגלי צה"ל לראיין את החיילים בשידור חי, וכל מיני צלמים ועיתונאים לשמוע סיפורים. שמחתי בשביל החיילים, כי זה עשה להם טוב. למחרת בבוקר התחלקנו לאוטובוסים.  חלק נסעו לבקר את המשפחות של אילן ויפתח, חלק נסעו לקאנטרי קלאב ליום כיף, חלק נסעו לבי"ח רמב"ם וחלק לבי"ח זיו. נסעתי עם האוטובוס לרמב"ם, כי היו שם חיילים שרציתי נורא לבקר.

זו היתה חוויה לא קלה להיות שם, לצחוק עם הפצועים ולשמח אותם, אבל היה חשוב לכולנו להגיע. אחד מהפצועים, אשי ארז, הוא אחד הלוחמים הטובים בגדוד, מפקד כיתה, בחור מדהים שחטף רסיסים בעיניים, ועד היום הוא לא רואה בעין אחת. אני כל כך אוהבת אותו והוא ריגש אותי נורא! הוא לא בכה או התאבל על הראיה שלו, אלא לקח את זה רק לכיוונים של התקדמות והשלמה מדהימה כזו!

באמצע הביקור אצל אשי היתה אזעקה. נכנסה אחת האחיות ואמרה לנו לרדת למקלטים. ישבתי שם עם שלומי, מפקד מחלקת חבלה, המחלקה של אשי, שמענו את הבומים של הנפילות וצחקנו על האזעקה. רק בדיעבד קלטתי פתאום שהאחות הזו חשבה שנרד למקלטים ונשאיר שם את אשי. מה, היא נפלה על הראש???

חזרנו לאכסניה בפקיעין, העברנו שם את הזמן עד ליום שישי, ואז הוחלט על כניסה ללבנון. עליתי על האוטובוס של הפלחו"ד ונסענו צפונה. הגענו כמעט לאזור הרגיל שלנו, כשעצרו אותנו כמה קצינים בכירים על הכביש ואמרו שאנחנו לא מתקדמים יותר. חיכינו שם להחלטה של המג"ד, ולאחר כחצי שעה סובבו אותנו ונסענו לשדה יעקב ליד קרית טבעון. כולם שמחו שלא תהיה כניסה באותו יום, כי לא היה להם כוח. הגענו לפנימיה של שדה יעקב והכניסו אותנו לחדרים בצפיפות.

בשדה יעקב היינו ארבעה ימים. אלינה, מש"קית החינוך, הביאה כל מיני בדרנים ופעילויות למקום, והעברנו את הזמן בכיף. אורי חזקיה בא לעשות לכל הגדוד סטנדאפ והיה מעולה. צחקנו עד שכאבה לנו הבטן. צחקנו את כל הבכי החוצה.

כולם היו דרוכים, אבל הצליחו גם לנוח. זו גם היתה פעם ראשונה שבאמת היה לנו זמן להתחיל לעכל מה קרה לגדוד מאז תחילת המלחמה. אלה היו ימים קשים, אבל עברנו אותם אחד עם השני. הכרתי קצת יותר את הפלוגה הצעירה (נוב' 05) והחלפתי כוחות בעצמי.

ביום רביעי הוחלט סוף סוף על כניסה, אחרי שכל יום היה ביטול. הביאו אוטובוסים וכולם קיפלו את הציוד שלהם. כרגיל עליתי לאוטובוס עם הפלחו"ד, ונסענו למקום שנקרא אדמית. תמי נסעה עם המבצעית לזרעית, ושירה עם המסייעת לאותו מקום. בדרך הכנתי את הרשימות הקבועות, ודיברתי עם הלוחמים. כשהגענו לאדמית, הגיע חנוכי הרס"פ עם אוכל וכולנו אכלנו יחד ארוחת ערב. אחרי זה הם צבעו פנים והתארגנו על הציוד שלהם. ואז חיכינו.

חיכינו אולי שלוש שעות עד שהיה אישור להיכנס. סגן מפקד הגדוד היה איתנו ונכנס איתם באותו כוח. עליתי עם כולם לאוטובוס וירדנו לגדר הגבול. שם ראיתי אותם נכנסים מבעד לגדר והיה לי קשה נורא להישאר בצד שלנו ולא לרוץ אחריהם. אחרי זה עליתי לרכב של הסמג"ד עם הנהג הפרטי שלו, ונסענו חזרה לאדמית. הייתי אמורה להגיע למוצב שנקרא יקינתון, מרחק של עשר דקות נסיעה משם, אבל לא היה אישור לנסיעה כי הנהג היה עייף. חנינו ליד הש.ג. והנהג נרדם בתוך הרכב.

לא יכולתי להירדם, אז ישבתי עם שני השומרים, שניהם מילואימניקים, כל הלילה. הם פינקו אותי בקפה, סנדביץ' עם אבוקדו טרי ותפוח ישר מהעץ. בהתחלה סירבתי לתפוח, אבל הם שכנעו אותי שמעולם לא טעמתי תפוח באמת ואחרי שנגסתי בו, הסכמתי איתם, בפה מלא עסיס נוטף שהרגיש ממש חי!

