נאמנה לעצמי

-

את א' הכרתי כמה חודשים אחרי השחרור מהצבא. עבדתי אז באבטחה באוניברסיטה בהר הצופים בירושלים ונפגשנו בטיול אוהלים בפסח. זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, אלא שקטה כזו, מחלחלת. ככל שעבר הזמן התאהבנו יותר עמוק. היה בינינו הפרש של למעלה מ-10 שנים שלא הפריע לאף אחד מאתנו ותוך חודש כבר דיברנו על חתונה שתהיה אחרי שאסיים לימודים. כשדיברנו עוד לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד, אבל ידעתי שאני לא רוצה ילדים.

מעולם לא רציתי. ידעתי כבר מגיל 12. לא הייתי מהילדות שחולמות על שמלת החתונה שלהן ועל תינוקות שמנמנים. אפילו בייביסיטר לא רציתי לעשות.

הוא לא ניסה לשכנע, כנראה חשב ש"יבוא לי". בכל זאת, הייתי רק בת 21.

סיימתי הנדסאית תקשורת חזותית וקבענו חתונה, על התאריך שבו הכרנו, ארבע שנים אחרי. כמה רומנטי. קצת לפני נבהלתי פתאום. לקחתי אותו לשיחה שמבהירה שלא שיניתי את דעתי בנושא הילדים. הוא שאל "ממה את מפחדת?" ולראשונה ירדתי עם עצמי לעומק העניין. אולי אני מפחדת שלא אהיה אמא טובה? אולי שלא אסתדר עם הפיברומיאלגיה? הוא ענה באהבה רבה שברור לו שאהיה אמא טובה ושלא תהיה בעיה עם הפיברו' כי כמובן שלא אהיה לבד והוא יהיה שם איתי, שותף מלא להורות.

השתכנעתי איכשהו והתחתנו. היה כיף בחתונה. לא הייתי מהכלות הלחוצות וממש נהניתי מכל אהובי נפשי שהתכנסו יחד לאכול, לרקוד וליהנות.

בשנה שאחרי דברים התחילו להתדרדר. הוא התחיל עבודה מאוד תובענית, יצא מוקדם וחזר מאוחר עייף ותשוש. לא היה לו חשק לצאת, כוח לסייע בעבודות הבית השוטפות או להשקיע בזוגיות. אני זוכרת את עצמי בוכה ומתחננת שיתעורר כי הוא מפסיד אותי. הוא התחיל להיכנע ללחץ הסביבתי הישראלי החצוף (מתי תתחתנו? אה, התחתנתם? אז מתי תעשו ילד?) ולחץ עלי בשקט להתחיל את התהליך. ניסיתי בכל כוחי לרצות על מנת לרצות אותו.

עברה חצי שנה נוספת שבה נכנסתי לחרדות והפיברומיאלגיה עברה להילוך גבוה כתוצאה מכל הסטרס. כמעט קרסתי תחת הלחץ, עד שהחלטתי שלא.

לקחתי אותו לשיחה במקום נייטרלי, פינת יער שקטה ואינטימית, עם מחצלת ובקבוק יין. פרשתי בפניו את הרגשות שלי בצורה הכי פשוטה וברורה. הבהרתי לו שלא היה נוכח וכל עומס המטלות בבית נפל עלי, הזכרתי לו שאני גם ככה יכולה לתפקד פחות בגלל הפיברו' וגרמתי לו להבין מה עבר עלי בכל התקופה מאז החתונה. הוא התעורר סופסוף, הבין מה קרה ויישרנו את ההדורים. רק אחרי שהכול היה בסדר בינינו, העליתי את הנושא האחרון.

"אני לא רוצה ילדים, כנראה גם לא ארצה".

הוא הבין מיד שאין מה לשכנע, התכווץ לתוך עצמו ואמר "חשבתי שנזדקן ביחד". בכינו.

התגרשתי יום לפני יום הולדת 26.

אחרי הרבנות הלכנו לאכול צהרים ביחד ולדבר קצת. הפרדה היתה בהרבה אהבה, בדרך הכי יפה שאפשר.

