אני אוהבת אותך.

e2

אני אוהבת אותך, עצמי הקטנה מבית הספר היסודי.

לא היה קל להגיע לרגע הזה בו אני אוהבת אותך.

במשך שנים התגאיתי רק בחלקים הטובים שהיו בך והתביישתי באחרים.

הסתרתי עמוק בזיכרון את הצורך הנואש שלך באהבה ותשומת לב. את הבדידות שחשת רוב הזמן, את הסיבה לכך שלא נכנסת לרוב השיעורים עוד מכיתה ב', כי עצוב להרגיש שאין לך חברות ואת לא כמו כולן כבר בגיל 7. את ההתמכרות לעולם דמיוני שמצאת בספרים (הו, איזו קלישאה!), את הגעגוע המתמשך לאב שלא רצה בך.

העלמתי את החלק המביך שהכתים את האגו המפלצתי שלי, את עצמי הקטנה והדחויה.

כאב לי להיזכר בך. איך אוכל לסלוח לך על הבושה שעולה בי כל פעם שאני נזכרת, מעלה לי סומק חולני על הפנים וגורמת לי להשפיל את עיניי אפילו כשאני לבד?

לא היה קל להגיע לרגע הזה, אבל עם הגיל, למדתי חמלה.

זו לא חוכמה לחמול על המסכנים, העניים, אומללי השוליים של החברה. נראה אתכם חומלים על עצמכם. מורידים את האגו וחומות ההגנה בתוככם.

חמלה רכה יותר מרחמים ואינה מתנשאת כמוהם.

אני חומלת עליך, קטנתי.

על כל יום שנסעת לבית הספר עם שוקו ולחמנייה מהמכולת שנגמרו עוד לפני סוף הנסיעה הארוכה לצד השני של העיר. על כל הפסקה בה עברת בין הבנות, משפילה מבט ומבקשת, אחת אחת: "יש לך אוכל?"

על כל מדקרת בושה שחשת באותם רגעים, ובכל זאת המשכת, נצרבת ללא רחמים באש האגו של עצמך ונדחפת קדימה בעקשנות על ידי רעב נורא וריקנות שלא ניתנת למילוי.

אני חומלת עליך, על אסירות התודה שחשת בעל כורחך לילדה הנחמדה שריחמה עליך בתורה, על הקנאה שאכלה אותך מבפנים עם כל בליעה מהסנדוויץ' המושקע, המפנק באהבה בת אחרת שאינה את.

אני אוהבת אותך, קטנה ואומללה, מול החמגשית עם האוכל ה"ביתי" שחילקו בהפסקת הצהרים, שאימא שלך שילמה עליו במיטב כספה וטרחה חזור והדגש לומר לך זאת ולפטור עצמה מאשמה. האוכל היה עלוב, מבושל מדי, מזיע מתחת למכסה, ללא טעם, רטוב מדי, יבש מדי, לא אישי ומגעיל. שנאת אותו, אני זוכרת. שמחת להחליף תמורת סנדוויץ' ולו הפשוט ביותר, שהוכן באהבה.

אני חומלת עליך, מגיעה בחמש הביתה, אחרי נסיעה ארוכה מהצד השני של העיר, נכנסת בשקט כדי לא להפריע, מרתיחה מים בקומקום ומכינה מנה חמה או שניצל טבעול בתנור. אוכל פלסטיק עם תחושת כאילו מבושל וכאילו משביע. אחר כך היית מתכנסת לתוך עצמך בחדר עם ספר וחור ענק בבטן.

אני אוהבת אותך, עצמי הקטנה. זו לא אשמתך. עשית מה שיכולת. ההשפלה שנצרבה בבשרך כל יום מחדש, חישלה אותנו היטב. למדנו להיות עצמאיות, לא להיות תלויות באף אחד. בשנים שבאו אחר כך, השיעור הזה דחף אותנו קדימה.

בזכותך אני הנני מי שאני היום. בנינו עצמנו מחדש לאחר שיצאנו משם. בחרנו מה לקחת, מה להשאיר ומה לבנות מאפס. ואת? אותך דחפתי עמוק לתוך מגירה קטנה, מוסתרת מעיני כל.

מדי פעם הרגשתי אותך מציצה החוצה, ברגעים הקשים במיוחד. כמו באותו לילה בדירת החדר הקטנה, כששכבתי על מיטת היחיד עם קרטונים במקום מזרון. שוב התחלתי מאפס, בפעם הרביעית בערך. היה לי קר והייתי רעבה. פתאום יצאת מהפינה שלך, הסתכלת עליי בעיניים גדולות, בודדות ושאלת אותי: "יש לך אוכל?"

וכל כך הפחדת אותי שמיד רצתי ומצאתי שלוש עבודות, לא אחת. כדי שלא תצוצי שוב, כדי שתמיד יהיה אוכל.

עכשיו אני יכולה להוציא אותך בעדינות מהפינה, לחבק אותך וללחוש לך באוזן: "יש אוכל". כי מהרגע שעמדתי ברשות עצמי, למדתי להכין את כל הדברים הטובים ההם שרצית כל כך ועכשיו יש הכל. מרקים, עוף בתנור, אורז עם קציצות ברוטב עגבניות וברוטב קארי וקוקוס, ופסטה אלפרדו ורוטב עגבניות ובזיליקום ודג בתנור עם בצל ועגבניות ושניצלים עם פירה ופשטידות ולזניה וספגטי בולונז ולביבות ו… ו…

ואני מבטיחה לך, קטנה, שלא יחסר לנו, אף פעם.

אני אוהבת אותך.

מחשבה אחת על “אני אוהבת אותך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s