נורא נהניתי לשבת איתם, הם היו מעניינים ומצחיקים ובבוקר הלכתי לישון ברכב לשעה וקצת. כשקמתי ראיתי שנגמר המצבר. הערתי את הנהג, והוא ניסה להתניע ללא הצלחה. הוא התחיל קצת להילחץ, אז הרגעתי אותו, אמרתי לו שלא ידאג, כי אנחנו מסודרים פה. ביקשתי מהשומרים שיקראו למישהו, ומיד הגיע רכב הסיור והצית את המנוע בעזרת כבלים. הייתי גאה בקשרים שהצלחתי ליצור שם.

נסענו לשתולה, שם ישבה המפקדה, ומשם לקחו אותי למוצב יקינתון ברכב מנהלה. יקינתון התגלה כמוצב סגור וממוגן נגד ירי, שברגע שעוברים את הדלת מהחצר, אין קליטה לטלפון סלולרי. מקום קטן עם מסדרונות חנוקים, והמון חדרים קטנים. למרות מספרם הרב של החדרים, לא היה לי מקום לישון, אז פרשתי לעצמי מזרון במסדרון פינתי יחסית, שמתי שק שינה עליו וזו היתה מיטה מפנקת יותר מרוב המקומות שישנתי בהם במלחמה.

ביליתי שם את כל סוף השבוע, היה שם חמ"ל גדודי, מילואימניקים דרוזים וכוחות של שריון. ניצלתי את ההזדמנות לצלם את הארטילריה הכבדה, את הנוף המדהים ואת המוצב מבפנים. ביום שבת שלחו את שירה שתחליף אותי ואני ירדתי לשתולה, שוב על מנת לנסוע בבוקר לבית ליד. לא רציתי, אבל השליש הכריח אותי, כדי שיהיה סבב הוגן בין הבנות ותמיד תהיה מישהי בעורפית. בלית ברירה עזבתי את המוצב. למרות שכמעט יצאתי מדעתי בגלל החללים הצרים, נהניתי שם מאוד וזו היתה חוויה הזויה ומוזרה. כשהגעתי לשתולה התברר לי שחלק מהכוחות שלנו יוצאים. חיכיתי להם חצי לילה, וכשהם הגיעו הייתי איתם, כולי מאושרת.

בבוקר, אחרי שעה של שינה טרופה, נסעתי לבית ליד.

נשארתי שם לילה אחד והחלטתי לצאת קצת הביתה, כי סגרתי כבר 43 ימים בצבא. הגעתי למסקנה שגם הלוחמים שלנו כבר יצאו הביתה, וזו היתה הסיבה העיקרית לכך שלא יצאתי עד כה, אז אין סיבה שלא לצאת. בנוסף, לא היה לי מה לעשות בבית ליד, כי את כל העבודה שלי סיימתי כבר בפעם הקודמת. לשליש לא היתה בעיה ויצאתי.

היה כיף בירושלים, ושמחתי שיצאתי קצת. אירית ואני חגגנו לי יומולדת, אחרי זה גם אחי חגג איתי, ויום למחרת נסעתי לרחובות ושם הגר והילה חגגו לי. ישנתי אצל הגר, והיא עשתה לי כביסה (סוף סוף!) בריח הכי טוב בעולם, והכינה לי את המיטה הכי רכה בעולם! בבוקר יום רביעי עפתי לבית ליד, כשעוד באותו ערב כבר נסעתי שוב לצפון.

הגדוד ישב ביער לימן, והגעתי ישר ליציאה של הפלחו"ד מלבנון. ישבתי עם כל מי שלא היה עסוק במקלחת או החלפת בגדים, דיברנו ושמחנו יחד.

כבר שבוע שהייתה הפסקת אש, אבל הכוחות שלנו עדיין תפסו שם שטחים במארבים, בתוך שיחים. הם התחלפו כל הזמן, כוח יוצא וכוח נכנס במקומו.

ישנתי עם מחלקת החבלה ביער לימן, ולמחרת בבוקר לקחו אותי ואת תמי למוצב זרעית שליד היישוב זרעית. היינו שם בסוף השבוע כנציגות שלישות בחמ"ל, למרות שכבר לא היה בנו צורך באמת. בעיקר השלמנו בינינו את כל מה שהחסרנו במלחמה, דיברנו שעות על גבי שעות. ביום ראשון (העשרים ושבעה באוגוסט) שלחו את שתינו למוצב יקינתון לימים האחרונים לפני קיפול הגדוד לבית ליד ועליה לקו שכם.

שמחתי לחזור לשם. זה היה המקום היחידי שלא חזר לשגרה עדיין. אחרי שהוכרזה הפסקת האש הכל נהיה נורמלי מהר מדי, והיה לי קשה להשלים עם זה. מוזר, שהסתגלתי במהירות לכל השינויים במלחמה הזו, לכל מוצב, יער או מקום חדש שהיינו בו, ודווקא לחזרה לשגרה לא הסתגלתי.

מחשבה אחת על “כאילו זה היה אתמול

  1. הילה מזרחי עמרם הגיב:

    וואוו אתי נשמה לא היה לי מושג! כרגיל יש לך דרך מדהימה לגרום לקורא להרגיש כאילו שאני שם איתך. שולחת חיבוקים ושתדעי שבעיניי את מדהימה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s