עברתי תקופה קשה, תהיתי אם הבעיה היתה רק בי. אכלתי את עצמי מבפנים, האם אני באמת לא רוצה ילדים, או שפשוט הוא לא היה האדם הנכון? יכול להיות שבשנה וחצי ההן הוא הוכיח לי שלא יהיה באמת שותף נוכח ולכן התקפלתי או שבאמת אני פשוט לא רוצה? זה יושב על טראומות ילדות או שאני סתם אגואיסטית ונוח לי ככה?

כמעט כל מי שדיברתי איתו ניסה לנתח אותי פסיכולוגית, להאשים אותי בתכונות שליליות, לטעון שאני לא בסדר, שאני עושה טעות ושעוד אתחרט עליה כשאהיה מבוגרת מדי לעשות ילדים. העלו בפניי סיבות כן לעשות ילדים: כי הם נפלאים (מעולם לא טענתי אחרת), כי מי יטפל בך כשתהיי זקנה (הטיעון הכי אגואיסטי מכולם!), כי מה תעשי בלי ילדים כל החיים (חסרים לי עיסוקים ועניין?  אני רק מנסה למצוא זמן פנוי וכסף לכולם! בדיוק ההיפך!) וכן הלאה.

ניסיתי להסביר שאני פשוט לא רוצה. קודם כל, כי אני באמת לא רוצה ואם לא רוצים אין סיבה שבעולם לעשות ילדים. בנוסף יש סיבות קטנות שכולן ייעלמו בוודאות במידה וארצה: כי יש לי מחלת כאב ואני לא רוצה להוסיף סטרס, חרדות, מאמץ פיזי וקשיים, כי טוב לי ומעניין לי ככה, למה להרוס? כי אם אני עם מישהו שאני אוהבת, אני רוצה את כל הזמן שאפשר לבלות יחד, כי אני רוצה להספיק מיליוני דברים בחיים, לטייל בעולם, לצלם, להתקדם, להתפתח, לעסוק במגוון תחומים, להכניס כסף, להוציא אותו וליהנות. אני לא רואה איך ילדים משתלבים בזה. להכניס אותם לחיים רק ימנע ממני את כל זה. אני חיה תמיד על השקל, חוסכת כל אגורה בשביל להגיע למטרות מסוימות ולא רוצה להוסיף הוצאות כבדות משקל. אני רואה זוגות שמוותרים על עצמם, שמצטערים לאן נעלמו הם המגניבים, המעניינים, הכיפיים והזורמים מהרגע שהגיעו הילדים. מצד שני אני מבינה לגמרי שזו הרגשה שחולפת ברגע שהילד מחייך אליהם, כי הם אוהבים אותו וכי הם בחרו בזה. כל עוד לא בחרתי ולא רציתי, אי אפשר לוותר על עצמי בכוח. זה יהיה סבל, צער ושנאה עצמית לכל החיים.

הייתי בודדה עד כאב, התקשיתי להתרגל לחיים ללא צרכים בסיסיים לבד בתל-אביב אחרי שגרתי עם איש שאהבתי בבית מתוק ומאובזר.

נסעתי להחלים אצל סבא וסבתא בניו יורק, עוברת כל כמה ימים בין הבית שלהם לבית של הדודה האהובה, עד שעברו ארבעה חודשים. בזמן הזה הספקתי להתאהב עוד פעמיים ולעבור ממגוון החוויות שיש לעיר ללא הפסקה להציע לתיירת ללא עבודה ומחויבות. עדיין לא הצלחתי להגיע לעמק השווה עם עצמי לגבי הנושא המורכב שהתבחבש לי בבטן.

חזרתי לארץ, שכרתי דירת חדר קטנטונת בלב תל-אביב, עבדתי בכמה עבודות במקביל, חסכתי כסף, קניתי אופנוע במקום זה שמכרתי, ירדתי לעבודה אחת קבועה והתחלתי להתאושש.

