סיפור חורף

jumping

גדלתי בהוסטל לנערות בסיכון.

לפני זה, הסתובבתי קצת ברחובות. ממש מעט, כי די מהר הבנתי שזה לא המקום שלי. אני באמת ילדה טובה, אין מה לעשות. סמים לא עניינו אותי, פשוט לא יכולתי להיות בבית. הבית היה מקום לא בריא, עם התעללות נפשית ופיזית. לא מקום טוב לגדול בו.

בחלק מהשיטוטים שלי הגעתי לכיכר ציון, במקרה זה היה ביום חמישי. כבר הכרתי שם כמה חברים, כל אחד נפש חופשייה ומבולבלת, חלקם על סמים, חלקם המועט לא. עודנו יושבים ומקשקשים, הגיע רכב מסחרי גדול למרכז הכיכר, ובלי להתחשב בחוקי התנועה, עלה על המדרכה ונעצר. כולם התחילו להתקרב אליו בציפייה ולא הבנתי למה. הדלתות נפתחו, צעירים חייכניים פרקו שולחנות וכסאות פלסטיק, תרמוס תה ענק, צבעים, ניירות ומשחקים.

זו היתה הפעם הראשונה שהכרתי את "עלם", עמותה לנוער במצבי סיכון. פגשתי אותם במשך השנים מדי פעם, כשהגעתי לכיכר, ותמיד עצרתי לכוס תה חם, מתוק להפליא, ושיחת עידוד קצרה. מדהים איך תמיד הם נכונו להעניק אותם ללא תנאי, בלי לשאול מי אני ולחטט.

אחרי חודשיים שבהם חיפשתי את עצמי, פניתי ללשכת הרווחה וביקשתי שיוציאו אותי מהבית. לא התאים לי להיזרק ברחובות ולחפש מקום לישון בו. רציתי בית חדש. בעזרת שופט מבית משפט לנוער, העבירו אותי למשמורת המדינה. יש מצב שאני היחידה בארץ שביקשה את זה בעצמה וזה לא נכפה עליה.

התקבלתי להוסטל לנערות בסיכון, אימצה אותי משפחה נהדרת לחופשות של סופי השבוע והתחלתי לפרוח. קיבלתי טיפול מהעו"סית של ההוסטל, התקדמתי, למדתי בתיכון מעולה, סיימתי בגרות מלאה והתגייסתי לצבא.

המשפחה הנהדרת שאימצה אותי, החליטה להמשיך איתי לתמיד, והכינו לי חדר אצלם, שתמיד אוכל לחזור אליו. בגלל כל האהבה והקבלה הזאת, אני מרגישה שאני חייבת להם חוב עצום עד היום, ולא היה לי קל לקבל את זה. למרות הכל, לא הרגשתי בבית, בגלל החוב הזה.

בצנחנים הייתי ביחידה סגורה, לבקשתי, ויצאתי כל שבת שלישית, גם כן לבקשתי. היה לי טוב בגדוד ולא ראיתי צורך בחופשות. התנדבתי לעיתים קרובות למלא מקום של סמל תורן במקום סמלי מחלקה אחרים במפקדה, והם תמיד הביטו בי בתמיהה ולא הבינו.

חורף אחד, בדיוק לפני השחרור שלי, הגדוד יצא לרגילה – חופשה של שבוע.שמתי את התיק בבית המשפחה המאמצת, וחיפשתי את עצמי בשיטוטים במרכז העיר. היה קפוא, גשום וסגרירי. אני זוכרת את הקור שחדר לי עד ללב למרות הצעיף החם. השחרור הקרוב מהצבא העלה בי חרדות מאיבוד עוד מסגרת שהיוותה עבורי בית. תוך כדי הליכה, ידיי מכונסות בחיקי בגלל הרוח חודרת העצמות, התחילו הדמעות לעלות. הרגשתי פתאום שוב כמו ילדה אבודה בת 14 שמחפשת בית.

בלי לשים לב, הגעתי לכיכר ציון.

מישהו קרא בשמי.

הרמתי את הראש, הדמעות עדיין מתייבשות על לחיי, וזיהיתי את הרכב. מתוכו הציצה אחת המתנדבות.

הכרתי אותה, היא הדריכה לפני שנים במעון זמני ששהיתי בו עד לכניסה להוסטל – "אתנחתא".

חמימות פתאומית מילאה לי את הלב. היא חיבקה אותי, הגישה לי כוס תה, והזמינה אותי לשבת בתוך הניידת של "עלם". בתוך שתי דקות כבר התגלגלנו מצחוק, נזכרות בתעלולים מלפני שנים, חברים שהיו ורגעי קסם מפעם. כשהפשרתי לגמרי, כבר העזתי בעצמי לספר על הפחדים ולשאול את השאלה המעיקה  "מה עכשיו?"

תוך שהיא מוזגת לי כוס שניה של תה מתוק רותח, הזכירה לי מאיפה באתי, איפה אני היום ואיך הכוחות שלי הם חלק אדיר מהסיבה לכך. לאט לאט חזרתי לעצמי, והתחלתי להבין שבאמת יהיה בסדר.

המחשבות כבר לא הסתחררו, אלא התיישבו בצורה מסודרת במקום, החרדות נרגעו קצת ויכולתי לנשום. עבודה, דירה, לימודים, זו התוכנית. "צעד צעד, כל יום בנפרד", אמרה לי "אני יודעת שתצליחי".

החמימות לא עזבה אותי גם כשנפרדנו בחיבוק ויצאתי לדרכי. אני יכולה לעשות הכל, כי הבית נמצא בתוכי.

2 מחשבות על “סיפור חורף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s