צביטה

me

הייתי בטוחה שבגיל מסוים, נניח 25, זה ייגמר ולא ארגיש יותר חריגה.

טעיתי.

רוב בני גילי ממשיכים להיות קשורים להורים כל כך חזק, שאפילו הם מכחישים בינם לבין עצמם.

במדינת ישראל החמה והמשפחתית נהוג לשמור על הקשר עם המשפחה גם אחרי עזיבת הקן, אבל בכל פעם מחדש אני מופתעת מעוצמת הקשר, שזר לי לחלוטין. בני 30 שעדיין אוכלים ארוחות שישי אצל ההורים, נפגשים איתם באמצע השבוע, מכבסים אצלם, נעזרים בהם כלכלית (גם ללא ילדים משלהם) וחוזרים עם קופסאות עוגיות או אוכל מבושל הביתה.

איזה כיף להם! ברור שייהנו מזה כל עוד אפשר.

לאותם "אחרים" אין מושג אפילו כמה זה עוזר להם להיות יציבים יותר. עצם הידיעה שיש מישהו אחר שמבוגר מהם ומרגיש כלפיהם אחריות, דאגה ואהבה, מסייעת להם להרגיש בטחון.

יש להם "גב".

הם לא יודעים איך זה מרגיש בלי.

אני לא יודעת איך זה מרגיש עם.

זה צובט לעמוד מהצד ולראות את החמימות הנעימה והמובנת מאליה הזו שבה הילד תמיד נשאר ילד, בידיעה שלך אין כזה ולא יהיה אף פעם.

להסתובב בעולם בידיעה שאם תיפלי תגיעי למטה באמת. כי אין בית לחזור אליו אם קרה הנורא מכל ונגמר לך הכסף לשכור קורת גג. שאם נגמר לך הכוח, ובכן, בעיה שלך. אין לאן לברוח אם נכשלת ואת צריכה להתחבא קצת וללקק את הפצעים.

כמעט כל מי שתיארתי לו את התחושה ענה מיד שהוא ממש לא מסתמך על ההורים שלו, הוא עצמאי והצליח בכך בזכות עצמו בלבד. אני מסכימה מכל הלב, לא ממעיטה בערך ההצלחה ובכל זאת, צריך להבין שעצם העובדה שיש לך רשת תמיכה למקרה שתיפול, מאפשרת לך אולי להעז אפילו יותר ולכן להצליח יותר בגדול.

תמיד חייתי בקטן, משתדלת לחסוך מה שאפשר כדי להוות עבור עצמי רשת תמיכה ליום שחור. איך אפשר להעז ככה? איך אפשר להסתכל רחוק כשלא נשאר לך שקל פנוי או אוויר לנשימה בסוף החודש?

אותם האחרים, שלפעמים רבים עם ההורים, כועסים שלא מבינים אותם או לא תומכים בבחירות שלהם בחיים, יודעים בסתר ליבם שאם יקלעו למצב ביש, יקבלו תמיכה גם אם מערכת היחסים לא מושלמת. קשה להם להבין מצב שבו אין באמת אף אחד אחר להסתמך עליו חוץ מעצמך.

אולי אני לא היחידה. מניחה שיש אחרים ללא הורים מכל מיני סיבות. מקווה עבורם שהצליחו להשלים עם זה טוב ממני. כשאני רואה אחרים בבתים של הוריהם, נהנים לכמה שעות מלהיות ילדים רק בגלל שתופסים אותם ככאלה, מתפנקים בחיבוק חם של אמא או במבט אוהב של אבא, אני מרגישה פתאום שוב בת 14 בודדה שאין לה לאן לצאת בשבת מההוסטל.

גדלתי מאז. אני כבר לא בת 14 וחייתי מחוץ לבית ילדותי אותו מספר שנים שחייתי בתוכו. אני עצמאית מגיל 18, עובדת, מכלכלת את עצמי, דואגת לעצמי ומפנקת את עצמי. למדתי למלא את עצמי מבפנים ולהקיף את עצמי בטוב. טוב לי.

אני כבר לא מחפשת אבא או אמא טובים שיפנקו ילדה קטנה שזקוקה לחום ואהבה. רק מצטערת על הצביטה הזו, שעדיין קיימת, מורכבת ועצובה, גם בגיל 28 הבוגר והאחראי.

2 מחשבות על “צביטה

  1. אהובה שלי, זה שאין לך הורים לחזור אליהם או להיסמך עליהם, לא אומר שאת לבד.
    זה לא אומר שאין לך בית.
    זה אומר שיש בעולם הזה שניי אנשים שעשו אותך, בשבילנו.
    אני בטוחה שאני לא היחידה שאומרת וגם מתכוונת לכך במלוא מובן המילה-
    יש לך בית. אני פה בשבילך, גם אם אנחנו מדברות פעם בשנה.
    אני תמיד פה, ותמיד יחכה לך כאן חיבוק, חיוך וגם עוגיות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s