לאט לאט רכשתי ציוד לבית, אבזרתי את המטבח מחדש, בניתי את עצמי מחדש פיסה אחרי פיסה, מבפנים ומבחוץ. איחיתי את הלב שלי, התחזקתי והייתי מאושרת.

כשאת שלמה ומאושרת, זה הזמן שבו האהבה תמצא אותך, כי את לא מחפשת. ככה זה עובד. מצחיק.

הוא הגיע בזמן הנכון, הכרתי אותו כשהייתי בעבודה ואחרי שבוע וחצי יצאנו לדייט ראשון מוצלח במיוחד. לא חסכתי ממנו כלום. החלטתי לגלות את כל הקלפים מראש. פיברומיאלגיה, גירושים, עניין הילדים, הכל. טיפשות או אומץ, לא ברור. במקרה הזה זה עבד. השיחה זרמה בכיף בין נושאים קלילים לעמוקים יותר ונהנינו להכיר אחד את השני. בסיום הערב החזיר אותי הביתה והמשכנו לדבר עוד שעות על כוס קפה שהלכה והתקררה.

אחרי שבוע באחד הביקורים שאל אותי: "תגידי, את באמת לא תרצי ילדים אף פעם?" ואני קצת פחדתי לענות כי כבר התאהבתי בו, אבל לא היתה ברירה. "לא, כנראה שלא". הוא שתק לרגע ואז אמר שגם הוא לא רוצה ילדים ותמיד הסתיר כי חשש שהסביבה לא תקבל את זה יפה. התרגשתי נורא והתחבקנו. פתאום ראיתי רחוק, את שנינו ביחד. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא רואה אותו דבר. לשנינו היו דמעות בעיניים.

המשכנו להיפגש ונתתי ללב שלי חופש מלא. גם הוא לא היסס וזינק קדימה בהתלהבות. הוא היה כל כך מקסים, חכם, יפה, אינטליגנט, מוכשר בכל תחום, בעל חוש הומור נפלא, כשרון הבעה, דמיון, בישול ומה לא?! אהבתי אותו מכל הלב.

אחרי שלושה חודשים הוא בא לבקר והושיב אותי לשיחה בחשש, עם דמעות בעיניים. "אני פתאום כן רוצה ילדים, בגללך. אני רוצה אתך. קודם לא רציתי אבל אתך זה השתנה." לא ידעתי מה לומר. אצלי לא השתנה כלום, חוץ מזה שכבר התאהבתי בו מעל לראש וראיתי אותנו חיים יחד חיים שלמים ומלאים, בלי ילדים.

שתקתי.

ראיתי בדמיון את האפשרויות השונות: בראשונה אנחנו חיים באהבה זה לצד זה רק אנחנו כמו שחלמתי וחשבתי שגם הוא חולם, אבל היא לא היתה קיימת באמת. בשנייה אני נאלצת להיפרד ממנו ולא, לא! החיים נראים כל כך אפורים ועצובים ככה בלעדיו!!! הו לא! חייבת להיות עוד דרך! והנה השלישית, בה אני מסכימה לעשות איתו ילדים והחיים נראים אחרת, אבל לפחות אני עדיין איתו.

נשארתי.

פחדנית שכמוני. הצלחתי לשכנע את עצמי שארצה, ושאחרי שאלד ילדים, הרי ברור שאוהב אותם, כמובן! הוא היה מאושר, התחבקנו והוא הבטיח המון הבטחות, שיהיה שותף מלא, שלא יהיה לי קשה כי הוא יתמוך כלכלית במקומי אם נצטרך והכל יהיה בסדר. כל הלילה לא נרדמתי, שוכבת לצדו, הוא ישן שנת ישרים אחרי שפתר את הדיסוננס הקשה, ואני עובדת על עצמי, אוטו-סוגסטינג עד הבוקר, שהכול באמת יהיה בסדר.

עברתי לגור איתו במושב. ויתרתי בלב כבד על העיר הגדולה, אהובתי הצפופה, הסואנת, המצחינה, המלאה באנשים מכל הסוגים, בעניין, בחנויות, המולה ואפשרויות. מה לא עושים בשביל אהבה.

מדי פעם צצו לי חרדות והעליתי את הנושא. בכל פעם מחדש הוא הרגיע אותי, עד שאפילו נזף בי ששוב אני מעלה דברים שכבר דשנו בהם והכל יהיה בסדר. אין צורך לדאוג.

היינו מאוד טובים אחד לשני. שנינו פינקנו אחד את השני, בישלנו אוכל טוב, אהבנו, עשינו מסאז'ים, הקשבנו, תמכנו, עודדנו ועשינו כל מה שעושים כשאוהבים באמת.

אבל משהו אצלי לא היה בסדר. לא הסתדרתי במושב, הרכיבה לעבודה וחזרה היתה קשה לי, בחורף שנאתי לרכב בגשם עם כל הציוד ולהירטב בכל זאת. ניסיתי לצאת להליכות במושב, אבל נכנסתי לדיכאון מהשממה. חסרתי את ההליכה בעיר עם כל העניין, האנשים וההמולה. הוא היה מקשיב לי ומצטער בשקט.

כשהיינו ביחד, היה לי טוב, אבל בכל פעם שנשארתי לבד לכמה שעות, הדיכאון השתלט עלי ועשה בי שמות עד שהוא הגיע והשמחה חזרה להאיר את העולם.

יום אחד הוא בא ושאל אותי, מעט בתקיפות: "תגידי, את בכלל רוצה ילדים?" ולא ידעתי מאיפה זה בא. הוא הסביר שכבר תקופה הוא שומע אותי מתבטאת בנושא בהיסוס, בשלילה ובציניות. לא ידעתי מה לענות. ניסיתי לשכנע את עצמי כל הזמן הזה שאצליח לרצות אבל רק נכנסתי לחרדות. מה אגיד?

הוא הסתכל עלי בעצב ואמר שהוא לא צריך תשובה. הוא רואה לבד. מבחינתו הוא חייב ודאות מלאה, אחרת אין טעם ולכן אנחנו מוכרחים להיפרד. נבהלתי נורא, לא הצלחתי לחשוב בבהירות או להגיד דברי טעם. הוא אמר שאאלץ לחפש דירה ושכדאי להתחיל עכשיו. הלכתי למחשב, חיפשתי דירות והתחלתי לקבוע לאותו ערב שאבוא לראות. הוא לקח אותי, וכל הדרך בכיתי.

הגענו לרחוב קטן וחשוך, סמטה מוזנחת ומזעזעת. הוא אמר שנראה לו שזה לא יהיה מקום טוב, אבל המחיר זול אז אולי שווה בכל זאת. חיכינו בחוץ שיגיע הדייר להראות. עמדתי שם ולא הבנתי מה אני בכלל עושה במקום הזה. פתאום לא הצלחתי לנשום. תפסתי אותו ונחנקתי, דמעות זורמות בלי שליטה על הפנים שלי, נושמת מהר מדי ולא מצליחה להכניס אוויר. הוא הכניס אותי לרכב, כבר בכיתי בהיסטריה. אמרתי לו שנחזור הביתה ושלחתי הודעות ביטול לכל הדירות. כל הדרך הביתה בכיתי והתחננתי, נלחמת על חיי. הוא לא הסכים שנהיה ביחד כל עוד אני לא רוצה ילדים, אלא אם אני רוצה בשביל עצמי, לא בשבילו.

הצלחתי לשכנע אותו, בוגדת בעצמי עם כל מילה, מבטיחה לעצמי שארצה, שברגע שאלד, זה יהיה קסום ומיד אוהב את התינוק הקטן שיגיע מתוכי ועד אז יהיה בסדר.

הגענו הביתה ורק אחרי שהסתכלתי לו בעיניים הוא האמין לי והחליט שאשאר, מחבק אותי ובוכה בעצמו.

אלה היו רגעי השפל הגדולים בחיי, יותר מכל המכות שקיבלתי בילדות, יותר מכל תקיפה מינית שעברתי כמו כל אישה, פה אנסתי את עצמי והשפלתי את עצמי. הרגשתי שאני במקום הכי נמוך, מתחננת שלא יגרשו אותי בבעיטה, בפני האדם שהכי אהבתי בעולם.

יום למחרת הוא התנצל מעומק הלב על הטראומה שהעביר אותי ואמר שהבין במבט לאחור שיכול היה לעשות הכול אחרת ולא היה צריך ללחוץ אותי ככה לפינה.

היה נראה שהכול בסדר, למרות שלמעשה שם עברנו את נקודת האל-חזור.

עברו עוד שלושה חודשים, המשכנו לחיות כרגיל ולאהוב מאוד. היה לנו טוב אבל הרגשתי משהו מתחת לפני השטח. הוא היה אותו דבר, אבל פחות. אוהב, אבל פחות. צוחק, אבל פחות. קשוב, אבל פחות. תליתי את זה בעבודה שלו ובדיכאון זמני והשתדלתי לפנק יותר מהרגיל.

יום אחד עברתי בעבודה חוויה לא נעימה בלשון המעטה, מהסוג שמתקשרים מיד לבן הזוג ומספרים בבכי. לא התקשרתי אליו. הסברתי לעצמי שזה בגלל שהוא עובד נורא קשה בימים האחרונים וגם ככה הוא רחוק ולמה להקשות עליו? בערב סיפרתי לו כשהיינו בקניות. דעתו הוסחה לרגע והוא שכח שאני באמצע סיפור. בהתחלה לא התעקשתי אבל כשעמדנו בתור ארוך בקופה החלטתי לנסות שוב. סיפרתי, עדיין מזועזעת קצת רגשית והוא הפתיע אותי בתגובה לקונית ולא אמפתית. תהיתי מה גרם לו להגיב ככה וראיתי שזה לא בגלל עייפות, כי היה מאוד מעוניין כשדיבר על נושא אחר כמה דקות אחר כך.

יום למחרת יצאנו להליכה ושאלתי אותו מה קורה איתו. התחלנו לפתוח דברים לאט והתברר לי שהוא אכן התרחק ולא טוב לו, בגלל תחושת האשמה על הדיכאון שלי מהמושב, בגלל שהוא מרגיש שאני לא במצב טוב וזה משפיע עליו ומוריד גם אותו. כשהוא איתי, טוב לו והוא מרגיש הכי כיף בעולם, אבל מרחוק הוא מרגיש תעוקה וחוסר בטחון בעתיד המשותף.

באותו רגע הבנתי שכל עוד לא ארצה ילדים באמת, כל עוד הרחם לא יצעק לי, כמו שתיארה לי פעם חברה את הצורך הזה, שום דבר לא יהיה בסדר, לא עם האיש הזה שרוצה ילדים, עם כל האהבה שבעולם.

כל עוד אני לא רוצה, המצב שלי ימשיך להתדרדר מהלחץ והחרדות שעולים בי וזה ימשיך להשפיע עליו לרעה, לצער אותו ולדכא אותו. המצב הזה פשוט לא הוגן בשביל שנינו. הוא לעולם לא ירצה לעבור לעיר, אני לא ארצה ילדים ושנינו רק נצטער כל הזמן. הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי "מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות?" הוא אישר את החששות שלי ואמר בצער שהוא חושב שצריכים להמשיך בשבילים נפרדים.

הפעם זה לא היה טראומתי. זו היתה הבנה משותפת, מלאה בצער ואהבה. בחרנו ביחד לא להמשיך.

חזרתי לתל אביב, אפילו לאותה דירה קטנטונת. הוא עזר לי להשלים את כל הציוד החסר, כולל הכל, שלא אתחיל שוב מאפס. לא יכולתי לעשות את זה שוב. הספיק לי.

בלילה החמישי בלעדיו עדיין בכיתי לפני השינה לתוך הכרית, מתקפלת מרוב כאב וגעגועים אליו, לזרועות המחבקות שלו, לשקע המושלם שאליו נכנס הטוסיק שלי כששכבנו לישון ביחד, איך שעטף אותי והרגשתי שאתמודד עם הכל. פתאום נשארתי לבד כל-כך, שוב שבורה מבפנים, שוב מתחילה מחדש ומרגישה קטנה יותר מול העולם.

למרות הכל, אני יודעת שחזרתי להיות נאמנה לעצמי ושלמה עם הבחירה שלי. אני יודעת שהוא שלם עם הבחירה שלו וזה מחזק אותי לא לרוץ אליו בדמעות כמו שהילדה הקטנה בתוכי רוצה. הרי גם אם נחזור, מה השתנה? הוא עדיין ירצה ילדים ואני לא. כמה ניסיתי לשכנע את עצמי לרצות ללדת ילדים! כמה מניפולציות עשיתי לעצמי! למה בכוח?

מגיעה לי הזכות לבחור.

אני לא רצה לקשור חצוצרות, בדיוק מאותה סיבה. אבל כל עוד אני לא רוצה, זכותי לבחור שלא.

כל עוד הבחירה שלי, אהיה מאושרת כך או אחרת.

אני יודעת שאתאושש כי כבר עשיתי את זה. אני חזקה, חכמה, מוצלחת ויפה, מאמינה בעצמי ויודעת שאצליח לבנות את עצמי שוב, להיות מאושרת שוב ואולי תבוא שוב אהבה.

2 מחשבות על “נאמנה לעצמי

  1. כלנית הגיב:

    חמודה ויקרה ונפלאה שכמוך,
    אני אתחיל מהסוף כי את צודקת, את חכמה ויפה ומוצלחת ובעיקר חזקה. אני נדהמת כל פעם ממך, כמה את מצליחה לעבור ועדיין להישאר, להילחם, להיות. לא לוותר לאף אחד ולא להתקפל. להישאר נאמנה לעצמך. למי שאת. לדרך שלך.
    חשוב לי גם לומר לך עוד משהו – זה מותר ולגיטימי והגיוני לגמרי לא לרצות ילדים. לא כולם רוצים ילדים, וזה נורמטיבי לגמרי והגיוני וזה בסדר גמור. לגמרי לגמרי בסדר גמור.
    נכון, במדינה הקטנה שלנו יש איזה קטע עם משפחות וילדים, והמדינה שלנו (במיוחד) משקיעה הון עתק בכל שנה בנשים שרוצות ילדים ובזוגות שרוצים ילדים, ורק דוגמא קטנה – קחי את כל הסיפור של ההצלה של הנשים הפונדקאיות בנפאל. זה מטורף כמה סיפורים שמענו בשבוע ומשהו האחרונים על זוגות שרק רוצים ילדים, וזה הרי נוגע בבטן הרכה של הישראלים שמבחינתם הִתרבות והולדת ילדים זה ייהרג ובל יעבור, וכולם הרי צריכים לשאוף לשם.
    ואיכשהו, אלה שלא רוצים ילדים צריכים להצטדק ולתרץ תירוצים.
    ואני לא יודעת אם את מכירה, יש פורום כזה בתפוז. "נשים שלא רוצות ילדים", או "אלהוריות". ואני לא יודעת אם ניסית אבל אולי שווה לך להכיר אותן. רק כדי להרגיש טיפה פחות לבד עכשיו.

    ולגבי הבחור שלך, וכל אלה שהיו לפניו ואלה שמן הסתם יבואו. שתדעי שזה משהו בייחוד שלך. כי אני, למשל, כמה שאני שלמה עם עצמי ומוכנה, הם לא באים אליי. אף אחד מהם.
    כנראה שזה משהו בעוצמות שלך (אמרנו חזקה, לא?) וביופי שלך ובעמוד שדרה הכל כך זקוף שלך, הכל כך אמיתי שלך, שמושך אותם.
    ואין לי אלא לקוות בשבילך שבפעם הבאה תמצאי מישהו מעולה, אמיתי, שלא ישנה את דעתו פתאום, ולא יכריח אותך לשנות את שלך.

    ואני לא יודעת עד כמה והאם זה עוזר, אבל אני פה בשבילך. תמיד. ואני אוהבת אותך המון המון המון.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s